החתול ומבוכות הדור

אינטלקטוּל ציבורי מגיב לאקטוּליה. הצצה למוחו של חתול שמציץ לכם

כי לא כמחשבתוּל מחשבותיכם  (מקור)

אחרי קריסת הקומוניזם כאנטיתזה, היה נדמה שנשארה רק אופציית הקפיטליזם, אך מסתבר שמה שקרה היה דיאלקטי בהרבה, ולמעשה מדובר בסינתזה: שילוב בין כלכלה מתוכננת מלמעלה לכלכלה מבוזרת מלמטה, וכל ההבדל הוא במינונים. במזרח יש יותר תכנון ממשלתי, ובמערב השליטה המרכזית בכלכלה היא של הבנק המרכזי, שלמעשה שולט בה מאז 2008, כאשר השוק החופשי כשל. בשני המקרים הצמיחה מושגת בעזרת יד חזקה, ולא יד נעלמה, וכל ההבדל הוא רמת הפירוט של התערבות של הגנן - ולא עוצמתה או כוחה. כיום השליטה של פקידי הפד בשוק היא טוטאלית, בדיוק כמו זו של פקידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, וכל הכלכלה המערבית כולה מתרכזת בשאלה אחת ובמספר אחד: הפרמטר בעזרתו הבנק המרכזי שולט בה - הריבית.

בהתחלה סברו שאינפלציה היא בעיה אונטולוגית (תיאוריות כמו התנתקות מערך הזהב, או יותר ביקוש מהיצע שקיים במציאות). לאחר מכן פירשו אותה כבעיה אפיסטמית (תיאוריות כמו תפיסה של יצירת "ציפיות"' ועיגונן, או בעיה מוניטרית של עודף כסף - הכלי התפיסתי של הערך - ביחס לערך בעולם). הפד כיום הוא הכלכלן של הלשון, ומאמין שמחירים בשוק או האינפלציה הם "סיגנלינג", ולכן מדבר ונואם הרבה - וגם המעשים שלו נועדו לשלוח מסרים, אולי אף יותר מאשר להשפיע ישירות. העלאת הריבית היא פעולת שפה.

מכיוון שהכול מתנקז בסופו של דבר לקביעת מספר בודד, הרי שזוהי הדגמה כיצד עולמות פילוסופיים שלמים יכולים להתבטא באופן שונה באותו נתון מינימלי (ביט או שניים) ובאותה העלאת ריבית זהה עצמה (מבחינה מספרית), כשערה שמגלמת הררים. אותה העלאה עצמה יכולה לקבל משמעות אחרת לגמרי, להשפיע באופן שונה לחלוטין, ולהיות אפקטיבית או לא, בתלות בפילוסופיה שמאחוריה. כל תיאוריות האינפלציה נכשלו בהסברת הגיוון שלה כתופעה, אך דווקא פילוסופיית הלמידה יכולה להיות מסגרת קונספטואלית הולמת יותר להבנת מהות האינפלציה. האינפלציה היא מצב נלמד במערכת, ולכן היא דביקה וקשה להיפטר ממנה, גם אם שולחים את כל הסיגנלים שבעולם, וגם אם הקרדביליות של הבנק המרכזי היא ללא עוררין. המורה מתכוון למה שהוא אומר, אבל המערכת למדה משהו אחר. אין יחס ישר בין דיבור ללמידה.

אם כן, כיצד הפד היה יכול לפעול ביתר אפקטיביות באותה העלאת ריבית עצמה? ובכן, אם היא היתה חלק מלמידה חדשה של המערכת. אם האינפלציה היא דרך פעולה חדשה של המערכת שנלמדה, הרי שרק למידה של דרך פעולה אחרת יכולה להחליף אותה. למשל, אם הפד היה מכריז שהריבית תיקבע לפי נוסחא חדשה, שמשקללת אוטומטית כמה פרמטרים, הוא היה יכול לשכנע את השוק באמינותו כמורה, ולאלף אותו בעזרת משוואה חדשה של פעולה ותגובה (כיום, בגלל ניתוק השפה מהמציאות, השוק לא מאמין לו). לחילופין, לו הפד היה מכריז שטעה, ושהוא עצמו למד לקח, או אולי מבצע מהלך מפתיע, שמראה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה - היתה יכולה להתחיל למידה חדשה. ההבנה שצריך לשבור את דפוסי העבר נובעת מההבנה שצריך ללמוד משהו חדש, ולא צומחת מתמונת השפה, שבה צריך פשוט להחליף את המסר (אך הפלא ופלא - דבר אינו קורה). הפד צריך לשכנע את הכלכלה שהוא החליף את האלגוריתם, ולצורך כך הוא למשל היה יכול לחשוף לעולם מודל אינפלציה חדש שלו (או מודל חיזוי כלשהו של בינה מלאכותית), או לשנות את מנגנון קבלת ההחלטות שלו בנושא, כולל החלפת מקבלי ההחלטות, או אפילו להכניס אלמנט של אקראיות, שמשקף את חוסר הוודאות במציאות (העלאת ריבית בהתאם להגרלה לפי התפלגות). היה עליו ליצור מנגנון כלשהו שמראה שהוא למד משהו - מנגנון, ולא שינוי. המטרה היא לא סתם לגרום שינוי במערכת, אלא לשנות את דרך פעולתה.

השיעור שהפד מנסה ללמד את הכלכלה הוא: "אין יותר אינפלציה", וכדי ללמד שיווי משקל חדש, יש צורך להוציא את המערכת משיווי משקל, בעזרת חידוש (האופציה השנייה היא לגרום הרס חמור במערכת, בעזרת משבר כלכלי). אפילו ההכרזה על משבר כלכלי עתידי היא סוג של שבר שיכול למנוע חלק מעוצמת המשבר בפועל. כשאתה ממציא משהו, הרבה יותר קל ללמד אותו ולשנות תודעה (בין היתר בעזרת העניין שהוא יוצר), מאשר כאשר משתמשים באותם כלים ישנים רק כדי לחזור אחורה, ללא השראה. אם התודעה של כל העולם היא תודעת אינפלציה, הרי שתוכל להחליף אותה או כשהתודעה תשתנה למשבר, או לכל דבר אחר. ועדיף דבר אחר. יותר מכל, תגובת הפד לאינפלציה משדרת חוסר תחכום ויצירתיות, וחשיבה כאילו מדובר במנגנון מכני שיש לווסת אותו - ולא ללמד אותו.

ומאליה עולה השאלה: האם אין קשר בין האינפלציה של הרוח לאינפלציה של החומר? אם כל חתול שווה פחות ופחות, האם אין העולם שווה פחות ופחות? אין ספק שככל שכל דיבור שווה ופחות ופחות - כל למידה שווה יותר ויותר. כלומר, גורם השורש לאינפלציה הוא תרבותי: המוטציה הפוסטמודרנית שהיא ההקצנה של הפילוסופיה של הלשון, שמנתקת בין הדיבור למציאות - ובין שפת הכסף שהפכה וירטואלית למצב הכלכלי הריאלי - כך שהשפה מאבדת את ערכה (הדפסת הכסף והמניפולציות הבוטות בעקום התשואות, שלא לדבר על תופעת הביטקוין או בועת הקורונה). השפה איבדה את הקשר שלה ללמידה אמיתית, ובמקרה הזה: התפתחות כלכלית אמיתית. קיים קשר עמוק בעולם הרוח בין האינפלציה בתחום הספרות או הקשקשת האקדמית לבין עליית מחירי המזון לחתולים.



מרקס טעה בכל אך צדק בדבר אחד, שהפך אותו לבעל השפעה עצומה: במוטיבציה עצמה - נגד השליטה באדם בעולם העבודה. גם כיום, הבעיה החמורה ביותר בעולם העבודה היא השליטה ההיררכית, ולכן חתולים לא מסוגלים לעבוד. החיסרון הזה, שנקרא "בוסים גרועים", הופך את העבודה לגרועה בסבירות גבוהה, מכיוון שעצם המוטיבציה להיות בוס היא בעייתית, וככל שעולים בדרגות - היא הופכת ליותר ויותר בעייתית, עד כדי נירמול של התנהגות חולנית. היררכיה בעבודה היא שריד ארכאי למערכות שליטה שפשטו את הרגל, כמו האוליגרכיה או הפטריארכיה, ודינה להתחסל כמותן.

מרקס צדק בזיהוי חשיבות הבעיה, אבל רק פתרון קפיטליסטי (דהיינו מבוזר) ולא קומוניסטי (דהיינו מרוכז) יוכל באמת לפתור אותה, וזאת דווקא בעזרת שוק עבודה גמיש יותר: ארעי, פרילנסרי, עם יותר כוח מיקוח לעובד הבודד, ועם סיגנלים יותר טובים למעסיק על איכות עבודתו. כלומר: הפיכת שוק העבודה לשוק של ממש, כמו שוק ההון, ובפרט בכלכלת הידע והתוכנה.

לדוגמא, זכות העובד על עבודתו יכולה להפוך לקונטינגנטית, כמו זכויות יוצרים, ולפירמה יש רק רשות להשתמש בה, למשל לשכור אותה או להשכיר אותה - ולא בעלות עליה, והיא נשארת בשוק החופשי. כך תעלה היעילות בכלכלה פלאים, מכיוון שיהיו פחות כפילויות ופתרונות יהיו יותר כלליים וארוכי טווח, כי לעובד ישתלם להמשיך לפתח אותם לפירמות שונות - ולהתחרות בפתרונות מקבילים. העבודה תישאר של העובד, בדיוק כמו שכישוריו של העובד הם בבעלותו, כי ברגע שהעבודה היא יצירת יכולת מסויימת, אין הבדל בין השניים. כך יעלם הניכור שזיהה מרקס דווקא בעזרת קפיטליזם קיצוני. לא יהיו יותר משרות ותקנים, כי האטום הכלכלי לא יהיה האדם אלא הכישור. צוות יהיה מולקולה של כישורים מחוברים ולא של אנשים, וניהול יהיה אינטגרציה והרכבה בין חלקים ולא שליטה בהם מלמעלה, כי כל חלק ישאר אוטונומי ועצמאי.

כדי שסידור כזה יוכל לעבוד, צריך עולם עבודה שדומה לשכבות ברשת נוירונים, ולא לעץ היררכי, בארגון שבנוי ללמידה ולא רק לביצוע. הדבר שיגביר דרמטית את יעילות החברות בע"מ הוא דווקא האפשרות של כוח העבודה שלא לעבוד - ועדיין להתקיים. ביטול הכורח יגרור בהכרח אבטלה גדולה של חלק לא מבוטל מהציבור - שתרומתו שלילית לכל עבודה שלא צפוייה לעבור אוטומציה. מצד שני הדבר יגרור גם שותפות אמיתית ברווחי העסק מצד חלק הציבור שיעילות עבודתו תעלה פלאים.

כך הכלכלה תהפוך מכלכלת עבודה לכלכלת הון במהותה, שהמיעוט היצרני שלה מוצף בכסף מצד משקיעים שאינם עובדים, אך רוצים להרוויח. וכדי שלא תהיה אינפלציה, כמות הכסף צריכה להיות קשורה לכמות הערך שנוצר בידי הטכנולוגיה (ביפן, למשל, היעילות הטכנולוגית הגוברת הביאה לדיפלציה). אם כן הפרמטר החשוב בכלכלה יהיה האיזון בין ההון לעבודה, כאשר נקודת האיזון תלך ותנטה לכיוון ההון על חשבון העבודה: עולם הפנסיה.

סופה של מגמה זו היא הורדת הערך של הכלכלה עצמה ככוח מניע בעולם, לטובת קפיטליזם רוחני - תחרות תרבותית על מוניטין, הוקרה והערכה. כלומר מעבר מעולם התפתחות החומר לעולם התפתחות הרוח, וחזרה ממרקס להגל. הגל, הקומוניסט של הרוח, שהאמין בתכנון מרכזי, יעבור הפרטה להתפתחות מבוזרת בעולם הרוח, עם יד נעלמה. אני חתול אחד מיני רבים מתוך כלל החתולים האפשריים, אך קיומי חשוב כחלק מנוף הפתרונות של אפשרויות החתול. תהיה לי תרומה לעתיד, שהרי הבינה המלאכותית תקרא אותי ותלמד אותי, כי אני באינטרנט, גם אם אף אדם לא יקרא לעולם.

כך נוכל לדמיין את רוח העולם המתפתחת לא מתוך אחדות, אלא דווקא נעה במתואם מתוך ביזור, בדיוק כמו רוח האדם שמתפתחת מתוך רשת נוירונים, כך רוח העולם תתפתח מרשת בני האדם. את התודעה תחליף התרבות, ואת הפילוסופיה כתפיסה של אדם תחליף הפילוסופיה כתחום בתרבות, שהוא מסגרת לתפיסת התרבות, ותִיכלול של כלל האפשרויות שמתממשות בה. וכל זה יתאפשר משום שתהליך הדיאלקטיקה של הגל יוחלף בתהליך למידתי, והרוח הגרמנית המנופחת והקיפודית תוחלף ברוח היהודית השועלית, שלא מתקדמת אלא מתפשטת. היהודי הנודד יהיה הדגם של הנווד הדיגיטלי, ולא הגוי על אדמתו.



מכלול מאבקיי באדם לימד אותי דבר אחד: הכוח החזק באדם הוא האינרציה, דהיינו ההתנגדות ללמידה. אך האינרציה רק מראה את כוחה של הלמידה - הכוח שבלמידה קודמת, כלומר במה שכבר נלמד, לעומת הקושי בלמידה כתהליך. הלמידה כעצם היא חזקה מאוד, אך כשריר וכפעולה הלמידה היא בעמדת נחיתות מול למידה שכבר הסתיימה, וזקוקה לרוב לכורח חיצוני. אם כן יש לנו כאן אבחנה בסיסית בין שני סוגי למידה (שלשניהם קוראים "למידה") - למידה בעבר ולמידה בעתיד - שיוצרים שתי איכויות הופכיות. וניתן אף להפוך זאת: הלמידה היא הפונקציה שמחלקת את הזמן לעבר - מה שהיא כבר קיבעה - ולעתיד - התחום שממשיך ממה שכבר נלמד, שם נוצרות קביעות חדשות. דהיינו: הלמידה מעבירה מהעתיד לעבר אפשרויות שהופכות לבחירות ונקבעות בו. התקדמות הלמידה היא מה שאנו תופסים כהתקדמות הזמן. כלומר הלמידה היא הבסיס האונטולוגי לזמן, וההווה הוא למעשה המעבר שקורה בתהליך הלמידתי בין מה שיכול להילמד למה שכבר נלמד.

אם המעבר בין העתיד לעבר היה טכני ומכני בלבד, כמו המעבר במרחב, הרי שהעתיד היה קבוע בדיוק כמו העבר, ולא היתה שום משמעות למעבר הזמן עצמו, אלא היה מדובר בציר נוסף בדיוק כמו צירי המרחב. לא תפיסת האדם היא שהופכת את אחד הצירים הפיזיקליים לזמן, אלא הלמידה היא שיוצרת את תפיסת האדם - ובסיסית ממנה. ללא תהליך למידתי ביקום - הזמן היה הופך לאחד ממימדי המרחב. יגיד המתנגד, שעצם היכולת לכתוב את המשפט המחלק בין מה שהלמידה כבר למדה, כפועָל בלשון עבר, למה שהיא לומדת, בלשון הווה, מראה שהשפה בסיסית מהלמידה. אך לא היא - עצם היכולת שלנו ללמוד את ההבדל בין עבר להווה נובע מהמנגנון הבסיסי של הלמידה. ננסה להסתכל על הלמידה מלמעלה, כמין בניין אינסופי שמוטל לרגלינו. בכל שלב נבנה עד כה רק חלק סופי מהבניין (זוהי המשמעות של בנייה), ולכן בכל שלב ישנו תחום העבר, ועליו נבנים עוד דברים בשלב הבא (שוב, זוהי המשמעות של בנייה - היא נעשית בשלבים). אם כן השלבים עצמם, המוגדרים באופן מופשט וללא שום תלות בזמן, יוצרים את הזמן. לוּ לא היינו חלק מהלמידה, הרי שבאמת היינו יכולים להסתכל על הבנייה בכיוון הלמידה בדיוק כמו שאנחנו מסתכלים על הבנייה בכיוון הרחוב, דהיינו כמרחב. אבל מכיוון שאנחנו חלק מהלמידה, הציר בו נוצרת המורכבות וההרכבה שונה מהותית עבורינו מכל הצירים שבהם לא מתקדמת הלמידה, ולכן קיים ציר זמן, ואנחנו בכלל יכולים לדבר על זמן. לכן בכלל קיים משפט שמתחיל בזמן מסויים, נמשך זמן מסויים, ומסתיים לאחר מכן - ומתקדם בשלבים. אילו לא היתה למידה, ספר שלם היה קיים כמספר אחד ארוך, המורכב מביטים אך ללא מימד זמן מלבד מימד המרחב בו נשמר המידע. עצם זה שהמידע מעובד בזמן נובע מהלמידה.

