מהו הפתרון החתולי למחלוקת על הרפורמה?

על ישראל והמערב. הפגנה של מיליון חתולים שדורשים ומייללים: ד-מו-גרפ-יה!

חלמתי שההמונים צועקים: "ד-מו-קרט-יה", ולמולם ההמונים זועקים: "ד-מו-גרפ-יה"  (מקור)

מהו גורם השורש של נפילת ישראל? הבעיה של ישראל היא שהיא מזדהה יותר מדי עם הבעיה שלה. וכך היא הופכת לבעיה שלה עצמה, כשאין בה דבר מלבד הבעיה שלה. ניקח למשל את השינוי המשטרי, האם הבעיה היא אשמת הימין? אולי אשמת השמאל? או, שמא, האשמה עצמה? האם הישראלים קיצוניים יותר מעמים אחרים? לא, אפילו פחות. אבל הם ילדותיים יותר: האיד והאגו חזקים בחברה יותר מהסופר אגו. הישראלים תמיד מודאגים מדמוגרפיה, בהתחלה מזו של הערבים - ולבסוף מהדמוגרפיה של היהודים. מדוע? כי הילדים הם המעמד העליון בחברה הישראלית, העתיד. הישראלים האולטימטיביים. לכן הם (מי זה הם?) אגרסיביים, אגואיסטיים, חצופים, מכוערים, מלוכלכים, לא מודחקים - וחופשיים. והילדים שלהם הם הילדים הכי מוקצנים בעולם. אבא תקנה לי, אמא תשרתי אותי. ומהי חברת הילדים? חברת ה"אחים".

ישראל אינה חברה של מבוגרים. היא רק מקיימת את הפנטזיה על המבוגר האחראי. אבל הוא התחיל. הבכיינות והתלונות - הם סימן ההיכר עוד מהמדבר. אנו מצהירים בזאת על הקמת גן ילדים. העצמאות, בישראל, היא הרעיון של הילדות (אני! אני!), לא של הבגרות. לכן אין אחריות. מכאן שהמנגנון ההיסטורי הישראלי מוביל אל האינפנטיליות, ולא אל קידמה כלשהי. זהו לא רומן חניכה, אלא ספר קרטון. הלמידה היא אחורה - מסע אל העצמי, אל הדחפים, אל התחושות הסובייקטיביות. מסע הרחק מהמציאות החיצונית, אל מדיניות הפנים - והפנטזיה. מריבות האחים הן מריבות הילדות. אבל רק בכאילו, בלי מלחמת אחים חלילה. והס מלדבר על הקשר בין ילדותיות לילודה. מיהו ישראלי? ילד עם כובע טמבל. אנחנו לא צבועים כמו הגויים המחונכים - אנחנו ישירים, דוגרי, מחצינים את עצמנו - ולא מפנימים את המציאות החיצונית. האמנה החברתית שלנו היא ניסוי במצב הטבע - עולם ללא מבוגרים. ארץ חמדת בנים: פה ניצח עיקרון העונג את עיקרון המציאות. הדמגוגיה נגד הפדגוגיה, תנועת החירות!

השינוי המשטרי הוא לא גורם - אלא סימפטום. וישראל היא ההזדהות עם הסימפטום. האינפנטיליות איננה רק נחלת הימין - גם השמאל תינוקי. לכן הוא לא מסוגל להעלות את הדרישה היחידה שהימין הפופוליסטי לא היה יכול לסרב לה, מטעמים של סתירה פנימית (או להתכחש אליה - כמו למציאות, כי היא איננה חלק מהמציאות החיצונית אלא הפנימית), ושאילו השמאל היה מתייצב מאחריה, הוא היה מנצח: הדרישה למשאל עם על השינוי המשטרי. כמו הימין, השמאל מסוגל לומר רק: אני רוצה! אני רוצה! כלומר שוב ושוב לומר (מה לומר? לצעוק! וכמה שיותר חזק, כי זה מה שיכריע) מה הוא היה רוצה - ולצפות שיתנו לו מה שהוא רוצה (רעיון ההפגנה, או אפילו הטנטרום - להישכב על הרצפה בנתיבי איילון ולבעוט באוויר). הוא לא מסוגל להעלות על דעתו לדרוש מנגנון של אחריות ושל יצירת הסכמה, כלומר כזה שבו הוא גם יכול שלא לקבל מה שהוא רוצה. הימין הפופוליסטי, שטוען שהעם מאחוריו ושהרוב קובע ושזוהי דמוקרטיה (ישירה!), היה מתקשה עד בלי די להתנגד לדרישה מרכזית וגורפת למשאל עם, שעצם קיומו היה ניצחון השמאל, בשיטת ווין- ווין: כדי שהרפורמה תעבור היא היתה נאלצת להתמרכז קשות, ואם היא לא היתה מתמרכזת - היא לא היתה עוברת. אנשים (מה אנשים? ילדים!) סולדים משינויים. אבל גם השמאל רוצה להתנצח - לא לנצח. הצו המוסרי הישראלי העליון: רק לא להיות האחראי - אלא להטיל את האחריות. האם התנגדות היא האמצעי, או שמא המטרה?

