הארץ אשם בביבי - חלק ב': ככה לא בונים חומה

"הארץ" העדיף להתמוטט תחת אילוצי רייטינג ולהתחבא תחת חומת תשלום - היחיד בארץ! - מתוך חוסר חשיבה על אלטרנטיבות, ובעיקר - מתוך חוסר מחשבה על משמעות ההחלטה. החברה הישראלית והקהילה של קוראי הארץ הושפעו ממנה בשתי דרכים הופכיות - שהתירו את הקשר שלהן זו מזו

ראש בקיר. ואחר כך תוהים על שטיפת המוח שביבי עשה לישראלים  (מקור)

לא מזמן הארץ יצא בכותרת: "'הקמת 'ישראל היום' - היום הגורלי בקריירה של נתניהו". הטענה היתה שלאור הסתבכותו הפלילית בנושאי העיתונות, הסיבה שהקדים את הבחירות הקודמות (עיתונות), ובכלל לאור כל יחסיו עם העיתונות (עיתונות!) - המתנה שנתן בעל הון שהוא גם בעל עיתון לנתניהו לפני שנים מסתמנת כנקודת המפנה בקריירה שלו, וגם במפנה האידיאולוגי הישראלי לעומק הימין. אך יש עוד בעל הון שהוא גם בעל עיתון, שנתן לנתניהו מתנה אולי לא פחות גדולה לפני שנים, שגם היא היתה בדיעבד נקודה מרכזית במפנה הישראלי לעומק הימין. קוראים לו שוקן. ולמתנה הזאת קוראים חומת תשלום.

אם יש מתנה אחת נוספת שנתניהו היה מבקש, מלבד עיתון בית חינמי פתוח וחופשי ותומך ואוהב, זה שהעיתון ההפוך, השונא והמתנגד והיוקרתי ביותר בשוק, יסתתר מאחורי חומה, שלא תאפשר לו להגיע לקהלים מעבר לקהל הבית הנאמן ביותר. הארץ ישכנע רק את המשוכנעים, וישראל היום ישכנע את כל השאר. בשני המקרים מדובר באותו שיטת השקייה בדיוק, אמנם איטית אבל יעילה מאוד לאורך זמן לצמיחת מגמות: שיטת הטפטוף. בהארץ היא מתוחכמת ומסווית יותר, ולכן יעילה ומסוכנת בהרבה מהשיטה השקופה למדי של ישראל היום, ולכן היה חשוב מאוד שלא תגיע לציבור הרחב בישראל.

מה יצרה חומת התשלום בהארץ? קודם כל, החומה היא שקופה למי שנמצאים בתוכה. למי שקורא את התכנים קל לשכוח מהר מאוד את כל מי שאינם מסוגלים לקרוא, ולהרגיש כאילו לדברים המפורסמים יש תהודה רצינית בישראליות. אין להם. גם הכותבים עצמם שוכחים זאת, כי הם הרי יכולים לקרוא הכל, וכך גם מי שמסביבם, והתודעה מדחיקה עד כמה זה רחוק מהמצב בעולם החיצון. לפני החומה, ולאורך שנים, הארץ היה חלוץ במדיה הדיגיטלית, ולמעשה היתה לו נקודת פתיחה גבוהה בהרבה מישראל היום, וגבוהה בהרבה מהחשיפה לה זכה טרם העידן הדיגיטלי (משהו כמו 700,000 גולשים חודשיים דאז, היום זה מן הסתם כבר היה עובר את המיליון או שניים ויותר, לעומת סדר גודל של עשרות אלפים כיום שקוראים את התכנים בתוך החומה).