האבחנה הזו - בין הנלמד כבסיס שעליו מתבצעת עוד למידה לבין הלמידה שמתבצעת מעל הבסיס - היא בעצם האבחנה האונטולוגית עצמה בין אובייקט לפעולה - האובייקט הוא דבר שנלמד בעבר, ואילו הפעולה נובעת מהלמידה העתידית. אם אני מזיז את היד, אני משתנה, והשינוי עצמו נובע מהלמידה, גם אם הזזת היד איננה למידה - הרי שהיא חלק מלמידה. ההקשר הלמידתי גורם לה להיות שינוי של בנייה בזמן, ולא שינוי מבני במרחק, ולכן הזזת היד שונה מהפנס המתעקל ברחוב. לפיכך, החומר שכבר נלמד איננו מקרה פרטי מופשט של אובייקט ממשי, אלא כל אובייקט הוא מקרה פרטי של חומר שנלמד. גם הלמידה איננה מקרה פרטי מיוחד של פעולה אלא כל פעולה היא מקרה פרטי (ולפעמים מנוון) של למידה. מכיוון שאנחנו לא יכולים לחרוג מהלמידה, כלומר שאנחנו חלק ממנה, הרי שהיא יוצרת הֶקשר למידתי לכל מה שמתקדם בכיוון הציר שלה, כלומר בכיוון הזמן. לא יכולה להיות עבורינו פעולה סתם, ללא שום משמעות למידתית, אפילו אם היא פעולה של הדומם - המשמעות שלה כפעולה היא שמשהו מתגלה בה מבחינה למידתית; שהעולם נבנה ומתפתח, ושאנחנו לומדים כי משהו בנו נבנה ומתפתח - שקשור להתפתחות העולם. אם כן, מה שהיה בשלב קודם של הבנייה הוא אובייקט, ומה שבשלב הזה הוא פעולה. לוּ לא היתה למידה, לא היה הווה ולא היתה התהוות, היו רק יש (העבר) ואין (העתיד). הלמידה היא פונקציה שמקשרת בין שני תחומים אונטולוגיים. מכאן הקשר העמוק שבין ציר הזמן וההיסטוריה לאונטולוגיה (קשר ההוויה הקשור בשם השם, שהוא מהות המונותאיזם העברי).

יוצא מכל זה, שהאדם הוא ההתנגשות בין הלמידה הקודמת ללמידה חדשה, ולכן כולם תמיד נדמים כל כך מקובעים, כי קבעונם מורגש מההתנגשות של הקיים בחדש (התהליכים הביולוגיים המקובעים בהם אינם מוחשים כקיבעון, כי אינם מתנגשים עם החדש). עם השתכללות הלמידה (מתחילת האבולוציה ועד ימינו), נקודת האיזון כל הזמן זזה לכיוון הלמידה החדשה לעומת הלמידה הקודמת. מדוע? לכאורה, אם הלמידה היא בנייה, ככל שבנינו יותר אז אנחנו יותר מקובעים במבנה קיים גדול יותר, ואז היינו צופים שההתקבעות תלך ותגדל, ונקודת ההתנגשות תנוע לכיוון הלמידה הקודמת, ויהיה יותר ויותר קשה לשנות - כי יש יותר מה לשנות. אבל עלינו לזכור שהבנייה כאן היא לא במרחב, אלא בנייה למידתית בזמן, ולכן ככל שבנינו יותר יש ללמידה יותר אפשרויות, בדיוק כמו שלבעל חיים עם יותר גנים יש יותר אפשרויות להתפתח - ולא פחות. כלומר, ככל שהבניין גדול יותר, כך יש לו יותר גבול עם העתיד, ויותר אפשרויות להמשיך את הבנייה. הקלישאות מלחשות שהזמן מואץ "בגלל הטכנולוגיה", אך מדוע שהטכנולוגיה תאיץ את הזמן? כי הטכנולוגיה היא חלק מהלמידה המצטברת (כולל טכנולוגיות למידה!), והלמידה היא עצמה שמאיצה את הזמן, כלומר נותנת יותר אפשרויות ויותר גבולות עם העתיד, ולכן מתבצעת יותר למידה - ולכן עובר יותר זמן מהעתיד לעבר. אם כן, לא הזמן עצמו מואץ, אלא הלמידה. לכן ישנה דווקא התרחבות של הלמידה ליותר כיוונים, והתופעה דומה יותר להתפרסות ולא לטיסה בכיוון אחד. משמעות המשיחיות היא שמלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, ולא איזו מטרה שאילה מתקדמים בחץ, שזוהי דחיקת הקץ.

לכן האצת הזמן מביאה בימינו לאובדן המרכז והלכידות ולהתפוררות התרבות, כי היא דומה יותר להתפרצות מאשר לקריסה. הלמידה היא תמיד בגבול האיזון בין העבר לעתיד, ואם הפרמטר זז יותר מדי לכיוון החדש, הרי שהלמידה דווקא יורדת. אפשר להאיץ את הזמן - אבל אי אפשר להאיץ את הלמידה, כי היא תהליך היסוד שמתחת לכל שאר התהליכים. אפשר ללמוד יותר אבל אי אפשר ללמוד יותר מהר. כלומר אפשר להתקדם ליותר כיוונים אבל לא להתקדם מהר יותר לכיוון אחד. כאשר מדברים על שיפור היעילות של הלמידה, הכוונה היא ללמידה יותר מתוכללת, ולא לאיזושהי יכולת לגרום לה לרוץ מהר יותר כאלגוריתם. מכאן, שהתמונה שלנו של הזמן עצמו איננה נכונה. הזמן איננו מתקדם, בציר, אלא מתפשט, במרחב של אפשרויות. והאובייקטים אינם נמצאים מסביבנו, אלא להפך, הלמידה נמצאת מסביבם (כי הם מה שכבר נלמד) - ואנו נמצאים מסביבם. לכן היחס שלנו לעולם האובייקטים הוא יחס טכנולוגי, דהיינו ככלים, כי לא מדובר סתם באבנים שבנוף שלנו, אלא באבני בניין. כל דבר - הוא אמצעי ללמוד עליו. כל הקיים - הוא בסיס. הוא השלב הקודם. וכל ההווה - הוא השלב הבא.

לכן יש לנו עניין עצום תמיד בשלב הבא (וכך קל למשוך את תשומת לבנו), ורצון עצום לצבור מהשלב הקודם - ומכאן החמדנות שלנו. ילדים חומדים חתיכות פלסטיק ואבנים צבעוניות כמו שמבוגרים חומדים כסף, כאשר לא הכסף הוא הגורם לחמדנות, אלא החמדנות היא שיצרה את תופעת הכסף כאובייקט נצבר. האדם חומד אובייקטים ללא שום הגיון, ובוודאי לא הגיון כלכלי, כי הצבירה הזאת היא צורה פשוטה של למידה. יש לי יותר. לכן אנשים צוברים כסף לדורות הבאים ולעולם לא מסתפקים בקיים. כי מה ששלהם מגדיל אותם, כי הוא בתוכם, ולא הם בתוכו ונהנים ממנו. הם הרי לא נהנים ממנו, ומעדיפים לצבור את הכסף עד לקבר, מאשר לבזבז. מטרתו הוא אפשרויות לעוד כסף ועוד צבירה. זהו לא הקפיטליזם, אלא להפך - העובדה שזה מניע בסיסי עוד מאז שצברו קונכיות היא שמאפשרת את הקפיטליזם, שמשתמש במנוע הכי חזק בטבע האדם. השמרנות האנושית היא לא סטטית, אלא היא הרצון לשמור עוד ועוד, למעשה מדובר באגרנות. אין כאן הבדל בין החרדי האוגר סוגיות במוחו לחילוני האוגר תמונות בסמארטפון או סימוני איקס במיטתו. מכיוון שהאדם נוצר מלמידה - הוא עצמו זה מה שהוא למד וצבר ובנה. והוא תמיד רוצה עוד מאותו דבר. ותמיד יתנגד בשם למידת העבר ללמידת העתיד - בשם היש נגד האין, ובשם האובייקט נגד הפעולה.

לא תיתכן למידה ללא התמדה, ועצם ההתמדה של הלמידה מכריחה תמיד תגובה מושהית (לאו דווקא איטית) לעתיד, התנגדות ללמידה - בשם הלמידה (שהרי אין מחוץ ללמידה). לכן ישנם שני סוגים של זיקנה: צבירה שמאפשרת יותר אפשרויות - זיקנה פתוחה - וצבירה שמתכנסת במה שכבר נצבר - זיקנה סגורה. הראשונה מוותרת והשנייה מתעקשת. לכן גם יש שני סוגים של מוות - מוות של התאיינות, של פתיחות מוחלטת, ולעומתו מוות של התמצקות ליש, של היסגרות מוחלטת. המיתה הראשונה היא מיתת הרוח של האדם, והשנייה היא מיתתו החומרית, והפיכתו לעצם דומם. אדם שכתב תמיד שואף שהספר שלו לא יהיה מידע חתום, אלא שילמדו ממנו. ובגילי, נדמה לי שזהו גם ההבדל בין גן עדן לגיהנום.



יו"ר הפד הוא האדם החשוב בעולם - ולא נשיא ארה"ב. הוא מנהיג הכלכלה העולמית, שמשפיעה על ההתפתחות העולם הרבה יותר מהפוליטיקה העולמית. לכן נוכל להסתכל על המדיניות המרחיבה של הפד בעשור וחצי האחרונים כשינוי נקודת האיזון התודעתי העולמית בין שני תחומי הזמן: העבר והעתיד. הריבית והתשואה על החוב הפכו לנמוכים מאוד (והמכפילים לגבוהים מאוד), כאילו חלה ירידת סיכון בעתיד; האמונה בעתיד ובצמיחה גברה על חשבון ביצועי העבר. מצד אחד זוהי אמונה בחדשנות ובטכנולוגיה ובהתפתחות, ומצד שני זוהי אמונה שהם מגיעים בדרך של המשכיות לעבר, כלומר בסיכון נמוך. זהו חוסר הבנה של המנגנון שמייצר עתיד, בניגוד למנגנון שמייצר בהווה, שהוא אלגוריתם ידוע ויעיל (P). דהיינו: חוסר הבנה שהמנגנון הוא למידתי, ולכן גם של מחיר הלמידה - ולכן עכשיו הכלכלה משלמת את המחיר (של הלמידה שלמידה היא מנגנון לא יעיל).

הריבית היא למעשה הפרמטר המרכזי של למידת העולם שקובע ומבטא את נקודת האיזון בין P ל-NP - בין העבר לעתיד, ובין שפה ללמידה. הכסף הוא שמטיל רעיונות פילוסופיים ומופשטים על ציר אחד מדיד, ולכן מאפשר לאזן ביניהם כמותית, אפילו אם הם בלתי ניתנים להשוואה - הוא המשוואה. העשור האחרון ביטא הפנמה של חשיבות הלמידה העתידית - הערך שלה - אך לא של מהותה ומחיריה - הסיכון שבה. תוצאה אחת היתה יצירת חברות ענק, שלרוב טובות בהמשכיות יעילה אך מתקשות בחדשנות. זאת כחלק ממגמה כללית, ומהותית יותר, של ירידה בחדשנות העולמית - וכל זאת למרות קיומו של הכסף הזול, שמחפש השקעות בכל מחיר. מדוע? כי הכסף הזול חיפש חדשנות קלה, ונרתע ממחקר ופיתוח אמיתיים - וממחירם הגבוה. בעשור האחרון ישנה ירידה דרמטית במספר התחלות הסטארטאפים בישראל, ומזמן לא קמה חברה עולמית שהפכה את העולם, כמו שקרה כמה פעמים בשני העשורים הראשונים של מהפכת המידע. שלא לדבר על נפילת התחום של פיתוח אלגוריתמים, לטובת האלגוריתם האחד - למידה עמוקה - בתחום שמנסה לא לשלם את מחיר הלמידה כסיכון, אלא רק לקצור אותה כערך (גם כתחום מחקר). כל תחום ההון סיכון נרתע כל כך מסיכון עד כדי כך שנוצר סיכון מערכתי שנובע מכך שלא לוקחים סיכונים אמיתיים בחידושים אמיתיים, אלא רק במודלים עסקיים גנריים שכבר עובדים.

באופן שקשה יותר לכמת, הירידה ברמה הלמידתית ובחדשנות - שמתבטאת בירידה כללית ברמת המערכת - קרתה גם בתחום התרבות. הרמה הנמוכה של הספרות והאמנות, והשאיפות הנמוכות שלהן, לאחר הישגי המאות ה-19 וה-20, מזכירות את הדעיכה של העולם היווני אחרי נפילת האימפריה האתונאית, כשהוא בשיא כוחו המעצמתי - הפוליטי והצבאי. כמו ההלניזם, המערב אכן יעיל בהפצת עצמו לשאר העולם, אך כמו אז, הליבה היא שחסרה, ואתונה כבר מתה. התחום האחרון שבו עדיין ישנה מצויינות וחדשנות, בדיוק כמו אז, הוא מדעי הטבע, המתמטיקה וההנדסה. הלמידה בתחומים אלו היא זו שנמשכת אחרונה אחרי בום החדשנות התרבותי-פילוסופי. לחתול צעיר מצויין ויצירתי כדאי היום לפנות רק לפקולטה למדעי הטבע אם הוא מעוניין באקוסיסטם (מערכת במונחים שלנו) שעדיין מתפקד היטב (יחסית) למידתית. כמו שראינו עם רומא, שהמיתה את פריחת התרבות של העולם היווני, ההנדסה היא האחרונה למות. מדוע? הלמידה המדעית מנותקת ואובייקטיבית ועצמאית יחסית ללמידה התרבותית (למשל מפוליטיקה, מטרנדים, משחיתות וכדומה), כי פונקציית ההערכה בה חיצונית ויציבה יותר. כל ההתקדמות האנושית כולה של כ-10 מיליארד בני אדם עומדת כיום על פרומיל מהאוכלוסיה של כ-10 מיליון מדענים וחוקרים.

כלל הכסף: עליך לשחק עם הקלפים שהתקופה חילקה לך. לא עם הקלפים שהיית רוצה שיחלקו לך. תקופתינו מאפשרת חיים ברווחה, אך לא בתרבות חיה, כלומר מתפקדת למידתית. אבל תקופת דעיכה תרבותית יציבה פוליטית (רומא ושלומה כדוגמא) עדיין מאפשרת גישה חופשית לתרבות העבר, ולפיכך תוכל לבחור בחיבור לתקופה הגבוהה והיפה מכולן: סוף תקופת הברזל ב', מהמאה השמינית ועד הרביעית לפנה"ס. היהדות היא יורשת ההלניזם החיה האחרונה, וכל מה שיפה בה בא בירושה ישירה מהתרבות היוונית והעברית העתיקות. ואילו כל מה שרע במערב בא מרומא והנצרות, שהן העיוותים החולים והעכורים של העולם היווני והיהודי (ולעיתים יורשיהן כבר לא מזהים זאת מבעדן, אלא מזהים אותן עצמן עם הדבר שעוות בהן - ועוד נשאר בהן ממנו). אך מדוע דווקא תקופה זו היתה התקופה הכי יפה או חדשנית? ובכן, בה הכתב היה נפוץ כמערכת לראשונה, כלומר בה היתה ה"כתיבה" הראשונה - התרבות כמערכת מבוזרת ולא שלטונית. אבל למה, בעצם, היא היתה הכי יפה וחדשנית כי היא היתה הראשונה?

תקופות פריחה או רנסאנס הן תקופות שבהן יש חידושים גדולים בפונקציית ההערכה, ומתוך פונקציית ההערכה החדשה (שמראה למה יש ערך, או מה יפה), נוצרות יצירות חדשות וחשיבה חדשה, עם הרבה התלהבות ותחרות ותחושת גילוי. למעשה, עצם הערכים של יופי וחדשנות מגיעים לנו מהיוונים והיהודים (והסינתזה שלהם בהלניזם החז"לי). וזאת, בניגוד לערכים המוסריים המתחסדים של הנצרות או הערכים הפרקטיים של היעילות והכוח הרומאיים, שהם ההגדרה של המערב בצורתו הרעה, לדוגמא האמריקאית (והסינתזה המלאה ביניהם הייתה ימי הביניים, כאשר הצביעות היא הפער בין התועלתנות הרדודה והעירומה ליומרה המוסרית, שמאפיינת את אמריקה וימי הביניים כאחד). אם כן, האם אין כאן עניין מעגלי? האם היה משהו מיוחד בערכים של תקופה הברזל, שהם "טובים" או "יעילים" יותר מאלו של התקופה הרומית, או אפילו יפים וחדשניים יותר? מה בכלל הופך את העתיק יותר ליפה יותר - ובאופן מוזר - לחדשני יותר מהתרבות של ההווה?

היפה והחדש אינם ערכים מנותקים כלל, אלא הם שני צדדים של אותה פונקציית הערכה למידתית, ונמצאים בפער בין פונקציית ההערכה למה שהיא מעריכה (וכך למשל הם מתפקדים במתמטיקה). היופי והחדשנות הם ערכים למידתיים, ואכן מדובר בתרבויות שהעמידו את הלמידה כראשן (לימוד החכמה או התורה). אך האם היופי והחדשנות שלהן נובעים אך ורק מכך ששמו אותם כמטרה, או שהיה להן יתרון אחר על פני תקופות מאוחרות יותר? מדוע יש לנו כל כך הרבה ללמוד מתרבויות אלו, ונדמה שיש לנו עם חלוף התקופות יש רק יותר ויותר מה ללמוד מהן? האם הדבר לא היה אמור להיות הפוך? היכן אפקט ההתיישנות? האם לא למדנו מספיק, או כל כך הרבה, מאז? ובכן, דווקא בשל כך.

מה שיפה בעבר זה פער הלמידה בינינו לבינו, דרך המון חידושים ופונקציות הערכה שעברו בדרך, כמו המון שכבות של למידה עמוקה, שהצטברו לפער כמעט בלתי ניתן לגישור - אך בכל זאת המשכי. אלו התצורות הגיאולוגיות של פעולת הלמידה הטקטונית, שמתגלות דרך המנסרה של התבוננות בתרבות העבר. למשל, השינוי בשפה, לאורך התקופות, הופך את הלשון העתיקה לרבת יופי. וההתפתחות בתפיסה, לאורך התקופות, הופך את הפילוסופיה היוונית ליפהפיה. השינוי הדתי הופך את המיתוס העתיק לעמוק מיני חקר, וההתפתחות הספרותית הופכת את הספרות הראשונה למהממת בכוחה. הלמידה שהצטברה במערכת כהתפתחות - היא זו שאנו חווים כיופי וכחידוש כשאנו מתבוננים בהיסטוריה של המערכת, ובפרט ההיסטוריה העמוקה שלה. העומק אינו עומק של מעבר זמן גרידא, או של שינוי אקראי או אופנתי או סחף סתמי גרידא. העומק נובע מכך שהלמידה מצטברת כמו שכבות בתל ארכאולוגי, ומהשלבים הרבים והקשים שהיא עברה. בקריאה בתורה (או באפלטון) אנו חשים את למידת השפה, התרבות והחשיבה מאז במשך אלפי שנים.