מדוע פתרון כל כך טריוויאלי ומתבקש נעלם מהשיח? מהתקשורת? או מבינתם של טובי בנינו? וכשהוא מהבהב, הוא מסרב להתפשט ולהיקלט בלבבות? מכיוון שהוא מישטור עצמי. סופר-אגו. הוא מצריך תחכום - אני לא דורש פשוט לקבל את מה שאני רק רוצה, אלא משהו שגם הצד השני מזדהה איתו, ורואה בו את מקור הלגיטימציה שלו ("העם"). למעשה, זוהי הקצנה של דרישתו של הימין - שלטון העם - ולכן היא אפקטיבית. אבל מה אם נפסיד במשאל שואל השמאל? מה יהיה אם חלילה לא נקבל מה שאנחנו רוצים? הרי הדרישה שלנו היא מה שאנחנו רוצים (טאוטולוגיה! לא?) - האפשר בכלל אחרת, מבחינה לוגית, או שמדובר בסתירה (פנימית)? ומי שמסוגל להודות בפני עצמו - לקבל את עצם האפשרות - שייתכן שלא יקבל מה שהוא רוצה, ש-"מגיע" לו - איננו ילד אמיתי. עדיף להיות ילד צודק ממבוגר שטעה. הלוגיקה של התינוק חייבת להיות פשוטה - זו מהותה, וויתור על כך הוא ויתור על התינוקיות עצמה: לציפור הנפש יש מוח של ציפור.

אבל ממי בורח הילד הישראלי? מהו עולם המבוגרים שלו, שכל כך מרתיע אותו? האם השורש אלו שורשיו היהודיים, שבהם הבנים של השם אלוקיכם, הפכו (בהיעדרו) לאחים שרבים והופכים את הבית? הרי היהודים כבר שנות אלפיים לא חיים תחת אביהם שבשמיים, אלא התקיימו בכפיפות ארצית לחברה הכללית, וחיו בתוכה בקיום ילדי, מתחת החברה האם, תרבות האב או חסות הפריץ (שלא פעם היו הורים מכים). מהי, ברמת החברה, המקבילה הילדית של חברה אזרחית? חברת הבת - הקהילה. בניגוד לחברת לאום שאחראית למעשיה ואדונית לגורלה, היהודי הנצחי הפך לילד נצחי - ודחוי תמידי: לעולם חלש, תלוי, לא אהוב, חורג, לא רצוי. וכאשר כזה משתחרר, האם הוא רוצה להיות מבוגר וגדול, כמו הגוי, או דווקא מעדיף לחזור לְילדות משוחררת, שבה הוא יוכל להיות ילד באמת? מה יקרה למי שכבר לא מנסה נואשות להשתייך ולהיאהב, לכבשה השחורה שהפכה את עורה לחברבורות? עבור היהודים, בניגוד לנוצרים, לא אלוהים היה ההורה המדכא (אלא אולי חבר הילדות הדמיוני). מי היה האב? המערב.

אם כן, יש להבין את פרויקט הצבר באופן הופכי למוצהר: שלילת הגולה היא לא כאב גדילה או התנרמלות - אלא תנועה אדיפלית-אינפנטילית. לא מדובר במרד התבגרות באב - אלא במרד התיילדות. שלילת הגלות היא היא שלילת המערב, שהיא: שלילת התרבות. שהרי (וכאן ראוי לומר את האמת הלא פופולרית): לא קיימת תרבות אחרת. בניגוד לכל ההתייפייפות הפלורליסטית החנפנית, אין תרבות מלבד המערבית (במובן האמיתי של המילה, דהיינו תרבות שבה באמת חיה ספירת התרבות, ושבה בכלל קיים מושג ה"תרבות", במובנו התרבותי, דהיינו המערבי). הסיבתיות הפוכה: לא המהפכה המשפטית הביאה לסופה של התרבות הישראלית, אלא מהפכת (האנטי) תרבות שלה, מהפכת החיתולים של מייאו. וזו למעשה הושלמה כבר לפני כשנות דור, כשלושה עשורים (מישהו זוכר יצירה גדולה אחת שנולדה מאז ועד עתה?).