במובן המהותי יותר, החומה היא בועה - ויוצרת תודעת בועה. השיח בהארץ הלך והפך לשיח סגור, פנימי, של קבוצה שמדברת עם עצמה, שתיבת התהודה שלה מוגבלת והומוגנית יחסית והיא גם לא מודעת למה שקורה (וקורא) מחוץ לה. הגישו למנוי הארץ ממוצע גיליון של ישראל היום (חינם!) ותקבלו מבט מופתע ותחושת אימה. כן, ביבי יצר בועה ענקית מחוץ לחומה. משהו כמו ההבדל בין הישוב הישן בעיר העתיקה למטרופולין הענקית של ימינו - אחרי היציאה מהחומות. בתוך הישוב המסתגר של הארץ יש גלים אופנתיים ומתחלפים של פאניקה מוסרית, הרבה פוליטיקת ייצוג של נדמה לי, מעט רעיונות חדשים, הדרה של קולות לא שגרתיים, ומעט מאוד שיח עם המציאות הישראלית שמחוץ לו - וזה לגמרי הדדי.

מה שהיה דף הבית של ישראלים רבים (שרחוקים מאוד ממרץ) הפך להיות זיכרון רחוק של כלי תקשורת מסתגר ומוזר (בעוד כל האינטרנט הישראלי פתוח לרווחה בחינם!) אי שם בתוך מדינת ביבי הגדולה. אם ביבי לא היה טורח להשמיץ את הארץ מדי פעם - מי היה עוד שומע עליו? הארץ הפך להיות החרדים של התקשורת. שנואים. לא מוכרים. מסתגרים. לא מובנים. עם כל מיני אדמורים משונים ושפה משונה וחרמות משונות. מכלי תקשורת מוביל - לפשקוויל.

הכלבה כמובן עוקפת את החומה דרך פרצות בגדר ומעולם לא שילמה שקל, אך היא מודעת לכך שבגלל מבנה גופה המיוחד מעטים מסוגלים כמוה להשתחל. אלמלא חשש מסתימת הפרצות (מה שנקרא תודעת אויב, שהרי גם "הארץ" קורא כאן!) - היא היתה מפרטת אותן פה כשירות לקהל. כי זה פשוט בניגוד לדי.אן.איי של הציבור הישראלי הרחב לשלם (על תוכן ועל דברים אחרים. והרבה יותר מעמים אחרים, כי הרי אצלנו אין פראיירים). עובדה שהארץ - חלוץ חומה ומגדל - נשאר הסגור היחיד (!) בארץ. מצד שני, עיתון עולה כסף. אז מה לעזאזל הכלבה רוצה משוקן המסכן?

קודם כל, היא רוצה את התובנה שכלי תקשורת בעידן האינטרנט הוא כבר לא מיזם עיסקי - אלא מיזם אידיאולוגי. זה לא סוג העסק המיועד לרווח. זו עובדה כלכלית שהיא גם שינוי תפיסתי. הרצון להישאר ארגון עסקי - הוא סיבת העומק המרקסיסטית להתדרדרות הארץ. נכון שיש גם הידלדלות של הרוח בהארץ, אבל בלי קמח אין תורה. אמנם שוקן שומר על עצמאות הארץ במידה ראויה להערכה, ובכלל הוא ראוי אישית להערכה רבה, אבל העצמאות זו המלחמה הקודמת, כשכיום הוא מפסיד במערכה יום יום ושעה שעה, במה שהוא לא פחות ממלחמה על רוחה של המדינה. אי אפשר להקים "הארץ" חדש יש מאין ועובדה שאין תחרות - אך המצב הזה גורר גם אחריות. בסופו של דבר, "הארץ" לא שייך לשוקן אלא לנו - הקוראים שלו שהם גם בסופו של דבר הכותבים שלו.

