מי יחליף את בני ציפר?

האויב הגדול של הגרוע - זה היותר גרוע

כבר סידרנו הרכבת בואו ילדים לשבת הקטר כבר מצפצף  (מקור)

לאחרונה חגג בני שלנו במזל טוב יום הולדת 66. עימו חגגה הקהילה הספרותית כולה: עוד שנה - משהו כמו חמישים שבועות וקצת - ל-"מניֶק", כמו שאומרים בצבא כשמחכים לשחרור. לא שעשיתי צבא, רק שירות לאומי, אבל כמנהג החוגרים האומללים אני וזוגתי מסמנות כל שבוע בטבלת היאוש עד להגעתו של העורך המיתולוגי לגיל הפנסיה, ואז הרפובליקה הספרותית הישראלית כולה תישא אותו על כפיים ותברכו כפי שמברכים ילד שהגיע לגיל מצוות: ברוך שפטרנו מעונשו של זה. אך לא רק יאוש יש בטבלה אלא גם חשש. יכול להיות יותר גרוע - והרבה. כפי שכותבים באותם מגדלי שמירה מיתולוגיים (עליהם סיפר לי החבר הקרבי שלי דאז): האור שנדמה לך שמופיע בקצה המנהרה - זו הרכבת שבאה ממול.

מה דעתכם על ליסה פרץ כעורכת תרבות וספרות? מה דעתכם על המבקר הקבוע הכמעט יחיד במוסף - ברקוביץ'? בעצם, איזה דור המשך גידל ציפר בתוך העיתון, את מי טיפח הביבי הספרותי שלנו? מי הגדעון סער שלו? כי ברור שתחתיו לא צמח אף אדם שיכול להחליף אותו, בשיטת נתניהו, וכל מי שכוכבו דרך או היה ניתן לטפח לצורך כך הועזב למפלגה אחרת. האם יהיה יבוא מחוץ ל-"הארץ"?

השאלה מי יהיה העורך החדש של "תרבות וספרות" ביום שאחרי בני היא שאלה יותר קריטית לרפובליקה הספרותית מאשר השאלה מי יחליף את בני השני לרפובליקת הבננות הישראלית. יש לה פוטנציאל להשפעה מצטברת משמעותית על דמותה של הספרות הישראלי בעשורים הקרובים - עוד פפיון אחד או כובע ליצן וכבר לא נכיר את פרצופנו במראה. הסוגיה היתה אמורה להיות נושא לדיון מרכזי בשיח הספרותי, מחשש למחטף מוטה טראפיק (כנהוג ב-"הארץ") שסופו בכיה לדורות (טוב, לא נגזים. ציפר כיהן בתפקידו רק דור וחצי), אך בפועל - שתיקה. כמי שהספרות העברית יקרה לליבה, הייתי מצפה מבכירי סופרינו ומשוררינו לגשת לעורך הארץ ולמו"ל עם רשימת שמות ראוייה ופומבית, ולמנוע מראש את הביזיון, שיש רגליים לחשש שהוא מתוכנן (כגראנד פינאלה מוקיוני, בבחינת "עוד תתגעגעו אלי").

ובכן, על מי אנו מהמרות בבורסת השמות? נתחיל עם תסריט גבי אשכנזי החוזר לרמטכלות מהגמלאות לשקם את המערכת. הלוואי שיצחק לאור היה מסוגל לקחת על עצמו את המשימה. יש לו ניסיון רב שנים כעורך מטעם, והוא גם יזכה לתמיכה של ציפר, שלפני ההסתבכות ההומו-אירוטית שלו עם ביבי היה מסובך בקשר מעריץ ללאור. טעמו הספרותי של לאור איננו לטעמנו, אך אין ספק שהוא בחירה ראויה, בוודאי בהשוואה לאלטרנטיבות. לאור גם כותב טורים ספרותיים נפלא, מהטובים שהיו אי פעם ב-"הארץ" (בטורים פוליטיים הוא דווקא לא מהמבריקים. עניין משונה רק לכאורה, אם נחשוב על השירה שלו). זו גם בחירה שתאפשר ללאור לגדל יורש ראוי, ויש לו דווקא טעם לא רע בצעירים.