לכן לא כל כך חבל על ישראל, שהרי ציון לא יצרה דבר ראוי לציון או בעל ערך בשנות האלפיים, ולא קיימת פה שום סצינה שחבל שתיעלם בתחום כלשהו. מפעל ההייטק של הציונות החילונית הוא מפעל מפואר בערך כמו מפעל ההתנחלויות של הציונות הדתית. כולו תחמון הנדסי צר אופקים וחסר חזון (לכן הוא משתמש במילה הזאת בלי סוף - ומתחזה, כפי שכל זיהומי התרבות משתמשים בשמה לשווא), וההצלחה בו חומרנית ונובורישית חסרת בושה וחשיבות כלשהי. החלום הישראלי חלול כמו ישראל. אין בו עומק יצירתי או חדשנות ממשית אלא הוא אפליקטיבי ופלקטי - ואכן כולו אפליקציות ומימושים. לא פריצות דרך - אלא היישומים הטריביאליים ביותר שניתן למכור (כחדשניים). תפיסתו כפסגת הישגי הישראליות וכְנס גלוי שיש לשמר מעידה על רמתה הנמוכה ובהמיותה של המדינה יותר מכל "רפורמה". להפך, ניתן לראות את התקווה היהודית דווקא בחידוש ההגירה המסורתית, ונדודים לתחנה הבאה, מכיוון שפה כבר לא יצמח דבר. ומכאן שהשבר שיוצרת הרפורמה הוא דווקא הזדמנות להרס יצירתי: הרס מפעל ההייטק והעתקת התרבות היהודית (והעיברית!) לחו"ל, לשם חיבורה מחדש לתרבות הגדולה - תרבות המערב. חזרה להישג הגדול שהיתה היהדות בעידן המודרני. ניסינו. הגיע הזמן לחשבון נפש, להביט במראה - ולהתקדם. הלאה ישראל.

בגרות היא יכולת להכרה במציאות - ולוותר. אך מה באמת קרה לנו סביב תחילת שנות התשעים? מת דור שלם של יוצרים, האחרונים שיצרו פה חידוש צורני: וולך ואבות, לסקלי ואבידן, אביבה אורי התאבדה, השבתאים לקו בליבם - כוכב אחד החזיר נשמתו והשני מכר אותה לטניה הארורה, פאול בן חיים וגרשם שלום הקדימו, לוין ופרלוב איחרו, ליבוביץ' היֶקה דייק, ייתכן שהתגנבות יחידים או החיים ע"פ אגפא (יצירות פגומות מאוד) עוד היו בעלי ערך, קרת (הילד המבטיח מאותה תקופה?) השתתק ונתקע (כילד כמובן), וגם הזקנים התיילדו - קרוון עבר לניכר לשחק בקוביות, גרשוני בגואש, זך דעך, וזהו בערך… (שכחנו מישהו?). ולמען האמת, לא ניתן למצוא תחום תרבותי כלשהו מלבד הספרות (ובעיקר השירה) בו היה לישראל כחברה הישג משמעותי כלשהו אף לפני כן. נכון שבתחומי המדע והמודיעין היו כמה הישגים מאז, אך אלו אינם הישגי התרבות הישראלית ואינם חיים בספירה שלה (ואכן גם מגעם עימה זניח): הראשון בינלאומי - והשני סודי. היתכן שהיו הישגים משמעותיים בעולם הישיבות? אכן היו. אבל הם לא היו הישגים ישראליים. לא היה חסר דבר לעולם אילו מדינת ישראל לא היתה מתקיימת בשלושת העשורים מאז. מת דור ילידי אירופה וילדי תרבות אירופה, ומי נותר? הילדים הברברים והילידים הפראים. אבל מי אלו האירופאים הללו בכלל? אין להם ילדים!