ברגע שהארץ בחר בפתרונות הלא נכונים למצב החדש של המדיה, הוא קלע את עצמו להתדרדרות ודעיכה בלתי נמנעת, למוות איטי, מייסר, וכנראה גם מיותר. גם כיום אין לו דרך להיות מיזם עסקי מצליח וגם להיות עיתון מוצלח. זה תרתי דסתרי. המתחים חזקים מדי לכוחות אנוש (וכן, אין כיום הרקולס בהארץ): יותר טארפיק - רמה יותר נמוכה. השתלטות חשיבת הטראפיק - ירידה בחשיבת התוכן. ירידה ברמה, פחות תכנים מעניינים ואיכותיים - ירידה בקריאה. ירידה בקריאה - פחות כסף. פחות כסף - בחירת כותבים ברמה אינטלקטואלית יותר נמוכה שמביאים יותר טראפיק, פיטורים והיפטרות מכותבים יותר אליטיסיטיים ופחות תוכן. מדי פעם להצליח להגיע למצב יותר יציב, אבל אז כמו תמיד בעידן האינטרנט בא שינוי טכנולוגי מסוג פייסבוק, או שינוי מדיניות בתוך פייסבוק, ושוב מכניס לסחרור. זה מה שנקרא: דינמיקת קריסה. אפשר לעכב אותה - אי אפשר למנוע אותה. ואם הארץ כן ישרוד אותה - זה רק בגלל שהוא הופך למאקו. ואז מה עשינו? אולי מה שאנחנו עושים היום - במקום לקרוס כלכלית קרסנו רוחנית. במקום לפשוט רגל עסקית - פשיטת רגל תרבותית ואינטלקטואלית. ואם "הארץ" בוחר להתאבד - לא עדיף כבר למות על חרבך?

רק אחרי שכל כובדו של האסימון הזה נופל - במשקל של כשני מיליון איש במדינת ישראל, פלוס כל כובדו של הארץ ההיסטורי כמוסד תרבות חילוני חיוני - אז אפשר לדבר. כי מה ששוקן היה צריך להבין זה שהוא לא אדלסון. שהמשקל הזה גדול מכתפיו (כולל שחקני חיזוק מגרמניה) - וגם משמעותי מדי מכדי ליפול. תחושת אין ברירה אמיתית היתה מבהירה שהארץ צריך למצוא פטרון במשקל שלדון. שוקן הוא לא טייקון, אבל לא חסרים בעלי הון יהודיים בעולם שדמותה של ישראל יקרה להם - לא פחות משהיא יקרה לבעלי ישראל היום. גם לא חסרים תורמים אירופאיים למען השלום. תורם ענק או קואליציה של תורמים היו יכולים אפילו להפוך את הארץ לחינמון - כמשקל נגד לישראל היום. אם היום הזה היה מגיע, והחומות היו נופלות ונפתחות לרווחה, יתכן שכעבור כמה שנים זה היה מתברר כיום לא פחות חשוב מהיום בו ישראל היום הופיע לראשונה, היום בו סופסוף החל מפנה מטוטלת נוסף בתודעה הישראלית, והפעם לכיוון שמאל - ואולי אפילו לעבר השלום.

"הארץ" ממומן היטב היה גם יכול לשכור עשרה גידי ווייצים שיעבדו לאורך שנים ויסרקו את שערות ביבי בתחקירים של ברזל - עד להכנסתו מאחורי חומת סורגי ברזל. הרי הכינים שלו הם בגודל של פילים (או לוויתנים), והיה ניתן לעלות עליהן מזמן. אבל גם "הארץ" לא ממומן היטב היה יכול לעשות זאת - לרכז מאמץ. גם "הארץ" לא ממומן היטב היה יכול לפתוח את חומות התשלום בתקופת בחירות. אתם יודעים מה? רק שבועיים לפני הבחירות. רק לצורך היכרות (הנה יש בזה אפילו הגיון עסקי מסויים). אם "הארץ" היה מבין שכמו שיש לביבי ביטאון גם לשמאל מגיע עלון תעמולה, ושהוא בראש ובראשונה מיזם רעיוני ולא עסקי - הדברים הללו היו יכולים לקרות גם כיום. אבל "הארץ", כדרכם של ארגונים, בחר לא לחשוב את עצמו מחדש, לא לשנות תפיסה כשהמציאות השתנתה, לדבוק בקונספציה - ולדעוך. וחבל מאוד, כי "הארץ" כחינמון היה יכול להיות מתנה נהדרת לביבי.