שני תרחישי אימה, האחד יותר גרוע מהשני, הם רועי (חסן, וצ'יקי ארד). מצמרר לדמיין את המוסף תחת עריכתם, ולכן לא נדמיין זאת. דורי מנור - קצת יותר טוב. תרחיש עדיף בהרבה הוא החזרתם של המבקרים המוערכים והוותיקים - שפרשו בטריקת דלת מציפר - לתפקיד העורך: אריק גלסנר הראה נטיות עריכתיות לאורך השנים ביוזמות שונות, ומסקרן מאוד כיצד יראה מוסף בעריכתו של אורין מוריס. אך התרחיש הטוב ביותר, אליו נשואות עינינו, והוא אף מתבקש (כשחושבים על זה לעומק), הוא לקחת את העורך החרוץ, הידען והאנין ביותר בארץ, שמוציא את כתב העת הספרותי הטוב ביותר בארץ, וכותב גם ביקורות ספרותיות בהארץ שזוכות לטראפיק רב, ולמנות אותו לעורך "תרבות וספרות".

הבעיה המרכזית של יהודה ויזן היא שהוא (בניגוד לציפר) מצומצם מדי בטעמו, וידיר קולות רבים מדי מ-"תרבות וספרות". אבל אין מועמד מושלם, ותיקון יתר הוא חלק מכל תהליך של תיקון והעלאת הסטנדרטים שנחוץ אחרי ההזנייה הנוכחית. מהלך כזה יחזיר עטרה ליושנה למוסף, ישיב למערכת הספרותית את העומק התרבותי והכבוד למסורתה, ויזריק בטחון עצמי מחודש לספרות העברית. לוויזן יש אויבים רבים והוא מייצר אותם בסיטונות, וזה יגרור המולה תמידית שתביא אינסוף טראפיק, אך הפעם מהסיבות הנכונות - מאבק על הנוסח הראוי ועל הפואטיקה של המקום והזמן הזה. אנו מקוות שנטייתו המוגזמת של ויזן לפסול באופן גורף יוצרים שאינם לטעמו תתמתן לאורך השנים ועם הבגרות שמביא התפקיד, ורואות לכך סימנים כבר כיום. אצל הכלבות שמים "ויזן" בקלפי.

לבסוף, כמה מילות הספד מוקדמות על עידן ציפר. המוסף בעריכתו היה עדיין הטוב ביותר במוספי סוף השבוע, והוא שמר על ראש פתוח למדי לאורך השנים ולא התקבע (מעלה לא מבוטלת לאחר כל כך הרבה שנים. הוא מונה לפני שנולדתי!). אינני יודעת עד הסוף עד כמה מכופף אותו העורך הראשי - שהודה שהוא חולם על מדדי טראפיק גם בלילות - תחת סד הקליקים והקליקבייטים ולכן קשה לשפוט את הכרעותיו (הוא לא מהאמיצים מול דמויות סמכות). אך הטאוטולוגיה עומדת בעינה: כל כהונה ארוכה מדי - היא ארוכה מדי. סבא שלי חולה הסרטן ביקש שאצביע לגנץ כי הוא רוצה לראות את ביבי הולך לפני שהוא מת. אני מחכה לראות את ציפר הולך הביתה - ומאחלת לו ימים ארוכים, והלוואי שיספיק להתמנות בשלהי עידן ביבי לראש המכון הישראלי בקהיר כפי שהוא מבקש, שם יהנה מהלבנטיניות ומכל טוב מצרים ובניה תחת חסות דיפלומטית. צירוף קוסמי מוזר אולי יביא לכך שכל זה יקרה ביחד, בעוד פחות משנה. בכל מקרה, הדבר הטוב ביותר הוא לקצוב מראש את כהונת העורך הבא, מכאן ולהבא, לארבע שנים.