כמה מצחיק הוא שמייסד תנועת ההתבהמות המרכזית של ישראל היה מתרגם גאוני אנין, שעדיף שהיה עוסק בספרות ולא בפוליטיקה, ולא משתחרר מהכלא אלא מסיים לתרגם את דנטה. ז'בוטינסקי רצה להרחיב את אירופה עד הפרת ("אפנת הערבסקות"), וקיבל מדינה יהודית-ערבית שקברה את הרגישות המערבית שהיתה בה - ובו, המשקפופר. הקומדיה הישראלית הרי בנויה על דמות מזרחית עממית גסת רוח עד להדהים שדורסת את האשכנזי, והמערב הוא הרי בראש ובראשונה אווירה אסתטית מסויימת, של מה ראוי ומה לא, שמקורה ביוונים - לא בנו. שכן מה מאפיין את היוונים? אותו חן, שחסר במפעל ההייטק בדיוק כמו במפעל ההתנחלויות, ואותה רתיעה מכיעור, שמשותף גם לבנייה בשטחים וגם לבנייה השטחית של המהנדס הישראלי, שעליה גאוותו - הוא מחפף בקלות חסרת אחריות, מומחה בפרטצ'יות ומאלתר ומתקדם מהר ושובר דברים, ללא שום הבנה כוללת והרמונית, או יומרה לכך. יופי! הוא עבורו ביטוי ציני. ישראל היא במהותה הישג הנדסי - ולא רוחני. הישראליות היא הישג אנטי אסתטי, ולכן אין להתפלא מהגועל שהיא מעוררת באירופאים.

הרי מיהו אותו מערב שהישראלים אוהבים להתנשא עליו? המדובר בכמיליארד בני אדם - באירופה, צפון אמריקה ומזרח-מזרח אסיה - שכל מה שיש לנו בעולמנו הוא במהותו הישג שלהם. סין היא ננס רוחני לעומת המערב, ולעומת זאת היהודים תרמו למערב כמו הצרפתים והגרמנים והאנגלים, אך אין כמו הישראלים להתנפח בגאווה עצמית והזיות גדוּלה בזכות הישגיהם של יהודי הגולה - ולבייש אותם בלי גבול. הישראלים תמיד יאשימו את המערב בשואה, ויספרו לעצמם שהאומות התרבותיות ביותר התגלו כברבריות ביותר, כדי להתפרק מכל עול תרבותי. אך ככלל השואה במערב אירופה (ואפילו גרמניה) היתה תופעה שונה לחלוטין מהשואה במזרח, עם שרידות גבוהה משמעותית, פחות שת"פ ובלי גטאות אמת - התרבות המערבית כן שימשה גורם מרסן. מדוע אפילו ההרס המוחלט שגרמה המלחמה התחלף במהירות בנס כלכלי, בכל מדינות הציר? כי יותר קל לשקם תשתיות מאשר לבנות תשתיות לא קיימות, וכך גם בהרס רוחני. אך הישראלי תמיד יספר לעצמו שלוּ רק היה קיים צה"ל הוא היה מנחיל תבוסה לוורמאכט או מנצח את האימפריה הרומית, מציל אותנו מהמערב, ואז היינו מדליקים חנוכיות במקדש בחג המולד. כאן נשארתי מה שהייתי פעם מזמן. מה עוד מביא אותי תמיד אל אותה ילדות נשכחת… האינכם רואים את עליונותו הרוחנית של עמישראל על תרבות החומר היוונית?

והנה שאלה יהודית: מדוע הגימנסיון באמת דאג כל כך לאסתטיקת הגוף, לא פחות מאסתטיקת הרוח (בחינוך המוזי)? בדיוק בגלל שמדובר בחינוך אסתטי, ואסתטיקה היא הרגישות למכלול, להרמוניה, לאיזון, לפרופורציות נכונות (ומכאן שיש לה גם משמעות מוסרית עמוקה - אתיקה שנובעת מהאסתטיקה), ולכן גם לשילוב הצורה והתוכן, החומר והרוח. בכל תולדות האנושות, היו רק שלוש תרבויות משמעותיות, שכל השאר כלל אינן מתקרבות להישגיהן. שתיים מהן היו תרבויות של תקופת הברזל - התרבות היוונית והתרבות היהודית, ושילובן היה תרבות המערב המודרנית. האם אנחנו "רוצים" להיות חלק מהמערב? המאבק הנוכחי בישראל על הרפורמה הוא בין מי שרוצה לחשוב שהוא שייך למערב לבין מי שרוצה לחשוב שהוא לא שייך למערב, כאשר שניהם עוסקים בנדמה לי. יש לנו ארץ אחרת - אבל אין לנו תרבות אחרת. הטעות הגדולה של החינוך הישראלי לא היתה שלא לימדו את התנ"ך, אלא שלא לימדו את הומרוס, שהיה מאפשר גישה חילונית בריאה גם לתנ"ך: גישה אסתטית. האם השגיאה הייתה חוסר "לימודי אזרחות בתיכון", או אי לימוד הפוליטיאה לאפלטון?