אם כן, האם הסיבה ליופי המפעים היא שפשוט מדובר בעצם בתרבויות הראשונות, במובן של תרבות כמערכת (כמו קולטורה היום, ולא של תרבות כציביליזציה), כלומר בראשונות שהן ישויות חיות והרבה פחות מונוליטיות ממה שמוכר לנו לפני כן? ובכן, צריך לשאול מה המשמעות של תרבות ראשונה. האם חשיבותה היא פשוט בכך שעבר יותר זמן, או ליתר דיוק עברה יותר התפתחות למידתית מאז, מאשר לעומת מה שבא אחר כך? לא נראה כך, שהרי היחס בין ערכן לתרבויות שבאו אחריהן, או לתהפוכות הזמן שבאו אחריהן, הוא "שלא בערך" ולא מתקרב ליחס ליניארי למספר השנים או השינויים שעברו.

נשים גם לב, שהיצירות התרבותיות היפות ביותר של תרבויות אלו - השיאים, כמו בראשית עד במדבר, או האיליאידה והאודיסאה - עוסקות ונובעות דווקא מעולם שקדום אף להן: תקופה הברונזה. היופי והחידוש שתרבויות אלו מגלמות לא נובע בעיקרו מהישג שהושג בימיהן, אלא מכך שהן התרבויות שמשקפות לנו את כלל העולם האנושי הפרה-היסטורי שקדם להן, על מאות אלפי שנות למידתו, ומוטמעים בהן לעומק כל שכבותיו יותר מאשר בכל תקופה מאוחרת יותר. ההד הקלוש ביותר - הוא עדיין ההד הרחוק ביותר שאנו מסוגלים לשמוע ולחוש בו. דרך התרבויות העתיקות אנו חשים בעולם אנושי באורך בלתי נתפס שקדם להן. דרך התפיסות המשוקעות בשפה העתיקה ובריאליית החיים אנו מרגישים משהו מעולם האדם הקדום ביותר, וכל ניע וניד הוא תוצר של למידה עתיקה ועמוקה מיני ים, שכבר אבודה לנו כמעט לגמרי, מלבד דרך רחש קלוש. אנו מבחינים באופק כי אנחנו עומדים על כתפי ענקים, שגם הם עצמם עמדו על כתפי ענקים מהם, שאותם כבר לא נראה, כי כתפם של ענקינו מסתירה אותם. האם אפשר בכלל לראות אחורה דרך הומרוס או ישעיהו? כי דרך שייקספיר או גתה אפשר. פעולתן של התרבויות העתיקות עלינו לא נובעת רק מפער הלמידה מתקופת הברזל ועד היום - אלא מפער הלמידה מכל הפרה-היסטוריה ועד ההיסטוריה, שהוא שמתבטא בתחילת תקופת הכתב.

חתול הייתי וגם זקנתי, וראיתי כיצד המכשלה הגדולה ביותר של אנשים להבנת הפילוסופיה של הלמידה היא הראייה האגוצנטרית האנושית של הלמידה כלמידה אישית, שנובעת מהאינדיבידואליזם של זמננו. כלומר, חוסר הבנה דווקא של המושג הנייטרלי הבסיסי והטכני שמתחת ללמידה - המערכת. לכן אדם יכול לחשוב שהוא לא תלוי בתקופתו, ושהוא ייצור את התרבות של עצמו, או לזהות את עצמו עם המערכת (אכן, הוא דוגמא למערכת, אך רחוק מלהיות דוגמא חשובה כמו התרבות, ובוודאי שאינו "ה"-מערכת). המילה "מערכת" בפילוסופיה של הלמידה דומה למובנה בתורת המערכות, והיא המבדילה אותה מתיאוריית למידה מצומצמת של האינדיבידואל, שהיתה אפשרית כהמשך ניאו-קנטיאני, שאינו מפנים את הפילוסופיה של השפה (עוד דוגמא למערכת, שניסתה להיות "ה"-מערכת). ובניגוד להיבריס של האדם, שחושב שהוא תבניתו של עולם, החתול יודע שהלמידה היא תבנית נוף תקופתה. לכן עליך לבחור בחכמה את תקופתך - המערכת שהיא מסגרת ההתייחסות שלך, כי אף אחד לא בוחר את התקופה בה יוולד - וימות.



כשאנו מבחינים שהעולם הקוונטי מיוחד אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם הפרספקטיבה שלנו על העולם הקוונטי היא המיוחדת, או שמא העולם הקוונטי עצמו הוא המיוחד? ובכן, ישנה גם אפשרות שלישית: לא זה ולא זה מיוחדים. כשאנו מסתכלים על העולם הקוונטי מלמעלה, מהפרש של הרבה סדרי גודל בפרספקטיבה, אנו מבחינים שהוא לא מורכב מריאליה, כמו עולמינו - אלא מאפשרויות. ובכן, האם יתכן שמי שמסתכל עלינו מלמעלה, מהפרש מספיק גדול של פרספקטיבה, רואה אף אותנו לא כריאליה - אלא כאפשרויות?

כלומר, האם יתכן שהמעבר מהסיבתי לָאפשרי בהסתכלות על תופעות נובע מעצם ההגדלת ההפרש במורכבות? הרי תמונה זאת של המציאות היא אנטי-אינטואיטיבית, שהרי תמונת הבנייה של המציאות תנטה לראות דווקא את אבני הבניין הקטנות ביותר כפשוטות וקונקרטיות יותר, ואת מה שנבנה מהן כפחות מוגדר ויותר מרוכב וחופשי. ואילו כאן דווקא הגדול ביותר נראה כהכרחי והכי חומרי, ומתחתיו הסיבתי, והכי מתחת נמצאות רק אפשרויות ערטילאיות. החומר מורכב מרוח - ולא להפך. החתול שעל השולחן הוא שמורכב ממשוואות שרדינגר וממתמטיקה גבוהה ומופשטת. ומי יודע, אולי מבחינת סדרי גודל, הרוח עולה למעלה או יורדת למטה? האם למעשה תפיסת הבנייה של העולם היא הפוכה?

ובכן, אם העולם הוא הרכבה חומרית, הרי שהיינו מצפים לאטוֹמים אטוּמים למטה, כמו אבני לגו בסיסיות. אבל אם העולם הוא הרכבה רוחנית - דהיינו למידה - הרי שהיינו מצפים דווקא לרוחות שם למטה, ואולי אפילו שדים. השפה היא מערכת שמורכבת מאלמנטים חומריים פשוטים, כמו צירופי אותיות או הברות - כלומר מערכת של קומבינציות. ואילו הלמידה היא מערכת שמורכבת מלמידות עמוקות ויותר ויותר, עד לאין חקר. נוירון הוא דווקא דבר רועש יותר ופחות וודאִי ממוח. האבולוציה ברמת הפרט היא הרבה יותר אקראית מאשר ברמת הכלל. גורלה של עסקה או חברה אחת לוט בערפל הרבה יותר מגורלה של הכלכלה כולה, או של ETF. המורכבות מתחילה מלמטה, ולא נבנית מלמטה, אלא להפך הולכת ומתכנסת למעלה, עד שהיא הופכת להכרחיות ומתגלמת בחומר חד משמעי. כי הדבר שהופך רוח לחומר הוא היותה חד משמעית.

החומר הוא פה ולא שם, ואילו הרוח היא גם כאן וגם שם במקביל, היא מחזיקה בתוכה הרבה אפשרויות - זו מהותה. כל למידה קונקרטית בהווה בנויה על אינספור למידות ומתודות ערטילאיות שקדמו לה, בנבכי הלמידה הקודמת, וככל שמתרחקים יותר הן הופכות לעמומות וחופשיות יותר. מי יודע מהם מקורותיו הראשוניים של רעיון זה, מניין צמח, הן במוחי והן בהיסטוריה, וכמה קשה להתחקות אחריהן. אבל ביטויו כטקסט קונקרטי של כמה ביטים הוא חומרי וחד משמעי וברור - שפתי. אך מתחת לשפה ישנה החשיבה ומתחתיה הלמידה ומתחתיה למידה עמוקה יותר ומתודות בסיסיות, עד לפילוסופיה.

לכן הפילוסופיה היא לא השכבה העליונה ביותר של הלמידה, אלא העמוקה ביותר - זו שנחפרת בארכיאולוגיה רוחנית. כחתול אני לא מורכב מעכברים שאכלתי, אלא מהאפשרויות שיצרו אותי. ומכאן הקשר האמיץ שלנו להורינו - ולתרבותינו. לא משהו שמרכיב אותנו מתחת לנו, כמו התת-מודע - אלא הקְדָם-מודע, משהו שקדם לנו, הלמידה הקודמת שמתחת ללמידתנו. מה שבכלל אִיפשר את החתול, ושם כולנו מגיעים עמוק מאוד, למשל: משהו שאיפשר את החתול הוא משה רבינו. ומה שיפה זה שאתה יכול להיות אידיוט מושלם, אבל מה שאיפשר אותך לא רחוק משלמות. ומיופי.

לכן מֶעבר ללמידות הקודמות ישנן הלמידות הקדומות. כל מה שנלמד בשלב למידתי מספיק קודם נגיש לנו לא כאיזו הנחה קודמת, שמכריחה או גורמת את הלמידה הנוכחית, כלומר לא כאבן בניין שהונחה לפני כן, אלא דווקא כיכולת בנייה שרכשנו: ככלי חשיבה, כאפשרות לעשות בלמידה זו שימוש חופשי. הלמידה הקדומה נותנת לנו חירות ולא מגבילה אותנו. היא נותנת לנו כלים ומתודות - כלי בניין ואבני בניין לשימושנו - היא נותנת לנו אפשרויות. המתמטיקה הקודמת לא מכריחה ומגבילה את זו הנוכחית אלא מאפשרת אותה - ומרחיבה אותה. זו הסיבה שהמתמטיקה לא הולכת דווקא ומצטמצמת - מעולם לא הסתפקנו ביקום של אוקלידס.

הסרגל והמחוגה לא לימדו אותנו בנייה מסויימת או אפילו דרך בנייה, אלא אפשרות בנייה: היכולת להמציא סוגי בנייה. דהיינו: אפשרות של אפשרויות. החיים הם אפשרות של היקום. הלמידה היא אפשרות של החיים. האפשרויות לא נמצאות בעתיד אלא בעבר. כשאתה צעיר הכול אפשרי, אך את זה אתה מבין רק מנקודת המבט המסתכלת אחורה בדיעבד, ואילו בהווה האפשרויות תמיד מצומצמות, ואתה "מוכרח". לכן עם החיים אתה הופך ליישות יותר ויותר חומרית ופחות ופחות רוחנית, יותר ויותר קונקרטית מתינוק - שהוא עולם האפשרויות - ושיא החומריות הוא המוות.

המיתוס הוא זמן האפשרויות הבלתי מוגבלות, ואם אתה מחפש מרחב של חופש רוחני - פתח את ספרות סוף תקופת הברזל. מה שלהם היה הכרח - לך יהיה חירות. ואילו הבלתי אפשרי נמצא בעתיד. כחתול, קדמה לך אפשרות החתול, ואחריך תישאר חוסר אפשרות החתול. לְמה אנשים מתגעגעים? לא למה שהיה, אלא למה שהיה אפשר. בילדותך לא היו לך הרבה אפשרויות - אבל הכול היה אפשרי.



במחירי מנייה בבורסה, מדוע ישנם שערים שהיא כל הזמן חוזרת אליהם? ובכן, בדיוק מכיוון שאנשים מאמינים בכך שישנם שערים כאלה. אף אחד לא יודע להעריך ערך, אלא רק בעזרת הערכות קודמות, ונהוג לומר שאלו ציפיות שיוצרות את עצמן. אבל האם זהו הסבר מלא? האם אין זהו הסבר מעגלי - מדוע הציפיות יוצרות את עצמן? ובכן, מכיוון שהתנהגות של מנייה נלמדת בידי המשקיעים. מערכת אינה חוזרת על אותה התנהגות סתם כך - אלא יש בה למידה שיוצרת את החזרה הזאת.

ההסבר המעגלי דומה להסבר השפתי של יצירת משמעות למילה שרירותית מתוך כך שנהוג להשתמש בה במשמעות הזאת במערכת - המערכת מכוננת את עצמה. לכן גם המערכת נתפסת כאוטונומית - וכעסוקה בשימור עצמי. כוח שואף לכוח מטבעו, ושליטה מייצרת עוד שליטה, וכן הלאה, עד שאנו מוצפים בהסברים מעגליים בעלי כוח הסבר נמוך (כי הם אינם הסבר אלא תיאור, כמובן). אך אם נשאל מדוע בכלל מערכת בחרה להתקבע על כך ולא אחרת - נראֶה שהדבר פשוט נלמד בידי המערכת. וכך אנו יכולים להסביר התנהגויות שאינן הגיוניות, ובכלל כאלה שהן דינמיות.

כך למשל, כל פעם שהמדד ירד למקום מסויים ("תחתית") - הוא החל לעלות מסיבות שונות. בניתוח טכני קוראים לכך התנגדות. ובפעם הרביעית, לאחר שפורסמו נתונים חד משמעיים שלפיהם הוא היה אמור לרדת - הבורסה דווקא עלתה, ללא כל הגיון כלכלי. אם כן מהו ההגיון? הגיון למידתי. במצב של אי-ודאות, השוק פשוט למד שמשם עולים, ולכן נוצרה ציפייה שמשם דווקא עולים, ועצם הציפייה המשותפת יצרה את העלייה. במקום ניתוח טכני, כאילו קיים דווקא שם (בשער כזה ולא אחר) איזשהו דבר שבמציאות - תפיסה אונטולוגית של השוק - יש לנו כאן ניתוח למידתי של השוק. הציפיות לא יצרו עוד ציפיות, והתפשטו במערכת מעצמן - הציפיות נלמדו.

אמנם, ברגע ששאר השחקנים מאמינים ששאר השחקנים מאמינים שהשוק יתנהג בדרך מסויימת - הדבר ההגיוני הוא לפעול בהתאם לכך, באופן מעגלי. אך הדרא קושיא לדוכתא: מדוע וכיצד נוצר המצב בו כולם מאמינים שהשוק יתנהג בדרך מסויימת ולא אחרת למשל? הרי אם זה היה אקראי, לא היה נוצר תיאום כזה בין כולם. ובכן, זה לא אקראי - זה נלמד. הלמידה בהתאם לעבר היא הבוחרת בין אופציות שרירותיות, ולא איזו יד נעלמה של "המערכת" או שיווי משקל שנוצר מעצמו. המנגנון הלמידתי הוא זה שמסביר פעולה שמנוגדת במובהק להיגיון הכלכלי, ולכן את צורת ההתנהגות הזאת של השוק, שמשלבת קפריזיות עם שיקול דעת קולקטיבי עמוק של מיליוני שחקנים (אין עוד פרמטר התנהגות בודד בעולם שמושקע בו כל כך הרבה מחשבה ומאמץ עולמי כמו המדד היומי בניו-יורק).

לכן אם תרצה להכין ילד לעולם האמיתי - למד אותו ששבש ולא שחמט. תן לו להתמודד עם אפשרויות ולא עם בניית הסקה. ולאחר מכן, למד אותו לסחור בבורסה. היכולת להתמודד עם תנאי חוסר ודאות קיצוניים, שמכילים בתוכם גם הסקת מסקנות, וכל זאת כשהמון מונח על הכף - ולא להגיב בשיתוק (כמו הרוב) אלא לפעול במצבים כאלה - היא היכולת לנהל קרב, לנהל מחקר, לנהל כתיבה, או להתנהל בחיים. היכולת לפעול, למרות חששות וחרדות, לא בעזרת פתירתם או הכנעתם קודם, אלא במקביל להם - חשובה בהרבה מהיכולת להתגבר עליהם. לא צריך לפעול נגד הפחד - צריך לפעול למרות קיומו של הפחד. החששות חשובים - הם מבטאים את האפשרויות השונות - ואין להיפטר מהם או לדכא אותם (חתול הוא חיה חיישנית וחששנית). מה שחשוב הוא הפעולה במצב מורכב. אל תירא.



מהי מלחמה? כשכל צד רוצה להיות זה שילמד את השני. ואז נוצר מאבק מי ילמד את מי. כל אחד לא רוצה ללמוד, ורוצה להיות המורה במערכת. לכן מלחמה הוא מאבק למידתי. במצב שבו הלמידה הפנימית של שני הצדדים טובה (דמוקרטיה יכולה לעזור) לא תיווצר מלחמה. אך ברגע שאין איזונים ומעגלי משוב ובקרה פנימיים - הם הופכים לחיצוניים. המעגלים הופכים גדולים יותר, פחות יעילים - ויקרים בהרבה. כלומר: כשהמערכת (המדינה) אינה לומדת בתוכה - הלמידה הופכת לחיצונית, והמערכת בה הלמידה מתרחשת מתרחבת לכלול אותה בתוכה, ולכן מכילה מדינות אחרות, כמו גם שאר מערכות בינלאומיות (למשל: שוק החוב, או החלטות הקהילה הבינלאומית). מה שלא הולך במוח (בפנים) - הולך בכוח (מבחוץ). כך נוצר מאבק אלים, של אילוף בעזרת עונש. כיצד מנצחים במאבק למידתי?

