ימין נגד שמאל: עקרון העונג מול עקרון המציאות

במפת הנפש הלאומית השמאל מייצג את עקרון המציאות והימין מייצג את עקרון העונג. כל עוד המצב הזה ימשך, השמאל לא יבין את מקור משיכתו של הימין - והימין תמיד ינצח

נימפות וסאטיר - ויליאם אדולף בוגרו  (מקור)

העורך שלי, הרב אלוף, איתגר אותי לכתוב על הקשר שבין מין ופוליטיקה. מצד אחד, הוא טען, יש לך המון מה לומר על פוליטיקה, ומצד שני יש לך המון מה לומר על מיניות, אך מעולם לא שמעתי אותך מדברת על הקשר בין שני התחומים - כל השיחות שלנו עליהם נעות בקווים מקבילים. החלטתי לקבל את האתגר כי לדעתי יש דווקא הקבלה עמוקה בין שני התחומים הללו: בשניהם ניתן לאפיין את סטרוקטורת העומק כמאבק בין עקרון העונג לעקרון המציאות.

ניקח כמקרה מבחן את שני הנשיאים האמריקאים האחרונים. אובמה היה ייצוג קיצוני של עקרון המציאות והתאפיין בריאל-פוליטיק ובחולשה למול המציאות ומגבלותיה, מה שהוביל לתנועת מטוטלת הפוכה אל ייצוג קיצוני של עקרון העונג, שלא מבחין בין הרצון שלו למציאות. אם קלינטון היתה כולה סופר-אגו (ולכן לא מעוררת אמפתיה) הרי שטראמפ הוא כולו איד ילדותי חשוף ואותנטי.

החלוקה הזו תקפה גם בארץ. הימין מאופיין בתנועה הנפשית של "אני רוצה" (למשל את הארץ), ולכן הוא נטייה חזקה יותר מבחינה נפשית, לעומת השמאל שמרוכז במגבלות של "אני יכול", ולכן הוא נטייה חזקה יותר מבחינה מחשבתית. הימין מצטיין ביכולת לראות את העולם עמוק מתוך הפרספקטיבה שלך, ופחות לראות את עצמך מתוך הפרספקטיבה של העולם, שבזה מצטיין השמאל, שלא פעם מוצא את עצמו כמייצג של העולם החיצון והבינלאומי בנפש הלאומית.

מכל זה עולה שהימין והשמאל מייצגים שני עקרונות בנפש - עקרון העונג ועקרון המציאות. הימין יראה בשמאל תבוסתנות למול המציאות, ואילו השמאל מצדו יסבור שההזדהות שלו עם עקרון המציאות הופכת אותו לנעלה על הימין, שהוא אינפנטילי. אך האמת היא כמובן שבנפש בריאה יש משניהם, כי גם עודפות של עקרון המציאות מביאה למחסור בהנעה והנאה ולחוסר כוח פנימי. הימין מתאפיין בחוסר הבנה למה אי אפשר פשוט לעשות מה שרוצים ("תנו לצה"ל לנצח"), ומתענג על מי שכן עושה מה שהוא רוצה, ואילו השמאל מתאפיין בביקורתיות מזוכיסטית ומחסור בעונג.

התקשורת תמיד תהיה שמאלנית והימין תמיד יתעב את יצוג המציאות שלה לא בגלל "המאפייה השמאלנית" או איזו הטייה שניתן לתקן אלא כי עיתונאות היא עקרון המציאות, וכך גם המחקר האקדמי ואפילו הספרות הגבוהה בעידן הריאליזם הנוכחי. היכולת לאזן בין שני העקרונות - גם בספרות וגם בחיים - היא נדירה. לכן קשה לכתוב ספרות פנטזיה גבוהה, שמצליחה ליצור תחושת מציאות. ולכן אנשים בוחרים דעה פוליטית או עמדה אישית בציר הזה של עקרון העונג והמציאות, והמערכת הפוליטית תמיד ממוקמת על ציר ולא על מבנים אחרים כמו מעגל או משטח.

זהו ספקטרום שניתן למקם עליו אנשים מסביבנו, ורבים נעים בו גם בציר הזמן של החיים: מתחילים מהילדות בעקרון העונג, ששיאו בחווית התינוק, ולאט לאט לאורך החיים מתבגרים ומוותרים ומאבדים רצון אל עבר עקרון המציאות ששיאו הוא המוות. השמאל הוא ילד שנולד זקן ואילו הימין הוא מבוגר שלא התבגר, ולכל אחד משני הטיפוסים הללו כוח משיכה משלו.

גם המשיכה בין המינים מתאפיינת לא פעם בכיווניות של הציר הזה. לא שאחד המינים ממוקם בהכרח באחד הכיוונים, אבל כיוון המשיכה המסורתי הוא הופכי בין המינים, וזהו לא פעם הכיוון של קשר ארוך טווח. גברים לא פעם נמשכים לנשים שמייצגות אצלם את עקרון העונג, ואילו כיוון המשיכה הקלאסי אצל נשים הוא לגבר שמגלם עבורן את עקרון המציאות, שאפשר לסמוך עליו, שהוא יציב ובוגר ומבוסס. אם נשלב זאת עם התנועה על הציר לאורך החיים נבין את מקור המשיכה של גברים לנשים צעירות ושל נשים לגברים מבוגרים מהן. גבר שיתנהג לפי עקרון העונג יחשב כמניאק בין נשים, או גרוע מכך - אינפנטיל. רק בין גברים, בחלקים מהעולם ההומוסקסואלי, ניתן למצוא מימוש מלא ולא מתנצל של עקרון העונג.

אין זירה שבה עקרון העונג מתנגש בחריפות עם עקרון המציאות כמו אתרי הכרויות. אלו הן המקבילה לבחירות הכלליות שבין המינים, ושם הנטיות מתנגשות עד כדי חוסר יכולת להקים קואליציה - כשהתביעה להתענגות הולכת וגוברת. ההתמכרות ההדוניסטית של תקופתינו יצרה יתרון מובנה לימין בנפש האנושית, ולכן הימין החדש הוא ליברלי במפתיע מבחינה מינית, ודווקא השמאל עסוק במגבלות על המיניות ובמבני הכוח שמאחוריה. האנושות בימינו נוטה יותר ויותר ימינה, אל הנרקיסיזם, והיא נותנת לאדם כוחות חסרי תקדים לשנות את המציאות, לעצב אותה בהתאם לעקרון העונג ולהתגבר עליה. כל עוד השמאל לא ימצא בתוכו מקורות עונג ופנטזיה חדשים - דווקא הריאליזם שלו יופנה נגדו.