אך אצלנו אין לימוד - יש חינוך. והגדת לבנך הפך לוְהִגדת לעצמך, תוך הזדהות אינפנטילית עם הילד, עם כל הדייסות וסיפורי הסבתא, ולא הזדהות בוגרת של הילד עם התרבות. אז מי כאן האור ומי החושך? מכבי נגד פנאתינייקוס (שזה כמעט כמו אנטיוכוס!). שמעתם ילדים? העוני התרבותי המהביל של ישראל, שגלש לעניות דעת כללית, לא נבע מחוסר העמקה במעיינות התרבות היהודית או העברית, אלא ממחסור במיזוג עם תרבות יוונית - שהיתה מתרכבת איתן לתרבות מערבית. אין תרבות חדשה - יש חוסר תרבות. אין כיום יותר תרבות יהודית מנותקת מהיוונית, דהיינו מהמערבית. אנחנו לא יכולים שלא להיות חלק (כמה שאנחנו כועסים על השואה, שהיא כידוע תוצאה של ההלניזם).

כן - יש לנו רק אופציה תרבותית אחת, ואין לנו - מעולם לא היתה - אפשרות להקים תרבות (מערבית? מזרחית? עברית? ישראלית? יהודאית? כנענית?) חדשה מהיסוד. אשלייה גדולה. היבריס - וחטא קדמון - ועכשיו: טרגדיה, שסופה קתרזיס. עברית ניתן לכתוב בפריז וגם ברומא. לכן יש לברך על הרפורמה, שהיא הזדמנות למלא מחדש את הקהילות היהודיות המתדלדלות באירופה בכוחות אינטלקטואלים ובמוחות יצירתיים שבוזבזו כאן בהבל ולריק, ולהשאיר מאחורה את כל החרא. בתקווה אחרונה אחת עבור ישראל: שהבהמה הרבה לא תבייש את המותג היהודי ביותר מדי פשעי מלחמה. אמנם ישראל היא פרויקט אנטי תרבותי, אך עוד לא התפרקה לחלוטין מתרבות אנוש, אע"פ שלא קיים פה רעיון "ההתנהגות היפה". המוסר הוא צדקנות - צידוק עצמי - ולא אסתטיקה.

אך רק האסתטיקה (ולא החוק) מונעת מאינדיבידואליזם חופשי להפוך לאגוצנטריות ילדותית. כי אסתטיקה עצמית היא יסוד התרבות - ומוסר עצמי הוא מקור הברבריות. אדם מתנהל יפה עבור עצמו, ללא תלות באחרים, בעוד התנהלות מוסרית היא עבור אחרים, ללא תלות באדם עצמו. מה לבהמות הרחוב ולחתול הבית? אין בהם לא אלגנטיות, לא ניקיון, לא אצילות, ולא פרווה קטיפתית עדינה. אין חן. במשטר הדמוקרטי המודרני, הדמוס הוא האיד, הממשלה והפוליטיקאים הם האגו, והמערכת החוקתית-משפטית היא הסופר אגו. מה הפלא שישראל מנסה להסיר מעליה כל מגבלות לדחפים? אני כבר ילד אמיתי - אני יורד מן החוטים. אין צורה להתנהגות הזו. כי צורנות היא מגבלות, אסתטיקה היא סביבה ואווירה, ואידיאל ה"יפה" ממוקם ב"אורות המקיפים". מהכיעור האורבני פה כבר לא יצמחו פרחים.