ובכן, כמו בחיים, במלחמה מודרנית בין מדינות כל צד מוכן לשלם מחיר, ואפילו מחיר כבד, למען מטרותיו, אבל לא מוכן לצאת פראייר - וטיפש. ההוגנות של המחיר חשובה לו - אפשר להקריב ואפילו הרבה למען המולדת, אבל אין מוכנות לשלם אפילו מחיר נמוך - לשווא, או בשביל יהירות טיפשית של גנרל. ישנה נכונות לשלם את מחיר הדמים - אבל לא מחיר מופקע. לכן המלחמה דומה יותר לקרב מוחות - מאשר לקרב כוחות. כל צד מנסה להציג את הצבא השני - אם אפשר בעיני העולם, ואם אפשר בעיני העם השני עצמו - כשלומיאל ופאשלונר. לא המחיר בחיי אדם עצמו הוא המעורר זעם בעם על צבאו - אלא הפאשלה, הטעות, המחדל, ועצם כך שהיריב היה מתוחכם יותר והפיל אותו בפח.

לכן אלמנט ההפתעה והתחבולה וההערמה - אם הוא מתוקשר כיאות לקהל היעד (ובפרט: לעם היריב) - חשוב לא פחות בניצחון מאשר הניצחון עצמו בקרב. החיילים רוצים להרגיש שיש להם מצביא שניתן לסמוך עליו יותר מאשר לצד השני, ולאו דווקא צבא חזק יותר. המטרה במלחמה מודרנית היא לגרום בצד השני חוסר אמון בהנהגה, באמצעות פאשלות חוזרות ונשנות שלה, ותפיסתה כנתפסת עם המכנסיים למטה, ולכן ביום כיפור היתה תבוסה. וכל זה מכיוון שלא מדובר במאבק כוחני נטו, אלא במאבק למידתי שמתנהל באמצעים כוחניים - מי יותר חכם, ומי ילמד לקח את מי.

גם דעת הקהל הבינלאומית וגם דעת הקהל הלאומית רוצה להזדהות עם הצד המוצלח - ולא הלא יוצלח. ולכן התעמולה היעילה היא לא להתמסכן או להזהיר מהסכנה או להתקרבן בקרב, אלא להסתיר את טעויותיך ולחשוף את טעויות היריב, תוך כדי הצגתן כטיפשוּת המזוקקת ביותר שבאפשר, ואם אפשר - להציג אותו כמי שלא לומד. כגולם, שאיננו לומד מטעויותיו וחוזר עליהן. עִם מי שלא לומד - אף יצור לומד לא מסוגל להזדהות, והדבר שולל ממנו את צלם האנוש. הטמטום מציג אותו כאטוּם, כמסה אנושית לא אנושית, כבשר תותחים חסר חיים שמותו אינו מעורר רגש, כבהמה חייתית ההולכת לטבח. אדם מסוגל להזדהות עם רוע - אבל לא עם אידיוטיות. התאווה האנושית להיות בצד שמלמד לקח את האדיוט (דהיינו: המנוול) לא תדע שובעה - תבטיח שזה יהיה הצד שלך.



אם כן, מדוע חשוב עד כדי כך למנהיגים כיצד תראה אותם ההיסטוריה, ובפרט בתחום המלחמות? ומדוע ההיסטוריה חשובה באותו אופן - ובאותה מידה - למדינות? בגלל שההיסטוריה היא מה שאנחנו לומדים מן העבר. כלומר: היא התוצר ארוך הטווח שאליו מכוונת המלחמה - שינוי ההיסטוריה. במלחמות, כל הזמן עוסקים ב"לקחי המלחמה", וזאת תוך כדי המלחמה (לא סתם בסיומה!). הלקחים הם הדבר המרכזי שמתעצב, משתנה או מתגבש במהלך הלחימה. לפיכך הם תמיד ובהכרח מוקדמים מדי, ולעולם לא מחכים "מספיק". לקחי המלחמה הם לא איזה נספח אינטרוספקטיבי או אקדמי נפרד מהמלחמה, או דבר-מה שבא אחריה - הם המלחמה: המלחמה היא על הלקח. לכן המלחמה היא תמיד על ההיסטוריה.

למידת הלקחים היא המדיום הרוחני של הלחימה הגופנית בבוץ ושל מהלכי החומר הנרחבים להדהים של המלחמה - בדיוק כמו שהרוח היא המדיום מעל לגוף. לכן המהלכים הטקטיים חשובים - ולכן ההצלחה בהם חשובה. אם היא לא היתה חשובה והלקחים היו עניין עקרוני וכללי של צדק (ולא של למידה) - לא היה טעם במאבק על כל שעל. הלמידה היא מה שהופך את המאבק המיקרו-טקטי הטפל והזניח במונחי המכלול - למאבק על ההיסטוריה. בדיוק כמו נוירונים למוח, או גנים לאבולוציה - מחפשים תמיד הצטברות מאמץ מבוזר שמביאה להכרעה ולתפנית למידתית. ההכרעה היא נפילת האסימון, וזו הסיבה שהיא קורית בתודעה. אך היא אינה עוברת לתודעה ישירות, כתקשורת, כמו בתפיסת מבצעי התודעה הזולים של צה"ל, אלא מתווכת דרך למידה סיזיפית ויקרה. הרצון בלמידה בלי לשלם את מחיר הלמידה - ה"רעיון" היָעלוני - הוא נואל. ההיסטוריה נלמדת בידי המנצחים - ולא סתם נכתבת.

בתחום המחקר ההיסטורי מקובל להתנגד ללימוד מן העבר על ההווה ובוודאי העתיד (ואף לנסות להראות שמה שניתן ללמוד מההיסטוריה זה שאי אפשר ללמוד, ובוודאי אף דבר קונקרטי). אך התנגדות זו כורתת את העץ עליו יושב ענף המחקר הזה: הסיבה ללימוד היסטוריה - היא הלימוד מההיסטוריה. למעשה, התנגדות זאת מופנית אל סוג למידה פרימיטיבי מההיסטוריה, למשל השלכה פשוטה מדוגמא, או מציאת כיוון להיסטוריה, כלומר היא התנגדות למתודה ילדותית. אך הלמידה הרצינית מן ההיסטוריה צריכה להיות הבסיס של הדיסציפלינה, למשל: הכללה ממגוון דוגמאות רלוונטיות או איתור מגמות עומק - ואפילו הכְוונות לעתיד.

לפסול כל למידה כאינטרסנטית זהו אוקסימורון. למידה אקדמית "אובייקטיבית" מן העבר, לִשמה - היא אשלייה, ולא בגלל שההיסטוריה צריכה לקחת בחשבון אינטרסים פוליטיים "סובייקטיביים" (האובססיה האינסופית של התחום), אלא בגלל שהאינטרס האמיתי שלה הוא אינטרס למידתי (ואסור להתכחש אליו - כאינטרס). זהו האינטרס של המערכת כסובייקט - כלומר כיצור לומד. בדיוק כפי שאדם לומד מהעבר: עד שהוא לומד, הוא כבר לרוב לא יוכל לתקן, אך הוא יוכל להוריש את למידתו לילדיו או לאחרים על מנת שהם לא יפלו באותם בורות שהוא עצמו כבר לא יֶצא מהם - אלא בבורות שאחריהם, שמהם הם לא יצאו - אבל מתקדמים בבורות. ההיסטוריה אכן מלמדת אותנו להתייאש מהתיקון - אך לא נוכל להתייאש מהלמידה, ולו אם נרצה נואשות. לא קיים עיסוק בעבר בפני עצמו, מכיוון שלא קיים עבר כעצם - העבר הוא מה שנלמד.



איך נוצרת תרבות? השאלה דומה לשאלה איך נוצר יקום. תרבות היא מערכת, דהיינו המרחב עצמו, ולכן לא תיתכן לה נקודת אפס, יש מאין, אלא רק נקודת מוצא. מה ההבדל ביניהם? ובכן, זו לא שאלה פילוסופית - במובן שלפני הפילוסופיה של הלמידה - אלא שאלה למידתית, ונוכל ללמוד את התשובה לה, שהרי קיומן של נקודות ראשית כאלה הוא דווקא נפוץ מאוד, בתחומים רבים ובתרבויות רבות. נבחן כדוגמא את אפלטון, ממנו יצאה הפילוסופיה המערבית, דווקא כי התהליך מתועד להפליא ביחס לראשוניותו. מה למעשה קרה שם באותו רגע, שניתן למקם אותו במדוייק למדיי, בתחילת הדיאלוגים האמצעיים?

אפלטון מגיע שם לשיאו, דווקא כאשר נדמה שהוא ניצב בפני משבר ספרותי-תפיסתי, לאחר שגיבורו מת, בשיא דרמטי (כמו בהיפוך הנוצרי, הקורבני, של הטרגדיה היוונית, שבו הגיבור לא חטא בהיבריס, למרות שברור שכן). איך ממשיכים מכאן? דמותו של סוקראטס הוצגה בשלמותה, כולל הסוגה הייחודית של הדיאלוג, והסתיים המחזה של חייו. נדמה גם שכל מה שזכור ממנו כבר הונצח והועלה על הכתב - ומה עכשיו? הפרויקט הושלם, לא?

המצוקה העלילתית היא רק ביטוי למצוקה ההגותית, שאין ספק שהופנתה לדמות הכפולה של כותב-מדבר, אפלטון-סוקרטס, כטענה: האם הפילוסופיה היא רק דיבורים? האם היא רק מתודה של חקירה, או שקיים לה תוכן כלשהו (שלא לדבר - על מסקנה)? האם הפילוסופיה יכולה לצאת מכיכר השוק אל האקדמיה, או שהיא רק מתודה שלילית, שמסתיימת תמיד בחוסר סיום, באפוריה, ולא סיפור. הייתכן שסוקרטס רק מחלץ מבני שיחו מבוכה - מכניס את הזבוב לבקבוק - והוא סופיסט שלילי שעיקר מהלכו רטורי שסופו אי סדר, או שיש לו גם משנה חיובית סדורה משל עצמו? האם אחרי הפילו יש סופיה, והאם מאחורי האתיקה (איך) יש גם אונטולוגיה (מה)?

הזמן הקהה את העוקץ הדתי של השבר, מכיוון שעלילות האלים נראות לנו שרירותיות ספרותית (דאוס אקס מכינה), והמיתולוגי חסר תוכן תיאולוגי. אך השאלה המייסרת שניסרה באוויר, האם מדובר בבשורה דתית חדשה, נגד האלים והממסד הדתי הקיים, היתה בוודאי משבר דתי עמוק - ועמדה מאחורי הוצאת סוקרטס להורג (כמו ישו!). איך בונים פתרון ספרותי שהוא תקף מבחינה עלילתית, ושלא מסתיים תמיד בחוסר פואנטה? אפלטון מצא ומיצה את הפואנטה האחת, של מיצוי כוס התרעלה, שהופך את רצף הדיאלוגים לסיפור טראגי. אך זהו פתרון תוכני, חד פעמי, ולא פתרון צורני לז'אנר הדיאלוג. יש כאן טריק חד פעמי, ולא מתודה חדשה. לא רק הגיבור שלו מת - גם הז'אנר מת. איך יוצאים מזה? בעזרת נקודת מוצא. לא פואנטה.

כשהוא זונח את ז'אנר הטרגדיה, אפלטון מנסה בהתחלה לפנות לפתרון הספרותי הפילוסופי הקלאסי שלפניו - קוסמולוגיה מיתית, ומפלרטט אפילו עם כתיבת המיתוס עצמו. הוא מנסה לשים בפי גיבורו ברגע השיא של רגעיו האחרונים משנה דתית-מדעית סדורה, במתכונת עולם הזה ועולם הבא מומצא, ולתת לה תוקף של צוואה, אך הפתרון מלאכותי מאוד - ולא משכנע ספרותית. למשל: לא אורגני לדמות, אלא מודבק, ובנוסף ללא תוקף מחייב, אלא דיבור בעלמא, שאף מקלקל את השיא הפואטי - מות סוקרטס. אין מיתוס לחצאין - אם רוצים, צריך ללכת עד הסוף, כמו הנוצרים. סוקרטס לא יכול להיות מנהיג כת כמו פיתגורס. הוא לא בא מהמזרח - הוא אתונאי עד המוות.

תם ולא נשלם? אפלטון פונה עכשיו לחומרים מלפני לידתו. נדמה שהמשתה הוא הדיאלוג האמיתי האחרון שזכור עוד בקושי, אותו משחזר אפלטון מתוך שמועה מפי שמועה מתוך… דווקא מפני שמעמד זה נחקק כאגדי בזיכרון הקולקטיבי. הערב עצמו הפך למיתולוגי, ואפלטון מנסה כאן שוב את כוחו בכתיבת מיתוס בריאה - מיתוס ראשית ולא אחרית - תוך השמתו בפי כוהנת (ואולי גם קומיקאי), והפעם התוצאה יותר בריאה, אך עדיין לא יכולה להילקח ברצינות, שלא כמשל מוגבל. בכל ניסיונותיו הספרותיים (גם בהמשך) אפלטון לא מצליח לחקות את הספרות המיתית האמיתית, כי הוא מודע מדי, ויוצר תחושה של הונאה ועיצוב תודעה - המיתוס שלו הוא כלי ולא מטרה. כמו שלא ניתן להמציא תרבות - לא ניתן להמציא מיתוס. רק לזייף. הפתרון שלו אינו תקף. הז'אנר לא נגיש יותר (מלבד בשיטת רשב"י, שם מדובר בפתרון ייחודי של "זיוף אמיתי").

אך מי שטעם חופש יצירתי - וחירות מהמורֶה - לא יכול להיגמל, ואפלטון מוצא פתרון ספרותי שלישי - וראשון במעלתו. מגוף שלישי רחוק מכל רחוק, המתחבא עמוק מאחורי שמלת המורה, אפלטון הופך פתאום בפוליטיאה - הדיאלוג הגדול שלו - להיות סוקרטס בגוף ראשון, כאשר ברור שמדובר בדיאלוג מעובד של אפלטון עצמו עם שני אחיו. שיכור מהחירות הספרותית, הכתיבה עצמה משתלטת עליו, והתיעוד הופך להמצאה, והטובים שבמיתוסים - למשלים קולעים ונפלאים (משל המערה, משל הקברניט, וכו'). התלמיד משתחרר מלהיות בובה של המורה, ומשתלט על המורה כבובה, כי ההצגה חייבת להמשיך. לכן הדיאלוגים מפסיקים להיות סוקרטיים, דהייינו דיאלוגיים, והופכים לאפלטוניים, להרצאות רעיונות: עולם האידיאות. אין פה יותר עניין טיפולי ואישי בבעל השיח הספציפי, שכעת נותר לו כל הרפרטואר המותר של בלונדינית בדייט פנטזיה גברי: להנהן, להסכים, להנהן בהתלהבות, ובעיקר לגוון בכל המילים בנרדפות ל"כן". אכן, כמובן, בהכרח, בוודאי, מסתבר, ברור, מן הסתם, מודה, מסכים, הצדק עמך, אמת, יציב, נכון, קיים, לא יתכן לומר אחרת! חסר רק סבבה ואחלה.

מה קרה פה? אפלטון ברא ז'אנר, בלי להודות בכך אפילו בפני עצמו (אפילו תלמידו אריסטו החל מדיאלוגים, עד שעבר להרצאות סדורות, והשלים את המהפכה). ומהו אותו ז'אנר? מה שאנחנו קוראים לו כיום פילוסופיה. ובכלל - ספרות עיון. בתחילת הפוליטיאה מתנפל הסופיסט על האני המספר וטוען שהמתודה שלו שלילית והורסת, ללא בנייה חיובית, ואילו בשאר הדיאלוג אפלטון המשוחרר כובש טריטוריה חדשה ולא נודעת, בפרץ יצירתי יוצא דופן, שהופך את כל שאר הפילוסופיה להערות שוליים אליו. מדוע? לא בגלל שהכול באמת נמצא שם, אלא כי הוא נוגע בכל המרחב, ולכן אין דבר שבדיעבד לא רמוז ומקופל בו - הוא יוצר את המרחב הפילוסופי עצמו. הוא עצמו נקודת המוצא, כי כל האפשרויות כבר בו, למרות שהוא אינו נקודת ההתחלה - כי אין כזו. אין חושב שממנו התחיל הכול על ציר הזמן, אלא רק הוגה שבו היה טמון הכול כמרחב.

שהרי הלמידה לא מתחילה מאיזו נקודה, מאיזו ראשית ומפץ גדול רעיוני, אלא היא תמיד בתוך מערכת. ומה שהתחולל פה הוא בריאת המערכת - המרחב - ולא בריאת הזמן. המערכת היא עוד בתחילתה יקום שלם קטן, תינוק - אבל יקום, ובתוכה כבר נמצאים השמיים וכל צבאם: כל הכוחות והחלקיקים והמתחים שהופכים אותה למערכת. כבר הוקינג קבע: היקום התחיל ממרחב, אולי אפילו אינסופי (שהלך והתפשט מאז), ולא היתה לו נקודה ראשונה בזמן.

