אוֹרי מרק הורס הסקס

"ואת עושה לי רע / את עושה לי רע / אני נשרף לאט / אני מוטל ואת / את עושה לי רע / את עושה לי רע" (עורך מוסף הארץ בשירו "את עושה לי רע")

דגל האמירות של אפגניסטן בשנים 1880-1901 והצבע האהוב על שחורי  (מקור)

אנחנו קוראות לו "שחורי מרק". כל שבת אנחנו מתכרבלות עם "הארץ" מתחת לשמיכה, פותחות את העיתון, מסתכלות על השער של המוסף - ומתפוצצות מצחוק. שחורי כמעט שלא מכזיב. כל שבוע מאז מינויו בשנה האחרונה כעורך מוסף הארץ הוא יכין לך שער לשבת שינסה לעשות לך שחור בנשמה, והמגמה תימשך לאורך כל המוסף. רע, רע, רע, אני אוהבת אותך נורא.

אולי עוד מימיו כרוקר, שחורי נוטה להטייה הגורסת שרע זה טוב, מדכא זה עמוק, שלילי זה אמיץ, קשה זה אמיתי, ושחור זה, נו, יפה. זוהי הטייה קוגנטיבית ידועה בתחום הכלכלה ההתנהגותית, שאובחנה בידי הפסיכולוג הישראלי הנודע, בנימין נתניהו, כהטיית החמיצות. עוד לפני עידן שחורי, בת הזוג הקודמת שלי שאלה אותי: למה קוראים להארץ הארץ? מהי בעצם מטרת העל של הארץ, המסר המרכזי שהוא מעביר לך לאורך השנים מאחורי כל הכתבות והמאמרים? חשבתי דקה או שתיים, ועניתי את התשובה הנכונה: לרדת מהארץ.

כל שבת אני מתחננת לפני בת זוגי שלא תקרא את המוסף לפני הסקס, וכל שבת היא לא שומעת בקולי, נפש אמיצה שכמותה. ואז, נפש רגישה שכמותה - התיאור של אפיית ואכילת נערה על ידי הוריה, וידויים של רוצחי אחותם, אונס פליטים ישר לפנים, או סתם נפלאות הכיבוש - כל אלה איכשהו מורידים לה מהחשק. יום אחד אכתוב מחקר על תרומתו של הארץ לתופעת "מיתת המיטה הלסבית", אבל לפני כן אעשה צדק עם שחורי שלנו.

מוסף הארץ נמצא בתהליך התדרדרות רב שנים, כמו העיתון כולו, אך לתהומות כמו אלה שהוא הגיע אליהן בחודשים האחרונים של כהונת העורך הקודם, מורן שריר, הוא עוד לא חזר בהנהגת שחורי. לפעמים היה נדמה לי שהעורך עושה זאת בכוונה על מנת לעבור תפקיד. באותה תקופה הופיעו מוספים שלמים שאין בהם מה לקרוא. הייתי פותחת את הסטופר, עוברת על המוסף ומבשרת לחברתי על שיא חדש: זה המוסף הקצר אבר. מעולם לא לקח לי כל כך מעט זמן לסיים אותו. הדברים הגיעו לכדי כך שגלריה, הביזיון התמידי והגרוע מבין המוספים בסופ"ש, לפעמים לקח יותר זמן. תארו לעצמכם, גלריה!

ואמנם, במוספים הראשונים בעריכת שחורי המוסף המריא. השינוי המטלטל היה ניכר לעין כבר בגיליון הראשון, ולא כולו היה נכון בעיניי, אך הרוח היתה נכונה. גם הרצון לחזור לתחקירים רציניים (כלומר, שחורים כמובן) היה נכון. פנינה שחורה קטנה שהתחבאה בשולי המוסף היתה "יקי ועליזה", פרוזה קצרצרה מפרי עטו של שחורי בעצמו, שנקראה כמשהו שציפר לא הסכים לפרסם, והנה עכשיו שחורי מפרסם במוסף של עצמו בלי לשים קצוץ, כשהוא מתעלה (בקלות) מעל הקיטש המתיילד של אלכס אפשטיין לידו. זו היתה מהפינות הטובות במוסף, דווקא בשל היותה הצצה משונה במיוחד אל הנפש השחורית, והיא גם הסתיימה באופן משונה ולא מנומק לאחרונה - אך במובן מסויים יאה לה. מה לבחור צעיר כמו שחורי ולזוג הגריאטרי הזה? האם אלו הוריו המזדקנים? האם אלו קוראי העיתון המצטיירים בדמיונו? האם זו הזוגיות שלו בתחפושת? אין ספק שמדובר היה בסטייה מלבבת, שגרמה לי לחבב את שחורי שלנו. משהו מנשמתו נחשף בה, משהו מהמשיכה למוות ולמרה השחורה ולפסימי ולחסר התקווה ולסופני - ולסתום.

אך השיפור לא האריך ימים, ולא היה יציב. מסתבר שאפילו לבחור מוכשר כמו שחורי נגמרים הרעיונות לאחר כמה עשרות מוספים. זוהי בעיה כללית הקשורה לאיוש בהארץ. יש שורה ארוכה של כותבים בכל חלקי העיתון שפשוט לא צריכים להיות שם, או שאיבדו את זה, והמערכת לא יודעת להיפטר מהם או להחליפם. אז מה הפתרון? להחליף עורך כל כמה חודשים?

הפתרון כנראה טמון בעידן הזהב של המוסף. מצבו של הארץ בשנים האחרונות מזכיר לי לעיתים תכופות את האימרה של סטיב גו'בס:


שנים רבות היה עיתון הארץ עיתון של אנשי איי. קשה לומר שזה המצב בשנים האחרונות. לי הצעירה נדמה שהבעיה המרכזית היא שעורך מוסף בהארץ פשוט צריך להיות אדם בעל שיעור קומה תרבותי ואישי ניכר, וכן - יותר זקן, בשל, בעל וותק וניסיון חיים. הניסיון להצעיר את המוסף באמצעות עורכים צעירים, שכביכול יפנו אל הדור הצעיר, לא הופך אותו ליותר צעיר אלא ליותר בוסרי ופחות אינטליגנטי. עורך בוגר ומאוזן, איש אשכולות, אינטלקטואל בעל עומק מחשבתי וסקרנות תמידית שהצטברה לידע כללי נרחב, ששום דבר אנושי לא זר לו - בקיצור איש A בפונט ענק - אלה דרישות המינימום לתפקיד, ואלה אינן דרישות שאין מי שיענה עליהן בארצנו ברוכת הכשרונות, כפי שהוכיח המוסף בשנות הזוהר שלו, לפני העידן השחור הנוכחי. אדם כזה ידע לאזן בין השחור ללבן, בין החדשנות לכובד הראש, בין התרבות הגבוהה להומור, ובין הכיבוש לסקס.