ומה אם נהיה נטע זר במערב? כל מי ששואל זאת איננו מבין את מהות המערב, שכוחו הוא בפיצולו, בביזורו, ובתחרות האינדיבידואלית שבו (הפילוג אינו באג, הוא פיצ'ר). בדיוק כמו הפיצול הפוליטי והמאבק והתחרות המתמדת בין הפולייס ביוון העתיקה, והתחרויות הממוסדות האובססיביוֹת הנהוגות בה מחינוך ועד בגרות, בין באתלטיקה ובין בתחומי המוזה (הלוואי עלינו תחרויות ספרוּת כמדורת השבט). איך היווני חוגג? בתחרות. זה הטקס. ומדוע, מכל ענפי הספורט, התרכזו והתאהבו היוונים דווקא בהיאבקות? דווקא בגלל המאבק - ההתמודדות האישית הישירה החשופה (והעירומה!) והתחרותית ביותר מול אדם אחר, גוף בגוף (אף יותר מהאגרוף המסוכן), במשחק סכום אפס ממהותו. בניגוד לריצה (זמן) או הטלת דיסקוס (מרחק), אין היאבקות לבד. זהו ספורט הסובייקטים. עור מול עור.

ומה מונע התפרקות לאטומים - וקרב כל בכל? המסגרת ששמרה על יוון ועל המערב היא הראייה האסתטית, ותחתיה חסתה התחרות, כאם על בנים, לקול חלילים (ולא תופי טאם-טאם). הפיצול באירופה והתחרותיות האישית הם שהיו מנוע הלמידה, וחסו תחת תפיסות יופי כמו הסבר מדעי יפה, האמנות היפה, הספרות היפה, הגבירה היפה, או הנאורות (היפה!). למעשה הפיצול הזה משותף כמעט לכל מנגנון למידה אפקטיבי מוכר, עד שנוסח בפוסטולט הנתנייתי הרביעי כהתחרות על הערכה (נשית!). ומה היה חלש בארץ? מנגנוני הערכה חזקים. אין מי שיעריך, כי אין תפיסה אסתטית. כל מרד באבא - צריך חיבור לאמא. וכשאין אסתטיקה - אין שיפוט.

כי מהו מקור כוח השיפוט? לא מתוך החוק, אלא מתוך האסתטיקה, שדווקא מכיוון שהיא איננה חוקיות - החוק נובע ממנה. אסור לשקר כי זה מכוער, לשפוך דם זה מגעיל, ולגנוב זה בזוי, בדיוק כמו שאסור לכתוב קלישאות, להתבטא בנפיחות, ליצור אנלוגיות גסות או ליילל כעכבר. אסתטיקה היא צורה לחיים - צורת חיים, לכן היא לא יכולה לצמוח יש מאין - אין אסתטיקה סינטטית. ברגע שהיהודים התנתקו מכל תרבויות וחברות המקור, לא נוצרה תרבות חדשה. רק גסות חדשה. לא כור היתוך - חור תחת. לא מיזוג גלויות - ביטול הדדי והתאבכות הורסת.

תרבות היא מערכת למידה, שגדלה לאורך דורות, ולא יתכן לה דור אפס (לכן נולד כאן דור שהוא אפס). לא היתה כאן אף תרבות דומיננטית שקלטה את המהגרים, כי כולם היו מהגרים. אך למידה אף פעם לא מתחילה מכלום, היא חייבת מערכת. אין משמעות ללמידה מאפס, כי אין דבר שהופך אותה ללמידה (דווקא, ולא לחתול), מלבד ההקשר של המערכת. בדיוק כמו שכל מהלך לימוד ומשפט בטקסט הזה בנוי על הקודמים, שנותנים לו את הקשרו. כולל המשפט הראשון. ואם אין מספיק הקשר, או בסיס משותף עם הקורא - זה סתם. חתול מיאו.

הבסיס המשותף לכל הגלויות, ובפרט אחרי החילון, היה צר, ולכן שאף למכנה הנמוך, המדינתי והאתני והבורקסי, ולא האסתטי. והבסיס המשותף הגבוה היחיד שזמין כיום לכולם בעולם - המערכת הגדולה של תרבות המערב - נעזב. ה"תרבות" הישראלית התמקדה בצרכים הנמוכים ביותר - אוכל, בטחון ורבייה. והתרבות היהודית באירופה, שנבנתה במשך אלפיים שנה, נהרסה בחצי יובל. וכשמתרחקים מהיוונים - הברברים באים. ישר מהגנון. הדמוגרפיה נגד הדמוקרטיה - הדור הבא.