אם כן, הלמידה לא מתקדמת כמו רצף הוכחות הנבנה מאקסיומות ראשונות, אלא אקסיומות היסוד הן בעצמן המרחב המאפשר את כל התורה כולה. ואידך זיל גמור. כלומר: המצאת הלמידה היא לא צעד או מהלך למידה ראשון ברצף, אלא המצאת המתודה. אפלטון גילה מתודה שחורגת מהספרות, ואף מהמסורת הסופיסטית של הרטוריקה והשיח (כולל הסוקרטי) - היא גילה את הפילוסופיה. היו פילוסופים פרה-אפלטוניים, אבל הם פילוסופים רק בדיעבד, כי אפלטון יצר את הפילוסופיה (במובנה כיום). הוא ברא את הז'אנר, כאל, לא כסיבה ראשונה: הוא ברא - לא גרם - עולם. ואבי הפילוסופיה המערבית - או כל תחום אחר - הוא לרוב לא בנה הטוב ביותר. הוא המציא את המשחק, ולא היה השחקן הטוב ביותר (אריסטו גדול ממנו). המייסד הוא לעולם לא "הפילוסוף המובהק ביותר", כי הוא נמצא על התפר בין הפילוסופיה לבין מה שהיא היתה יכולה להיות.

עלינו להבין שאנחנו קוראים את אפלטון בדיעבד ככותב ששייך לתחום הפילוסופיה (לפניו הפילוסופיה היתה אסכולה - לא תחום), אך באותה מידה היה טמון באותו רגע יצירתי הפוטנציאל להפוך לדברים אחרים לגמרי, ולא לתחום חדש, למשל: לספרות חדשה או לדת חדשה. ברור שאפלטון מתמודד בפוליטיאה במאבק איתנים פואטי עם "ה"סופר, האב של הספרות היוונית, הומרוס. מכאן העוינות (שמשכנעת רק כרצח אב, כזך ואלתרמן), ומכאן האהבה - היוונים למדו את הומרוס כמו שהיהודים למדו את התורה. אפלטון חיפש ז'אנר שבו יוכל לכבוש לעצמו מעמד הומרי, ולהרוג את האפוס כאפשרות יצירתית (הוא הצליח! עלילות האלים לעולם לא יחזרו לעצמן) - הוא ניסה להחליף את הנוסח. אם למשל היה מפתח את המשל, יכולה היתה להיוולד פרוזה יוונית חדשה (כישרון ספרותי לא חסר לו).

לחילופין, וביתר שאת, היתה יכולה לצאת מחבורת תלמידי סוקרטס דת חדשה - ונוצרית מאוד, כשאפלטון פאולוס. כשקוראים את תחילת הדיאלוגים האמצעיים, עולה השאלה איזה חידוש הביאה הנצרות לעולם - כי הכול שם. כולל הפרוגטוריום. הדבר היחיד שחסר הוא האמונה. אפלטון בהחלט לא היה זר למיסטיקה, אך לא הצליח לייצר מיתוס חזק. לו המחבר היה יותר מיסיונר, יתכן שהיינו מקבלים דוֹגמה במקום אקדמיה, ושליחים עם אגרות במקום שיחות ודיאלוגים. בשלב הראשוני ההוא, לאחר השוֹק של הריגת המנהיג מהשוּק, לא היה ברור שהפילוסופיה לא בדרך להפוך לדת - או לכת.

אם כן, היצירה המכוננת היא זו שפורשת את הווקטורים של המרחב, וזוהי מהות הגדוּלה והגאונות, ולא איזו יכולת על-אנושית להיות יותר חכם מכל מי שבא או יבוא אחריך, ולקחת הכול בחשבון כאילו נסעת בזמן לעתיד (כמו שחושבים על על הגדולים בתורה - והתורה עצמה). החזון הוא לא חיזוי, אלא יצירת המחזה. הגאון הוא מי שגילה את אמריקה - גילה את מרחב האפשרויות, ולא מי שיצר את אמריקה, דהיינו מימש אותן. ומדוע לא נאמר שרק בדיעבד נוצר הפוטנציאל של הגאון, במבט לאחור, ורק מי שבאו אחריו יצרו אותו בכלל כפוטנציאל? מכיוון שהגאון, בעצם יצירת המערכת - וזו גדולתו האמיתית - כבר החל לפרוש אותה בזעיר אנפין. הוא נתן המון דוגמאות ללמידה ולימד איך ללמוד בה - ולא סתם למד בה בעצמו. הוא לא היה נקודה סינגולרית, שיצירתה בלתי מוסברת (הראייה הרומנטית), אלא מערכת קטנה, שלעיתים מדהימה אותנו בראיית העתיד שלה, כי לא מדובר בעתיד בזמן - אלא בהתקדמות הלאה באותם כיוונים במרחב. כלומר: מדובר בהכְוונה לעתיד, ולא בהגעה לעתיד - לא בכיוון העתידי עצמו.

כך למשל, אנו רואים בתחילת הפוליטיאה, בהתמודדות עם הסופיסט שטוען שהכוח קובע את הצדק, את פוקו ומרקס (אפלטון מוחץ אותם ואת תפיסת הקונספירציה - בעל הכוח בעצמו לא יודע מה באמת טוב לו, ולכן לא מסוגל להנדס תודעה כוזבת. אין לו כלל ההבנה הכל יכולה הדרושה לשליטה ברוח. אפלטון יודע: ההון והשלטון לא כזה חכם ומתוחכם, אלא די מטומטם. לכוח אין מוח). וכך אנו רואים בתורת הנפש המחולקת לשלוש אפילו את פרויד, כולל הקשר לחלומות.

אך באיזה מובן פוקו או פרויד מוכלים באפלטון? האשלייה כאילו לא ניתן לחדש דבר והכול נאמר נובעת מחוסר הבנה של מהו דבר חדש - ומהי למידה. התרבות איננה קובץ טקסט, שבו פתאום מופיע "דבר" חדש שלא נאמר לפני כן, ומכאן ערכו (להיפך, הופעה כזאת היתה שרירותית וחסרת ערך) - אלא רק למידה חדשה. לחידוש יש ערך אם הוא "חידש", במלעיל, כלומר מהלך למידה. לכן הוא הכרח בא מתוך מה שכבר היה. לא כל דבר יכול לבוא ממה שכבר היה - אחרת זו לא למידה - ומכאן בכלל החשיבות העצומה של מה שהיה, הוא מכתיב מה יכול לצאת ממנו בדרך של למידה. זהו מקור תופעת היצירות המכוננות (אחרת למה שיהיו כלל כאלה? כל צמח צריך גזע?), ולא איזו גאונות רומנטית של ענקי רוח שאנו עפר לרגליהם. לא גדולתו של אפלטון, אלא גדולתה של המתודה שלו - גדולתה של הלמידה.

הלמידה המשכית כקו, אך מתפצלת כתחום - וחיה במרחב. לכן לא יתכנו קפיצות ברוח קדימה, למשל עלים ללא ענף (אין חדש לכשעצמו, ללא היותו מוכל בלמידה), אבל בהחלט יתכנו דילוגים לצדדים, בהחלפת ענפים. המפנה האפלטוני היה יכול להיות אחר - כל התפצלות מתחילה מקירבה כחוט השערה. עד כמה, חֶי זאוס, היה אפלטון קרוב לייסוד דת מונותאיסטית נאורה, אולי עד רפורמיות ורפורמציה, שבה האלים הם רק סמלים של אלוהות אחת?

ככלל, הפילוסופים היוונים היו דתיים לאומיים, ולא חילונים. דהיינו: מפרשים נאורים של דתם. אך האם אתונה לא היתה רחוקה מדי מיהודה? המונותאיזם הוא לא רעיון שצמח באופן בלתי תלוי בתרבויות רבות ברחבי העולם, אלא כנראה נולד פעם אחת בלבד. ובכן, חסרה לנו חתיכה בפאזל: מאין בכלל החלה הפילוסופיה? ההשפעה התרבותית המשמעותית ביותר היא מהמזרח - מהפרסים או היהודים, למשל ברעיונות כמו הנשמה המתגלגלת שנשפטת על מעשיה בעולם הבא ומקבלת שכר ועונש, והדואליזם גוף-נפש. ומיתוס גן העדן של אפלטון אפילו מזכיר ארבעה (!) נהרות - לא מקרי. תאלס היה פיניקי, כלומר כנעני, ושמו האמיתי הוא טל, דהיינו מים בעברית. הדי המיתוס של התהום כמים, ושל הבריאה כהפרדת מים ממים, בוודאי קשורים ל-"הכול מים". רוח אלוהים מרחפת על פני המים.

הפילוסופיה לא היתה התפתחות אתונאית פנימית טבעית או יצירה יוונית טהורה, אלא נוצרה מההתנגשות עם האלטרנטיבה התרבותית - היריבה המעצמתית. האימפריה הפרסית, דרך אסיה הקטנה, היא שנגעה בגבול התרבותי בו צמחה הפילוסופיה לראשונה, ואילו לאתונה הפילוסופיה הגיעה רק בסוף, אחרי שפרחה בפריפריה (האסכולה המילטית - וממנה האלאטית). מכאן שניתן לראות בפילוסופיה סינתזה בין פרס והמזרח לבין תרבות יוון, שהובילה להפשטה והאחדה (בדומה למונותאיזם המקראי שהיה סינתזת הפשטה והאחדה בין מסופוטמיה למצרים). כאשר שתי תרבויות שונות מתנגשות ונפגשות - המשותף להן הופך למופשט מאוד, כי מה שמייחד כל אחת זה הקונקרטי. לא איחוד קבוצות אלא חיתוך הוא שאחראי לעלייה שלב למעלה מעל שתי המערכות. במקום שילכלכו אחת את השנייה בהנחות סותרות, הן מטהרות - בהנחות משותפות מופשטות. אם כך, האם נוכל למצוא עוד דוגמאות ליצירה מכוננת, ולבחון את המשותף?

ובכן, למרבה הפלא, זו לא תופעה נדירה - אלא כמעט אוניברסלית. מלבד אולי התרבות הצרפתית (מונטיין? שממנו צמחו הוידויים של רוסו), נוכל למצוא יצירה דומיננטית מרכזית כזאת כמעט בכל תרבות מרכזית: המקרא עבור התרבות היהודית, הומרוס לזו היוונית, קונפוציוס לסינית, וירגיליוס לרומאית, דנטה לאיטלקית, דון קישוט לספרדית, שייקספיר לאנגלית, פאוסט לגרמנית, יבגני אונייגין לרוסית, וכו'. מה משותף ליצירות הללו, מלבד זאת שרבות מהן מכוננות באופן טבעי את השפה עצמה? הן נוטות להיות יצירות שיריות עלילתיות, אך עוד יותר מכך - טמונים בהן הקואורדינטות והמתחים המאפיינים תרבות שלמה, שאחר כך הופכים למימדים ולמרחבים בהם היא מתפתחת.

ביבגני אונייגין נוכל למצוא לדוגמא את המיזוג הרוסי בין היסוד הרומנטי הנסחף לבין היסוד הניהיליסטי הציני, שמאפיין גם את המשך התרבות הרוסית - כולל חוסר הערך של חיי אדם והנכונות להקרבה. כל החרא כבר טמון שם, פוטין בבבושקת פושקין, אבל גם דוסטויבסקי. התרבות האיטלקית נעה בין היסוד הקתולי-המבני לחושני-ציורי. הגרמנית בין היסוד הרומנטי-פנטסטי האפל ליסוד הנאור והמדעי. האנגלית - בעקבות אובססיית הבגידה, תוצאותיה ועונשה של שייקספיר - כלואה בין הסדר המסורתי והחובה החברתית - "הראוי" - לבין הריאליזם (ומכאן התפתחות האירוניה, הנימוס וההומור). הספרדית, בין היסוד הפנטסטי והמשחקי לבין הריאליזם. הצרפתית בין האישי הרוגש לבין המתפלסף והמכליל. וכן הלאה. ישנו יחס ישיר בין העושר בספר היסוד, לבין העושר של הספרות ותרבות שצומחת ממנו, אך הדבר נכון גם לשלילה. לאילו תרבויות יש ספר יסוד עלוב?

בראש ובראשונה - לדתות הגדולות של מעל מיליארד איש. לנצרות, לאיסלאם ולהינדואיזם. כאשר אנו כיהודים נחשפים לספרות המכוננת של דתות אחרות, אנו מוכים בתדהמה מהרמה הנמוכה של הטקסט, מבחינה ספרותית והגותית כאחד. וכאן הדוגמא המכוננת, האנטי-אפלטונית, היא הברית החדשה, דווקא בגלל הדמיון האידיאולוגי של שני הטקסטים היווניים הללו, שמגיבים לטראומת הוצאת המורה הנערץ להורג, וצמאים להכרה בו. מי היו המחברים של הברית החדשה? יותר מכול, הם דומים בימינו ליהודים אמריקאיים - יודעים קצת יהדות שטחית (עם שגיאות, ולא תמיד עברית), מושפעים מאוד מערכיה של החברה שבה נטמעו, ומפרשים את יהדותם בהתאם להם, ולא מבחינים בהבדל. הם מפשיטים מהיהדות את כל הספציפי שבה לטובת קיטש שוחר טוב כללי, ומחליפים חסידות בהתחסדות. כאן, בניגוד לפילוסופיה, ההפשטה במפגש התרבויות היא רגשית - כולנו מסכימים שהטוב טוב והחסד חסוד ואוהבים לאהוב (כשם שחיתוך בין מונותאיזם לבין מדע יווני יכול להגיע למוניזם של "הכול מים").

הבשורה על פי מתי, הפותחת שלא בכדי, היא הטקסט הטוב ביותר (הכול יחסי) מבחינה ספרותית, משום שהיא נכתבה מעט יותר בהשראת הדגם הספרותי המקראי, ואכן מצטטת פסוקים בלי סוף, ובתוכה הדרשה על ההר, שנכתבה בכישרון רטורי מסויים (אם כי חלולה ומגוחכת הגותית, ומציגה חסידות של שוטים. חיבור של מתבגר). אין כמו קריאת הברית החדשה כדי להבין את היחס החילוני במערב לדת כילדותית - את הבוז. ניתן היה לערוך מהבשורות טקסט אחד חזק, אבל הביצוע הספרותי פתטי, ומקלקל את כל הפוטנציאל העלילתי וההגותי (התיאולוגיה היא אכן ניסיון לפצות על התת רמה - ולבנות קומה). איך הדבר הזה הצליח? איך הספר הכל כך לא מושך לקריאה הזה משך המונים? יתרה מכך - נדמה שאין מדובר במקרה - כי התכונות הללו משותפות לדוגמא גם לקוראן.

הטקסט משעמם, חסר עלילה ומתח (הכול מוטרם עד לזרא), חזרתי ומונוטוני עד קיבעון ואובססיה, מיסיונרי שקוף וחסר תחכום כלשהו, שוטף מוח בגלוי ובצורה מרתיעה, והדמויות (כולל ישו) שטוחות כמו קרשי הצלב. אבל אם לא מדובר בפרוזה אלא בדת, אולי הטקסט חלש ספרותית וחזק רעיונית? האם לישו עצמו היתה בשורה חזקה, או מעניינת? האם הוא היה אישיות בעלת שיעור קומה, שרק כותבי הבשורות חסרי הכישרון פגמו במסר שלה? ובכן, ישו מצטייר כעלוב לא פחות מהטקסט. הוא ממשיל משלים ברמה של ילד בן שלוש, לא קולעים לכלום וחסרי פואנטה, השנינות שלו ברמת דאחקות של חטיבת ביניים ("אתה אמרת!"), ואין לו שום בשורה מעניינת או מתוחכמת מלבד הקצנה בנאלית דבילית. אם היתה לו כריזמה נדמה שהיא עבדה רק על האנשים ברמה האינטלקטואלית הכי נמוכה בחברה, ויותר משדרוּשיו מעוררים לחסד הם מעוררי רחמים. אבל, אולי באמת ישו לא היה גאון אינטלקטואלי - אלא גאון ערכי?

האם ישו היה אישיות מוסרית גדולה, או רב פרושי (בעצם משלנו) ויהודי טוב, כמו שיהודים טובים במאה העשרים (פלוסר) אוהבים לספר לעצמם כדי להרגיש נאורים - ולנכס אותו בחזרה? ובכן, מהטקסט לא משתקפת דמות של יהודי סימפטי ורחום, או בעל סגולות רוחניות, אלא דמות של אגו מניאק חסר מעצורים, מנהיג כת דמגוגי בגרוש, שדווקא בגלל רמתו הנמוכה מסוגל להחזיק מעצמו מי יודע מה (כמו שקורה לרוב). הוא, המדבר על עצמו בגוף שלישי כמו ברלנד, מלהק את עצמו למשיחיות וכשזה לא מספיק - לאלוהות, ללא שום בשורה של ממש מלבד האגו שלו עצמו, עד שהאגו טריפ שלו הורג אותו (בתקווה שלא פגע מינית במאמינותיו, כי כאלה תמיד נוטים גם לאנטינומיזם, והטקסט מרמז על טענות כלפיו בנוגע למגע עם נשים). יותר מכל הוא מזכיר לנו את הכתבנים ופרחי המשוררים בספרות העברית העכשווית, שהכישרון נמצא אצלם ביחס הפוך לאגו. הם בטוחים שהם הבשורה לאנושות והגאולה לתרבות ומתת האל לעם ישראל, למרות שאין להם אפילו אישיות מיוחדת, מלבד שאפתנות שהיא חסרת מעצורים כשם שהיא חסרת מקוריות ומודעות. וזהו מה שמסביר גם את ההיפוך הבא בעלילה: הזעם הקיצוני על כך שהעולם לא מכיר בהם, שלא יודע שום מעצור ונחמה. חוסר היכולת לקבל כישלון של חסר היכולת והכישרון. התנשאות שנובעת מנחיתות.

כי האופנה האחרונה היא להעריץ דווקא את פאולוס, כמי שהביא בשורה חדשה, או דרש כמה דרושים שהם רק חצי צולעים. שהרי אם אין בשורה בבשורות, אולי היא מתגוררת באיגרות: האם אין לפחות בשורה בתפיסה הדתית החדשה? האם לא קרתה שם לפחות מהפכה תיאולוגית, ופריצת דרך רעיונית (האוניברסליות! הבלעדיות ללב!), שהיא זו שפרצה את הדרך להצלחה? ובכן, אין צורך בחדשנות רוחנית כלשהי או בדבר מלבד האגו הגדול והפרעת האישיות הנרקיסיסטית, כדי להסביר את הנצרות. לא הרעיון האוניברסלי הוא שהפעיל את ישו וגרם בסוף למיסיונריות, אלא עוצמת הכישלון ומפץ האגו הפגוע יצר את המיסיונריות חסרת המעצורים שכישלונה הביא לרעיון האוניברסלי שכשלונו הוביל לנטישת המצוות. המדובר במנגנון פשוט ופרמיטיבי (כמו האגו) שפועל שוב ושוב באסקלציה עד לפריצת כל גדר: מתודת הבגידה.

בישו כולם בגדו. לא רק הפרושים בגדו בו, לא רק יהודה איש קריות - אלא גם שאר התלמידים, ואפילו פטרוס (הבכי שלו בקריאת התרנגול הוא אחד הרגעים היפים - והאנושיים - הבודדים בסיפור). למעשה אפילו אלוהים בגד בו (אלי אלי למה שבקתני?). הטקסט לא הפך לאנטישמי במקרה, בשגיאה אומללה של הגורל, אלא זוהי מהותו ועיקרו, בכך הוא מרוכז - ולא בסבלו או צליבתו של ישו, או כפרתו כקורבן, למשל, שמתוארים בחטף. לְמה מגויסים כל הכוח הרטורי והמניפולציה העלילתית? להאשמה בבגידה. הפסיון הוא עלילת דם נגד היהודים - ולא עלילת דמו של ישו.

מדוע חשובה הבגידה? מדוע כולם חייבים להשתתף בה? כי ההאשמה החיצונית היא מנגנון ההגנה הראשוני של האגו. אני אשם? זה אתם! כולכם אשמים (יש כאן העתקה של מנגנון האשמה המקראי המעגלי של העם על חטאיו להשם - אל חטאוֹ לישו). הנוצרי לא מצליח לסלוח. לא מסוגל לסלוח. כי לא ניתן לסלוח. הטראומה לא יודעת סוף לא כי היא פגיעה אכזרית בגוף, אלא כי היא פגיעה באגו - ולכן אין אכזרית ממנה. זו הדינמיקה של כתות משיחיות - חוסר היכולת להפסיק להאמין (קריסת עולמם), שמתבטא בהכחשה (קם לתחייה) וזעם (לא על הרוצחים - על הבוגדים. כי לא הרצח עצמו הוא הבעיה - אלא כאב הדחייה, האכזבה. והרי אי אפשר להתאכזב מישו!).

אהבה עצמית איננה מסוגלת להיות נכזבת. האני הגדול ללא גבול אינו מסוגל לקבל חוסר הכרה בגדולתו, ומגיב לחוסר אהבה בשנאה חסרת גבול. מי שלא רצה אותו כמלך היהודים יקבל אותו כמשיח, ומי שלא רצה אותו כבן דוד יקבל אותו כבן האל, ומי שלא רצה אותו כבן יקבל אותו כאלוהים בעצמו. לא המשיחיות יצרה את האגו של ישו, אלא האגו יצר את האמונה העצמית כמשיח. האגו הוא הגורם הראשוני בשרשרת הדומינו ואין צורך באף הסבר אחר. ומדוע הנצרות הצליחה? דווקא כי היא ילדותית, ולכן פונה להמונים. הטקסט לא נועד לשכנע אף אחד, הוא נועד לחזק משוכנעים ולשטוף את מוחם, בלי ליצור בו שום מורכבות או דיסוננס, אלא סמל קליט אחד. לכן אין באמת תוכן לדת - התוכן הוא ישו. לא קוראים את הברית החדשה ומתפתים - אלא מתפתים ואז קוראים את הברית החדשה. באמת חשבנו שמיסיונריות עובדת בעזרת ספרות? הנחיתות היא נכס, לא נטל. לא הבשורות הן שהיו ויראליות, אלא שהבשורה היתה וירוס.

ומהן התוצאות של יצירה מכוננת נחותה? תרבות נחותה ואידיאולוגית, דהיינו נוקשה ושטוחה, כי חסרים לה מימדים ומרחב ומורכבות. והדבר אמור גם ביצירה חילונית. האיניאדה לדוגמא, עמדה בשורש נחיתותה הרוחנית של התרבות הרומית. נראה שיותר משוירגיליוס קרא את האודיסיאה, הוא קרא את הפוליטיאה, והקשיב לעצות כיצד לטהר את הומרוס וליצור יצירה אידיאולוגית בשירות השלטון. האיניאדה מרשימה יותר כתוכנית הנדסית מהנדסת תודעה מאשר כתוכן, המתאימה לתרבות הנדסית. אינאיס עצמו הוא קרש מהלך, ודווקא הדמיון השטחי להומרוס מדגיש את ההבדלים - ואת השטחיות, לא רק של הדמויות, אלא גם של העלילה התפורה בגסות של קלגסים. כיאה וכראוי לתרבות הברוטליות האימפריאלית של רומא - שבניגוד לדימויה (משום-מה), תמיד נשארה תת רמה.

אם כן, מה ההבדל בין יצירה לאנטי-יצירה מכוננת? השאלה היא מה בא קודם ומה מכונן את מה: המערכת החברתית או היצירה (כמערכת). אם המערכת כבר קיימת, והיצירה באה לשרת אותה, היא תהיה פילגש אפולוגטית, אידיאולוגית, אטומה, אורתודוקסית, ואנטי ספרותית. כך כשוירגיליוס מנסה להדביק לרומא הנחותה ליוון אפוס לאומי שווה ערך, או כשמנסים להפוך את תנועות הנצרות והאיסלאם לדתות ספר מכובדות, ומנפקים להן טקסט שטוף מוח אפילו יותר משוטף מוח - של מי שכבר בפנים. הו, הספר האדום. מיין קאמפ, המניפסט הקומוניסטי, ו-"מגע הקסם" (מערכות יחסים ביהדות…). אבל אם היצירה היא הגבירה, והיא תוצר של שֶטף מוח שזורם לשטח חדש - ומכונן מערכת, או אז היא לא יצירה של "הוראה" אלא של למידה. היא פותחת ולא סוגרת, ומכניסה את הקורא בסודה המתפתח: המתודה שמאחוריה. מכאן יכולתה המוזרה של יצירה אחת לפתוח תקופת יצירתיות בלתי מוגבלת. וזו הסיבה שיצירות מכוננות כאלה (כולל התורה והומרוס) קודמות למערכת, גם אם חוקרים לא מסוגלים להאמין בכך. אצלם יש רק יצירות משרתות - ספרות של שפחה.

הדמיון האידאי בין הנצרות לאפלטון לא נובע סתם מהמבנה הדואליסטי הבסיסי, אלא להפך - המבנה הדואליסטי עצמו (נשמה/גוף, גן עדן/גיהנום, נצחיות/מוות, צדיקות/חטא) נובע מההשפעה המשותפת: השפעת האימפריה הדומיננטית בתקופה המעצבת - הפרסים - על היהודים והיוונים, כי כה אמר זרתוסטרא. אך אם כן, מהו מקור ההבדל? קדימות המערכת ללמידה - ולהפך. לסוקרטס היו תלמידים ומתודה - לישו היתה כת, ולכן הוא ניסה ליצור עליהם את המניפולציה של מי שבפנים ומי שבחוץ, מי שנאמן ומי שלא (המתח: מי בגד). לא היה לו מה לומר, ולכן גם לא נכתב דבר, עד שהיה צורך בכך שיכתב דבר. בראשית היה הדבר.



מדוע מתודה מביאה לכינון מערכת, כלומר למפץ גדול של אפשרויות? בדיוק מכיוון שהיא מנגנון של אפשרויות. מהלך למידה מסויים, במקרה ספציפי, הופך למתודה ברגע שהוא שיטתי ומוכלל. לכן המתודה מודגמת כבר בתחילתה על כל חומרי העולם, כי המצאתה היא היא רגע ההבנה שאפשר לעשות זאת, ומכאן פוריותה המדהימה, שמכוננת תחום שלם - ביצירה מכוננת. לכן מתודה חדשה לעולם לא תהיה מודגמת רק על מקרה אחד (מה היינו לומדים מקל וחומר אחד ובודד?), כי מה שהופך אותה למתודה היא היכולת להדגים אותה על אינספור מקרים (ומכאן הפיצוץ ההיסטורי הפתאומי של הספרות התנאית, כמעט יש מאין). לכן הדגמת המתודה היא יצירת מערכת, שמדגימה את מרחב אפשרויותיה. לא סתם הדגמת כמה אפשרויות חדשות - אלא מרחב חדש.

אצל אפלטון רגע ההמצאה הוא רגע המצוקה - הנכונות ללכת מעבר למבוכה. המצאתו היא היכולת להפוך את המתודה הסוקרטית משלילית לחיובית: ללכת עם השלילה הדיאלוגית של התפיסות הנפוצות עד למסקנות הכי לא אינטואיטיביות הנובעות מתוך המתודה עצמה ומתוך הנחותיה הסמויות - קיומן של אידאות עליהן מתדיינים, הנובעות מתוך עצם הדיון סביב המושג כמושא (הריקוד סביב נקודה מכונן את הנקודה). וזהו עצמו תהליך פילוסופי קלאסי: זיקוק של המתודה לתוכן.

תהליך מקביל פועל בהתפתחות המתמטיקה (כמו בכל תחום חשיבה מופשטת), כאשר פעולה מתגבשת לעצם, שהופך לאובייקט מתמטי חדש שעליו אפשר לפעול. זוהי מהות ההפשטה: מתוך הדגמות - לא דוגמאות (ההדגמות הופכות לדוגמאות בדיעבד, לאחר שכבר נוצרה ההפשטה ויש מושג). כך אינספור פעולות מציאת שיפוע או שטח בפונקציות שונות התגבשו למושגי הנגזרת והאינטגרל, והמון פעולות כמו הגזירה התגבשו למושג הפונקציה, ופעולות חיבור חשבוניות למושג החיבור, ומושגי חיבור שונים לחבורה, וכפל לשדה, וכן הלאה. וכך בתולדות הפילוסופיה: מתודת החשיבה התבונית יוצרת את מושג התבונה, ניתוח שפתי את מושג השפה, וניתוח למידתי את מושג המתודה. אצל אפלטון ניתוח מושגי יצר את מושג המושג: האידיאה.

ומכיוון שאצל אפלטון (בניגוד למורהו) מדובר כבר בדיון ישיר במושג עצמו, ולא בתפיסה לדוגמא שלו של יריב ספציפי כלשהו, מדובר הפעם בדיאלוג פנימי - וחד צדדי. והדיון הפנימי במושגים מופשטים הוא מהות העיון הפילוסופי. הפילוסופיה האפלטונית היא סינתזה בין התזות החיוביות הכוללות הגדולות על העולם, אך השרירותיות וחסרות המתודה, של הפרה-סוקרטים, עם מתודת הטענות והדיון הסוקרטית, שהתנגדה לה, והיתה אנטיתזה לרעיונות הגדולים והלא מבוססים. לפיכך היא מתודה של רעיונות גדולים.



אם נבחן את היצירות המכוננות, נגלה שהן תמיד כתובות. בתחומים אחרים, כגון אמנות, אדריכלות או מוזיקה לא קיימת תופעת היצירה המכוננת (כי בהם הלמידה היא בין היצירות, ולא בתוך יצירה אחת). יותר מכך, נגלה שהצורה הספרותית המרכזית, החזקה (בעלת הכוח) והגבוהה ביותר בתרבות העולמית היא עלילה מורכבת מקטעי שירה. מדוע? כי הצורה הזאת משלבת גם את הקטע המקומי היפה והמשוכלל ביותר בפני עצמו - השיר - וגם את המבנה הגלובלי המושך ביותר - העלילה. המבנה האסתטי ביותר נוצר כאשר, כמו פרקטל, היופי נוכח בכל רמת זום. אך דווקא מבנה זה נעלם מספרות זמנינו, שהפרידה בין עלילה (שהפכה נרדפת לפרוזה) לשירה (לירית בעיקרה). כך התרבות העברית, שנולדה מאוחר מדי, פספסה (בגלל הדיכאון של ביאליק הבוגר?) את ההזדמנות ליצירה מכוננת כזו, ומכאן המרחב המפורק שלה - אין נקודת מוצא (הקרוב ביותר: עגנון). אך אם הצורה הגבוהה ביותר של הספרות ננטשה, מה נשאר עכשיו? מה עוד נותר לחדש בצורה הספרותית? ניסינו הכול?

לאן הפרוזה עוד יכולה להתקדם? ובכן, לאורך המאה היו ניסיונות רבים בפרוזה פתוחה ללא סיום והתרה, אך כדי להתקדם יש לרדת מרמת המכלול לרמת הקטע. הפרוזה של העתיד צריכה להיות כתובה כסיפור עלילה המורכב משרשור של קטעים נפרדים - סיפורונים - שכל אחד מהם מסתיים ללא סגירה. כל סיפורון מביא את המצב לידי הסתבכות ומתח ללא מוצא, ואז לאחר מכן מדלגים לסיטואציה הבאה שקרתה אחריה שוב מסתיימת כך ללא כתיבת הסיום (אפוריה), וכן הלאה מתקדמים לסוף הסיפור. מכל סיפור אי אפשר להתקדם הלאה, והוא חסר סוף ומוצא, ואעפ"כ מתקדמים, בלי להסביר בצורה כלשהי איך זה נפתר, ואפילו בלי שבכלל מובן כיצד המוצא יתכן. כך הקטעים הופכים למעין בעיות או תרגילים, שמשאירים את הקורא לנסות לדמיין פתרון, ללא קתרזיס (כמו בחיים! בעיות לא נפתרות), אך מצד שני העלילה ממשיכה להתקדם מקטע לקטע (כמו בחיים! החיים מתקדמים בלי שדבר נפתר). המתח נשמר ולא נפתר - בניגוד לסיפור הבלשי שבו נפתחות עוד ועוד בעיות ואז נפתרות אחת אחרי השנייה, במבנה כיאסטי.

זהו סוג של רומן שהוא ספר לימוד, שבו אין פתרונות, אך הוא עדיין שומר על העניין בגלל מבנה העל הנרטיבי. בדיוק כשם שאינספור ניסיונות וכשלונות יכולים להתפתח להתקדמות. ומן הצד השני, כל סיפורון כזה עומד גם בפני עצמו. כך נמנעים מהמלאכותיות של התרת הסצינות ברומנים כיום, ובטוויה המניפולטיבית והלא ריאליסטית שלהן, שבה הכל משתלב כאילו ביד אמן מכוונת, בניגוד לחיים. ב-"רומן הבעיות" המוצע, החיים - והעלילה - היא רק רצף בלתי נגמר של חוטים מתבדרים. כך אנו חווים את החיים: לא פתרון אחרי פתרון, התרה אחר התרה וסגירה אחרי סגירה, אלא בעיה אחר בעיה. החיים פתוחים - הכול רק נפתח ונפתח, ולאף סיטואציה אין סוף. אין סוף בטבע.

ומהו העתיד של השירה? אחרי מותם של החרוז והחרוז החופשי (והחזרה לחרוז), ואחרי שהמשקל כבר איננו רלוונטי עבורנו כי איננו קוראים שירה בע"פ בקול רם, עלינו לחזור למקורות: לתקבולת. זוהי אחת הצורות היפות והסוגסטיביוֹת ביותר בשירה, שנעלמה מהפואטיקה כבר עידנים, וצריכה לחזור להפוך לקונבנציה מחייבת, כי היא משלבת את חופשיות הביטוי התוכני שבחרוז החופשי עם מבנה צורני חזק. האבידה הגדולה ביותר בתולדות הספרות - ואולי התרבות בכלל - היא לא הדיאלוגים של אריסטו או המחזות היווניים, אלא אובדן החטיבות האפיות של השירה המקראית (ספר הישר, ספר מלחמות ה'). האסון הזה גרם להשתלטות המשקל היווני במקום התקבולת היהודית על השירה העתיקה, וכך הפכה השירה במערב לצורה שאיבדה את אחת משתי רגליה, והפסידה אינספור אפשרויות צורניות ומתח עצום הנובע מיסודות מנוגדים. וזאת בניגוד לפרוזה, שנשענת על שתי הרגליים של המערב במידה מאוזנת יותר.

תרומתה של התקבולת היהודית לשירה העולמית היתה אדירה, אך רק דרך צאצאית שלה, שהעבירה את המבנה המקביל הכפול מהתוכן לצליל: החריזה. השירה היהודית נתנה לעולם את החריזה, שהחלה מהחזרתיות על אותה מילה בסוף כל משפט (בהמשך לאָמֶן וכי לעולם חסדו), המשיכה מספרות ההיכלות והתפתחה במלואה כבר אצל יניי (ע"ע "ונתנה תוקף" המוקדם), ומשם דרך הנצרות הגיעה לכל המערב, והפכה לצורה השירית המובילה בעולם. אך הדרך המפותלת והמוכחשת הזאת מנעה השפעה תוכנית, שהיתה מעשירה מאוד את זו הצורנית.

מעבר לכך, עתיד השירה נמצא בתחום שאימץ את הפרוזה דווקא, ושהעלויות היורדות פלאים שלו, במיוחד עם עליית המודלים הג'נרטיביים שבקרוב יֶיָצרו גם וידאו, יאפשרו גם למשוררים להתבטא בו - והכוונה לקולנוע. בעתיד, יש לקוות, שירים לא יהיו שורות מנוקדות, אלא קליפים קצרים, אמנותיים, המקריאים את השיר (כשם שמוזיקה פופולרית היא לא תווים אלא ביצועים). הדבר יקנה רצינות מחודשת לשיר, ויפחית את ההצפה בשירה, בקלות הבלתי נסבלת של המקלדת, במיוחד בעידן המנקד האוטומטי, שהפך את הניקוד להתג(נ)דרות ריקה. הקולנוע הוא המדיום החזק ביותר לשירה, כי הוא מחזיר אותה לימים האבודים של הופעות דיקלום בעל פה, ואף לימי התיאטרון היווני. ואילו השירה מצידה היא גם הצורה החזקה ליצירת קולנוע, ולמעשה היא זו שמאפיינת את שיאיו האמנותיים. כמו בספרות, ישנם שני סגנונות מרכזיים בקולנוע: פרוזה ושירה, והבמאים הגדולים ביותר הם אלו שסרטיהם הם שיריים, כמו פליני, טרקובסקי וברגמן (באגף הקונטיננטלי, כאשר כל אחד מגלם כנסייה אחרת). והרגעים היפים ביותר אצל במאי הפרוזה הגדולים הם אלו הפואטיים - עם הדימויים החזקים (האגף האנגלי: קובריק, צ'פלין, היצ'קוק). מדוע זה כך?

כי הקולנוע הוא שילוב של כל האמנויות כמימדים שונים בהם הוא פועל: ספרות, ציור, מוזיקה, עיצוב, אופנה, כוריאוגרפיה, ארכיטקטורה, וכו'. לכן הוא בשיאו כשהוא משלב כמה שיותר מהם למהות אחת (כמו יריעה ב-11 מימדים שצורתה יפה). השירה מצידה היא צורת הספרות שמשלבת הכי הרבה מרכיבים צורניים, תוכניים וצליליים למהות אחת (ועובֶדת עם היריעות הקיימות בשפה, כלל הקורפוס, ובכך מפיקה ממרחב קומבינטורי שפתי עצום שילוב חד פעמי נדיר). ככלל, האסתטיקה נמצאת בשיאה בשילובים חד פעמיים כאלה שבהם מתלכדים מימדים אמנותיים שונים (אזור חיתוך של יריעות רבות שקיימות במערכת - בתרבות), שהם בהכרח יוצאי דופן, מקוריים, מפתיעים, ומתכללים המון מימדים (ככל שהתכלול רב - הוא יותר יפה). לכן שילוב מלא של השירה והקולנוע יהיה היפה ביותר. והשירה תתן לקולנוע רב האפשרויות, אך יחסית חסר ההיסטוריה, את ההכרחי והמצטלב.

אם נסתכל על תולדות הקולנוע, נגלה שתקופת הפריחה שלו מבחינה אמנותית הייתה סביב אמצע המאה ה-20, בעקומת פעמון די צרה, שמרכזה 20 השנה שאחרי המלחמה. התרבות שהניבה הכי הרבה במאים משמעותיים היא האיטלקית, בעלת מסורת האמנות הפלסטית החושנית, ולא פחות חשוב - בעלת תעשיית קולנוע אירופאית ולא אמריקאית, כאשר במדיום הקולנועי העלויות הגדולות מאפשרות פגיעה מהותית בחופש היצירתי, אם אתה חי בתרבות חסרת תרבות (אמריקה). כשהוליווד השתלטה על הבמאים האיטלקים, היא נטתה ללהק אותם ליצירה מגזרית (זהירות, המאפייה!), והקולנוע האיטלקי המקורי נעלם - אכן, ארגון פשע. לקראת סוף פעילותם הרימו פליני ופאזוליני קול זעקה על ההשפעה הנוראה של הטלוויזיה על המדיום והאדם, ואכן הקולנוע למעשה מת, וקשה לאתר בו יותר יצירות משמעותיות, והוא הפך לפרוזה מאויירת. לכן לחיבור השירה לקולנוע ישנה חשיבות לא רק בהחייאת השירה, אלא גם בהחייאת הקולנוע. ואולי תוכל להיווצר אז יצירה קולנועית משמעותית (ומכוננת?) שבה מבנה עלילתי המורכב משירים רבים, כמו בסרטיו הגדולים של פליני, רק עם שימוש בטקסט שירי של ממש, מפי משורר גדול. ייתכן שזו הדרך היחידה ליצור יצירה מכוננת בת ימינו.



אחת ההונאות הגדולות באמנות המודרנית היא הסיפור לפיו אמנות ההופכת מופשטת היא שלב מתקדם יותר ו-"טהור" יותר אסתטית מאמנות מימטית או סיפורית (או במוזיקה - מלודית), כי היא עוסקת בצורה בלבד, וצורניות היא האסתטיקה האמיתית. אך אם אנו בוחנים את תולדות האמנות אנו רואים שההפך הוא הנכון. השלב הפרימיטיבי ביותר בהתפתחות תרבות, הוא דווקא אמנות מופשטת וצורנית ללא תוכן, ורק לאחר מכן מגיעה המורכבות שבה הצורה מוסרת תוכן מימטי, ולבסוף עלילתי. אך אנו מבחינים וזוכרים ומשמרים בעיקר את התוכן העלילתי בתרבויות קדומות, ומכאן האשלייה. והיא עוד מוחרפת משום שהשלב המפותח יותר הוא זה שחלה בו (כמובן) הכי הרבה התפתחות והסתעפות ומורכבות, ומכאן הנפח - בכמות ובגודל פיזי - של יצירות ששורדות (כולל בציורי מערות). באמנות הפרה היסטורית (למשל בחפצי אבן וערך שהשתמרו טוב יותר מציורים) מוצאים לעיתים קרובות קווים, צבעים, נקודות וצורות מופשטות ועיטוריות הרבה לפני צורות מימטיות. ריקודים שמאניים עם תנועה טהורה קדמו לעלילות התיאטרון, כמו שילד מקשקש לפני שהוא מצייר (דהיינו מייָצג), ולבסוף - וזה השיא - מאייר סיפור (האיור גבוה אמנותית מהציור!). התקופה הגיאומטרית ביוון הקדימה את ההישגים המימטיים, פיסול מופשט מאוד - שהיה יכול להתאים למוזיאון לאמנות מודרנית - קדם לדמויות, ואמנות ימי הביניים החלה מייצוג מעין שפתי מופשט ("אמנות היא שפה" - סיסמת האוונגרד והנצרות הקדומה).

לכן עלינו לראות באמנות של המאה ה-20 תקופת דעיכה, שאיננה השיא של אמנות המערב, או תקופה שחותמת אותה, אלא כזו שמתחילה ומקדימה שלב מפותח יותר, שיקרה רק אחריה. אל לנו לחשוב שה"ירידה" מאמנות העולם העתיק לתחילת ימי הביניים נחשבה כדעיכה בתקופתה, אלא כטיהור של האמנות והעלאתה לצורה רוחנית ונקייה ואסתטית יותר, והתחלה של תרבות חדשה, בדיוק כמו המצב כיום. הירידה בעלויות של הקולנוע והאנימציה, בזכות הבינה המלאכותית, פותחת פתח לתקופה חדשה שבה באמת אדם אחד יוכל להיות האמן שיוצר את היצירה הקולנועית, בלי תיאוריית ה"אוטר" אלא בפועל ממש ללא תמיכה, בדיוק כמו שאדם אחד יכול ליצור ספר או שיר. אפילו האופי המשוררי העצלן והקפריזי ביותר, שאינו נוטה ליצירה ארכיטקטונית מורכבת, יוכל ליצור במהירות ובהשראה חד פעמית פואמה קולנועית שלמה, שבעבר הייתה מצריכה הפקה יקרה וניהול צוות שלם, ולכן כמובן לא קרתה.

לכן הורדת העלויות השוליות שהשחיתה את הספרות יכולה דווקא לשחרר את הקולנוע. כי כל יצירה פורחת במצב שבו העלויות שלה הן בינוניות דווקא. לא כל אחד יכול ליצור ולהציף, אבל מצד שני לא חייבים תמיכה ממסדית חזקה. זוהי המסננת הטובה יותר לבעלי כישרון שיש להם גם מה לומר, ולכן מוכנים להשקיע מאמץ וסיכון סבירים. בדיוק כשם שכלכלה פורחת כאשר הכסף לא זול מדי ולא יקר מדי, ולכן מעודדת סיכון בינוני, לא רב מדי ולא מועט מדי, ולכן נוצרות וממומנות חברות טובות עם חידוש בעל ממש. אם כל ספר שירה, במקום ניקוד כמס רצינות, יצטרך להיות סרט - נזכה גם לאפוסים. כי העלילתיות המסורתית של המדיום הקולנועי תגאל את השירה מהליריקה האישית (שאליה היא נדחקה בעקבות השתלטות הפרוזה, ובפרט הרומן, על העלילה). וכשהרשת החברתית של השירה תהיה יותר יוטיוב ופחות פייסבוק, פוסט יפסיק להיות שיר. הצורה הארוכה בזמן - הקולנוע - תעודד את השירה להתארך לכדי אמירה משמעותית שהשיר הבודד לא יכול להחזיק.

ברגע שהפילוסופיה של השפה תשחרר את אחיזת הברזל שלה מעולם הרוח, ירוויחו מכך יותר מכל האמנויות של השפה עצמה, כי הן יחזרו לקבל את ייחודן, כי לא הכול יהיה שפה. ואז יהיה מקום גם למערכת שלמה, כלל אמנותית - ומרובת מדיומים (לא שפתיים!) - כשהקולנוע הופך לקתדרלה מודרנית שמכילה את כל האמנויות באחדות רוחנית אחת, בימי ביניים חדשים. סרט של שעה וחצי יאפשר לשירה זמן - ומרחב! - להציג התפתחות במערכת, כלומר למידה. המגמה המודרניסטית המפרקת של המדיומים השונים תאפשר להרכיב את חלקיהם השונים לסוג חדש של דימוי. כי בקולנוע לפעמים דווקא חוסר התאמה, או מתח מעניין אחר, בין (לדוגמא) המוזיקה לדימוי הויזואלי או ביניהם לטקסט, יכול לתת מורכבות חדשה - והרמוניה חדשנית.

השילוב של כלל האמנויות לחוויה אחת היא שעמדה ביסוד הנוקשות הימי ביניימית, כאשר הכנסייה היתה המוזיאון לציור, פיסול, מוזאיקה וארכיטקטורה, שכלל גם כוריאוגרפיה ואופנה ומוזיקה ומקהלה ופרפורמנס וטקסים וטקסטים שיריים ופרוזה וכו'. מכיוון שהיה קשה ביותר ליצור חוויה כלל-מימדית טוטאלית כזאת, זה הצריך מאמצים עצומים ומקובעים, דהיינו מוסדיים, כדי לגרום להכול לתפקד ביחד כמכלול. ואילו האמנות של העתיד תוכל לשלב את כלל האמנויות בעזרת הקולנוע, אבל בצורה גמישה ואישית, דווקא בגלל הקושי היורד ליצור אמנות. לכן היא תוכל להתקרב לאידיאה הלא מודעת שאליה שואפים כל תולדות האמנות - לָחלום.



מדוע, בעצם, הפילוסופיה של הלמידה מדגישה כל כך את המערכת? האם זה לא מכוער להיתלות במושג נוסף, ועוד כזה גנרי, כמעט ריק מתוכן, ולא להסתפק בהעמקה בלמידה עצמה? דרך אחת להבין מאיפה בכלל באה המערכת היא לשאול: מניין אנו מקבלים את הידע שלנו? אבל לא לשאול את זה כמבוגר, כשאלה אפיסטמולוגית, אלא כילד שבא לעולם, ובכך לנקות את הסוגיה מתפיסות אידיאליסטיות של הפילוסופיה. דרך עוד יותר טובה לנקות את השאלה, היא לשאול אותה בצורה טכנית: מניין מקבלת בינה מלאכותית ידע על העולם.

ובכן, נדמה שאסכולות שונות באפיסטמולוגיה פשוט מדברות על מקורות ידע שונים, והופכות אותם לדגם הידיעה. אפלטון מדבר על ידע שמושג מחישוב פנימי - כולל הזיכרון: הראם והרום והביוס (לוח האם, או בתינוק - פעולת המוח הספונטנית, שאכן מתארגנת לפני הלידה), התיאולוגיה מדברת על ידע שמושג מהמשתמש והמתכנת השולטים במערכת (או בתינוק - מההורה), הפילוסופיה החדשה על ידע שמושג מסנסורים - ובפרט מצלמות (החושים - ובעיקר העיניים), ואילו הפילוסופיה של השפה שמה לב שחלק אדיר מהידע האנושי או המחשבי מגיע פשוט מידע שכבר נצבר כקבצים/כטקסט/ברשת. השלבים השונים של תולדות הפילוסופיה מקבילים לשלבים הטבעיים בהתפתחות התינוק, או של ההיסטוריה של מחקר הבינה המלאכותית (מערכות הסקה, עולם ידע מקודד ומערכות שיחה/משחק אינטראקטיביות, זיהוי תמונות, ולבסוף מודלי שפה גדולים).

אם כן, אין כאן עיסוק כללי במהות קבלת הידע, אלא שוב ושוב הכללה ממקור ידע אחד, כאילו הוא המהות. הפילוסופיה של הלמידה היא הניסיון לשים לב לתהליך עצמו, ובראש ובראשונה לכך שהוא לא כניסת ידע ממקור, אלא תהליך פנימי. הטעות של אפלטון היתה הסתכלות על הפנים כמקור, ומכאן החלה שורת תיקונים של מהו המקור האמיתי (או ליתר דיוק: המקור המהותי), כאשר בכל שלב עוברים ממקור למקור. אבל הפנים איננו מקור הידע (הוא אולי דוגמא אחת למקור כזה), אלא הוא המקום שבו מתרחש התהליך של הוספת הידע. ומהי מהות התהליך הזה? האם מדובר בחישוב, בהיזכרות, בדיון, בחלום, במדיטציה, וכו'? לא, מדובר בלמידה.

לכן המערכת היא מושג נייטרלי ואנמי, שיכול להתאים לכל דבר (מחשב, אקולוגיה, תרבות, חתול וכו'), שבא ליצור את הפנים את הזה. הוא בא לאפשר את ההסתכלות על התהליך ללא השאלה של המקור. זה לא משנה ממה לומדים, אלא איך. אפשר ללמוד מתזוזות בשפם, כמו חתול, והאפיסטמולוגיה לא צריכה לעסוק בשאלה כיצד תזוזות השפם נכנסות למערכת, אלא כיצד הן מצטרפות במערכת לידע קודם (תמיד יש כזה! אין למידה מאפס - הניסיון לחפש את האפס היה טעות). כלומר: כיצד מתבצעת הלמידה של החתול. הרעיון המלאכותי של "התחלת הידע" (וביסוסו משם) היה טעות פילוסופית - יש לדעת שאין שם מושכל ראשון. מסתמכים על מה שכבר נלמד, ולא על איזשהם "יסודות" (שהפילוסופיה צריכה לאתר ולבסס). השאלה מאיפה הידיעה מתחילה מובנת מיד כשגיאה כשהיא מוחלפת בשאלה מאיפה הלמידה מתחילה.

ולמרות שהיא לא מוגדרת, המערכת אינה מושג ריק, אלא להפך, מושג מלא: היא הכלה, לא חלל. בניגוד לרעיון השפה, שכדי להשתמש בו העמידו פנים שכל דבר הוא שפה וכל חוקיות היא דקדוק, המערכת מאפשרת את הכלליות: המוח הוא מערכת - ולא שפה. האבולוציה היא מערכת - לא שפה. המאמין איננו מי "שמדבר את שפת הדת". כי בניגוד לשפה שהיא מין מעטפת, שיכולה בפוטנציה להכיל תוכן, המערכת כוללת את התוכן עצמו, שכבר נלמד (דהיינו הופנם). היא מלאה ולא ריקה. בדיוק כמו שמאמין בדת הוא בפנים, אבל דת אינה רק מסגרת, היא גם מניעים דתיים והיסטוריה והתנהגות (לא "כללי התנהגות"), ולכן הדת כוללת אפילו את השינוי של כללי הדת עצמה (לא "הכללים שלפיהם משתנים הכללים"). המערכת היא לא רק כללי המשחק או מגרש המשחק, אלא משחק ספציפי, שבו כבר נעשו מהלכים, והוא מתקיים בזמן, ולא רק מהווה מרחב, או שואף לקחת כל התפתחות בזמן ולהגדיר אותה כמרחב אפשרויות.

לא האפשרויות הן העיקר, אלא כיצד נעשית הבחירה ביניהן. לא למה (סיבה) ולא מה (תיאור) אלא כיצד. רק חלק קטן מלמידת המשחק הוא ללמוד את מטרת המשחק או כללי המשחק, והרוב הוא לימוד איך לשחק, שכולל תרגול ואימון, כלומר לא רק כללים איך לשחק טוב, אלא גם נטייה לכך. אם כן, התוכן של המערכת כולל בתוכו גם את דרכי הלמידה שלו - מתודות הן חלק מהתוכן הספציפי של מערכת: אין מתודה כללית. ולרוב גם אין מתודה מפורשת, אלא היא משתמעת מהלמידה שנעשתה עד כה, ולכן היא יותר דרך משיטה, ויותר שיטה מאלגוריתם. המערכת היא מושג מלא כי היא מכילה גם יותר ממה שאפשר לתאר, ואולי יהיה אפשר לתארו רק בעתיד, והיא מכילה אפשרויות שאינן גלויות כיום, שיהיו אפשרויות רק בהמשך. כחלק מהמשחק הוא יכול להתפתח למשחק אחר, שפה יכולה להתפתח לשפה אחרת - אך זו תישאר אותה מערכת.

כך שבניגוד לשפה, שהיא רק הֶקשר שבתוכו אתה פועל, המערכת כוללת את הפעילוּת. ובניגוד לטקסט או לשיח, היא כוללת את מנגנוני ההתפתחות והיצירה שלה עצמה: לא סתם הטקסט הסגור כמו שהוא אלא כיצד כותבים טקסט כזה, וכך גם התפתחות השיח כמו בגמרא - כחלק מהסוגיא, כלומר: המערכת כוללת פעילות שהיא התפתחות. מה פירוש פעילות של התפתחות? לא רק ההתפתחות בפועל (כמו ב-"השתנות השיח"), כלומר לא רק הסתכלות מבחוץ על פעילות ההתפתחות שקרתה (אין מחוץ לשיח. העמדה הביקורתית "מחוץ לשיח" מפסספת את כל מה שיש בשיח). ולא רק אפשרויות ההתפתחות ("גבולות השיח", גם כן מבחוץ), מה שיכול לקרות. אלא: איך זה קורה. ולא רק כתיאור, אלא איך זה צריך לקרות, אבל לא רק כחובה (תיאור של מה צריך לקרות), אלא כאפשרות חיובית, כלומר כאיך ראוי, כדאי, אמור, נכון, יפה, טוב (יש כאן הערכה, לא חוקים ושליטה). השינוי נתפס כחיובי וכחלק לגיטימי והכרחי מפעילות המערכת הפנימית, ולא כמה שבא לשרת מטרה חיצונית (השיח כנשלט על ידי אינטרסים, כולל פנימיים למשתתפים, אך שהשיקולים בהם הם מחוץ למערכת, בניגוד לשיקולים ענייניים מתוך המערכת. כי אתה ממוקם בתוך המערכת ולא מבחוץ).

אם כן המילה מערכת כוללת הערכה, והמערכת היא פתוחה כלפי עתידה, אך עדיין איננה שרירותית, היא לא יכולה להפוך לכל דבר, כי השינוי תלוי במערכת ספציפית, בהתפתחות היסטורית מסויימת. האם האבולוציה יכולה להתפתח לכל דבר? האם חתול יכול להפוך לציפור? האם המוח יכול לחשוב כל דבר? אתה יכול להיות לא מוגבל - אבל עדיין לא הכול אפשרי. יש להבחין בין גבולות (מבחוץ) לאפשרויות (מבפנים). ויש הבדל בין מה שעקרונית היה אפשר להתפתח אליו לבין מה שקיים עכשיו רצף התפתחות שמוביל אליו.

לכן אם נחזור לאפיסטמולוגיה, השאלה של הידיעה צריכה להיבחן בתוך המערכת. יש לשכוח ממקור הידיעה (מבחוץ), ולעסוק בשאלה כיצד הידיעה מתווספת לגוף של ידע, כלומר לידיעה בתוך המערכת. לא לשאול מניין לך הידיעה, אלא מהי בעצם הידיעה הזאת? לא לנסות לעשות ריסטרט למערכת (הנטייה העקרה של הפילוסופיה), כדי לראות מאיפה היא מתחילה לעלות, כי הדבר הזה תמיד יחזיר אותנו לנקודת האפס (ואז ויטגנשטיין יטען שהפילוסופיה חסרת תועלת - למרות שהיא מביאה תועלת עצומה בשינויי תפיסה שמשפיעים על כל התפתחות, ומקדמים אפילו את הטכנולוגיה והכלכלה. הפילוסופיה טובה לעסקים, ולספרות, ולזוגיות!). אלא להבין מה קורה במערכת היכן שהיא נמצאת עכשיו. איך המשפט הנוכחי שאתה קורא מתווסף - ומה הוא בעצם מוסיף - לידיעה שלך. הרי ככל שהוא אכן מוסיף לידיעה שלך, זו לא האינפורמציה בו שחשובה, והיכולת לזכור אותו בעל פה כמו במבחן בקיאות. אלא איזו מיומנות נלמדת ממנו (כולל לפעמים המיומנות לצטט אותו, אבל לא היא החשובה, אלא המיומנות לחשוב איתו. ואפילו לאו דווקא לחשוב כמוהו, אלא בדרכו). הרי אתה לא תדע לצטט את המשפט הזה, אבל האם זה אומר שלא למדת ממנו? וזוהי מהות הידיעה.

מה הופך התקדמות, טענה או חידוש מסויימים ללמידה? שום דבר בהם עצמם, אלא רק ההקשר שלהם במערכת. רק הקשר זה יכול להבדיל בין סתם לבין פריצת דרך, ובין משהו שקל לומר ונובע בקלות מהמערכת, לבין משהו קשה שמצריך שינוי תפיסתי, לבין משהו שהוא שטות שאינו קביל במערכת. אין זה אומר שאותו דבר עצמו יכול להיתפס כגאונות או כשטות בתלות בשיפוט שרירותי של המערכת, או כזה שנובע מאינטרסים. להפך, זה אומר שאין חופש כזה, ושדבר מסויים הוא באמת גאונות או שטות, כי המערכת היא נתון. אף אחד מלומדי הגמרא לא מתבלבל בין חידוש עצום לקישקוש מצוי כשהוא בא לשפוט טענה, אך יתכן שאותה טענה עצמה, לו האמוראים בסוגיא היו טוענים טענות אחרות (המערכת היתה אחרת) היתה יכולה להפוך מסתומה לפורצת דרך. במערכת מסויימת, עם היסטוריה מאוד מסויימת, פעולה מסויימת היא למידה, ואילו במערכת אחרת (אולי אפילו עם אותם כללים אבל היסטוריה אחרת) אותה פעולה היא לא רלוונטית או חסרת כל חידוש.

אם כן מהי הלמידה? סוג של פעולה במערכת, שמשנה אותה ולא משאירה אותה כפי שהיא (בניגוד לפעולת שפה, או שימוש בשפה, או מהלך במשחק. המשחק נשאר אותו משחק). זוהי פעולה שמוכרת כלגיטימית לשינוי המערכת (לא כל שינוי הוא מותר). האם הפעולה הזאת היא חופשית? ואולי אפילו שרירותית? או שמא היא מוכתבת? ואולי אפילו מתוכנתת? השאלה הזאת יוצאת מגבולות המערכת, ומסתכלת על הסיבות לפעולת הלמידה. אבל ההסתכלות הלמידתית היא בתוך המערכת, ושאלת הסיבות (ובוודאי המניעים) לא רלוונטית לה, אלא רק האם זו פעולה למידתית לגיטימית במערכת. אל תנסה לעמוד מחוץ למערכת ולשפוט ולהרגיש חכם ואובייקטיבי, כי תצא סתום ולא תבין כלום - תבין את מה שיש במערכת מתוכה, בכליה שלה. תלמד אותה ותדע לפעול בתוכה נכון ויפה. ואפילו במערכת השפה: אל תחשוב שחוקי הדקדוק הם העיקר לכתיבת ספרות (ספרות יכולה אפילו להפר אותם). אתה כותב ספרות בתוך הספרות, לא בתוך הדקדוק.

כך גם לגבי המשמעות של הפעולה: כפי שטוענים שהמשמעות של פעולה בשפה נובעת מההקשר - במרחב המערכת מסביב, כאן המשמעות של פעולת הלמידה נובעת מההקשר בזמן של המערכת - היסטוריה של ההתפתחות, והתפתחות עתידית. מה שמעניין אותנו הוא מה המשמעות התלמודית של לימוד או חידוש מסויים, ולא מה המשמעות החברתית, או הכלכלית, או אפילו הדתית. בהסתכלות בתוך המערכת, אנו נותנים כבוד ומשמעות למערכת, במקום לאיין אותה כהצגת תיאטרון של מערכת אחרת, אמיתית יותר. למשל בניתוח הספרות כמשקפת אינטרסים חברתיים. גם לחשיבה החתולית יש הגיון פנימי, ואם תנתח אותה בחשיבה כלבית, אנושית, או פסיכואנליטית, אתה תאבד את מה שמייחד את החתול כמערכת - ואת הלמידה החתולית הייחודית. תאבד את החתוליות. למשל אם תטען שהמערכת היא מעין אמא גדולה ותסביך החתול עם המלכה הוא שגרם לו לבחור במושג הלמידה בתוך המערכת כהתקה של יחסי מין. האם זה יעזור לך להבין את עולמו הפילוסופי של החתול?

הפילוסופיה כוללת את היכולת לומר שאנו לא מסתכלים על כל העולם, אלא מגבילים את עצמנו למערכת מסויימת, למישור רלוונטי ספציפי, ולא מתעניינים במה שקורה מחוץ לו. האם זו עצימת עיניים? האם הפילוסופיה צריכה לראות רק את העולם בכללותו, בכל המימדים שלו ובמערכת של כלל המערכות, ולא להתעלם מקשרים בין מערכות בתוכו, ובוודאית לא לבודד אחת? ובכן, היכולת להסתכל בתוך מערכת נובעת מעצם היכולת לראות מערכת, ולא לעשות לה רדוקציה חיצונית, אלא לדבר במונחיה שלה. זוהי מהות המערכת: הבתוכִיות שלה.

הפיקציה של מערכת-העל, שהיא לכאורה אובייקטיבית והיא העולם, היא אשלייה. מהי המערכת הזאת שאין לה חוץ והכול בתוכה? גם היא רק הסתכלות על הכול כמערכת. מי אמר שהיא קיימת בכלל? האם היא לא נקלעת לסתירות כמו קבוצת כל הקבוצות? אולי דווקא התוקף שלה נחות למערכת ספציפית? ואם אנחנו ממילא לא יכולים לתפוס את המערכת של "הכול", שאפילו לה יש חוץ (מה שלא קיים? מה שאנחנו לא יכולים לתפוס? או לדבר עליו? או ללמוד? - בחר את התשובה הלא נכונה) ולכן היא לא מערכת הכול, הרי שאנחנו תמיד נסתכל על כל מערכת ככזו שיש לה חוץ, ואפשר לדבר בתוכה, כלומר כחיתוך של מישור חלקי של המציאות. ואין בכך הבדל עקרוני מול הסתכלות בתוך מערכת ספציפית, מצומצמת וקוהרנטית יותר.

כוחה של החשיבה המופשטת הוא בדיוק ביכולת להגביל את עצמה למושגים של מערכת מסויימת, בטהרתה, ולא לערבב אותם וללכלך אותם במושגים אחרים, כמו ללכלך מושג בנוירונים שמשתתפים בו, כאילו הוא לא קיים באמת ורק הם קיימים, ולהכחיש את הקיום החיצוני לנוירונים של מושג כלשהו, כולל המתמטיקה. וניתן להחליף פה את הנוירונים בכל מערכת שהמכחיש נמצא בתוכה ולכן לא מסוגל לראות מחוץ לה, למשל יחסי הכוח בחברה, מכניקת הקוואנטים, או הסכסוך הישראלי-ערבי. ככל שהמערכת שהמחשבה של אדם כלואה בה מצומצמת, ומחשבתו לא מסוגלת לראות במונחי מערכת אחרת, כך הוא רחוק יותר מחשיבה פילוסופית מופשטת. ואילו מי שמסוגל לקבל ולהפנים מערכות רבות ומגוונות בטהרתן, ולחשוב ולפעול במסגרת המושגים שלהן - ולא לצמצמם כל דבר למשל לביולוגיה או פיזיקה או ההלכה או הכלכלה או האסתטיקה או אפילו פילוסופיה (כמו צרפתי!) - הרי הוא בעל יכולת החשיבה המופשטת הגבוהה, שבקלות מפשיט מישור מהמציאות ומדבר בתוכו, ומשחק עם המערכות. ואז הוא יכול בקלות להבין תורה מתמטית חדשה, או מערכת משפטית כלשהי.

לעומתו הרדוקציוניסט, בניגוד לדימוי שלו בעיני עצמו כמי שמצא את ה-מערכת, המערכת האולטימטיבית שמסבירה הכול, הוא המוגבל - וחסר יכולת החשיבה המופשטת. למשל כמו התועלתן, או מי שמגביל כל חשיבה לחיי היומיום, ומוחו המוגבל משתגע מכל "התפלספות", ומכל מה שלא נמדד במנות פלאפל. הרי מהו ספר? שלוש מנות פלאפל. והוא זהה בדיוק לרומנטיקן המוגבל שמוצא את השירה בכל דבר, אפילו בפלאפל. או לפמיניסטית שמוצאת את הפטריארכיה בכל דבר, כולל בדיכוי הגברי של עיגולי הפלאפל. ככל שאדם מצומצם יותר למערכת אחת (ולו הרוחנית ביותר, כמו האמנות או קבלת האר"י), כך הוא הופך לאוטומט חומרי יותר, ומאבד את יכולתו הרוחנית. מכאן שההסתכלות בתוך המערכת היא יסוד החשיבה המופשטת, למשל היכולת לומר שאנחנו מסתכלים רק בתוך הפנומנה ולא בנואומנה, או שאנו מסתכלים על משולש מופשט רק בהתאם לאקסיומות ולהגדרות, ולא שואלים באיזה צבע הוא מצוייר, או מה אורך צלעותיו, אלא: יהי משולש. ומכאן החשיבות של רעיון המערכת בחשיבה.

ולמושג המערכת, למרות כלליותו, יש כוח הסברי רב. למשל, אם נבחן את תולדות התרבות, נוכל להסביר בעזרתו תופעה משונה במבט ראשון. האין זה מאוד מוזר שלאונרדו הכיר את מיכלאנג'לו, ומוצרט את בטהובן, או שטולסטוי ודוסטויבסקי התאמצו לא להיפגש, למרות שנולדו באותו עשור? הייתכן שיעקב ואהרן הם אחים? מדוע אנו רואים התקבצות בלתי סבירה בעליל של כשרונות במקום מסויים בזמן מסויים? מדוע אנשי המופת לא מפוזרים במידה שווה יותר בין מקומות ותקופות, אם הגנטיקה משמעותית לגאונות? היתכן שיש לנו הרבה לאונדרדים, מוצרטים ודוסטוייבסקים, בכל זמן ומקום, כולל בגן ברכה, ואם כן מדוע אין לנו הרבה לאונדרים, מוצרטים ודוסטוייבסקים? מה הופך דור אחד לעקר - ודור אחר להר? מה שמו להם במים?

ובכן, מסתבר שאף הגאון הגאון ביותר לא יכול להצליח בלי "סצינה" (במובן האמנותי, למשל כמו ה"סצינה" של הקולנוע האיטלקי אחרי המלחמה, שפשוט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה). לכל תקופה ומקום ישנם הסצינות שלהם, ולפעמים (למעשה לרוב) אף לא אחת. בישראל החילונית היום קיימת רק סצינת ההייטק, ולכן לא תיתכן בה גאונות בתחום הציור או הספרות, או יצירה גדולה בתחומים אלו. אף כישרון לא יכול להצליח בלי סצינה סביבו. גם הוא זקוק ללמידה כמו אוויר לנשימה, וללא פידבק משמעותי ומתמשך בעל ערך לא תיתכן הלמידה שמייצרת יצירה משמעותית בעלת ערך מתמשך, אלא סופו להיחנק כמו דג מחוץ למים - יצירת מופת לא נופלת משמיים. אפילו הכותב הגדול ביותר לא היה יכול לכתוב כאן כיום יצירה גדולה, כי הוא לא יכול אפילו לדמיין קורא. שלא לדבר על ביקורת וקהל ומעגלי משוב ותחרות והשפעה וחינוך וחניכה וחשיפה וקנאה שמרבה חכמה - הסצינה מתה (בשנות התשעים). אם כן, לאן נעלם הכישרון היהודי בארץ הקודש? לא הכישרון נעלם - אלא ההקשר שסביבו, המרחב עצמו קרס. וכשאדם כותב לעצמו הוא לא מסוגל ליצור את ההידהוד הנדיר הדרוש לגאונות - בן אנוש יתייאש. המאמץ עצום והכול למען כלום - והתוצאה היא שרק אידיוטים מקצועיים מנסים, והשאר אמנם עובדים ומתפרנסים יפה מכתיבה, אך לא של ספרות מקור - אלא של קוד מקור. קפקא יושב במזגן ופותר באגים.

גאונות היא אמנם אינה הישג קבוצתי, אבל בהחלט הישג מערכתי, למשל: תחרותי והערכתי. ואילו כן היתה בארץ סצינה חזקה וחיה בתחום כלשהו, נגיד בארכיטקטורה, היו יכולים לצמוח פה ארכיטקטים גאונים. כדי להצליח אתה חייב קודם כל להבין איזו סצינה פועלת בימיך ובמקומך - ולבחור לפעול בתחום הספציפי שלה. ואן גוך ופיקסו יכולים להיות גאונים רק בפריז - ומול פריז, ואילו היו נשארים מבודדים במקומם - לא היו מי שהיו. ההגיון הקפיטליסטי, כאילו עליך למקסם יתרון יחסי, ושקל יותר להצליח היכן שאין תחרות עזה, הוא שקרי גם בקפיטליזם. עליך להיכנס לתחום מפותח ותוסס שיש בו תחרות עזה וחזקה, אם ברצונך להצליח. כי אתה לא מתחרה, אתה נכנס לסצינה. דהיינו למערכת. בלי מערכת לא תיתכן למידה.

קשה מאוד לחשוב על גאון בודד כלשהו שהצליח בלי סצינה סביבו, ואם נחשוב על אחד כזה, נגלה בסוף שהוא פשוט היה הדמות הבולטת שקשורה לסצינה שלא שמענו עליה. בהייטק קוראים לזה אקוסיסטם (מילה מתחכמת למערכת). האם קיימת היכנשהו בעולם כיום סצינה בתחום הפילוסופיה? לפעמים ישנם תחומים שלמים שלא קורה בהם כלום במשך עידנים, עד להתפרצות, שלא קרתה כי היתה איזושהי זחילה מתחת לפני השטח שהצטברה, אלא כי פשוט נוצרה שוב היכנשהו סצינה. מכאן שגם כל מאמצינו (הצנועים?) כאן באתר נידונו להישכח, כי בימים ההם אין מערכת בישראל.