הארץ אשם בביבי - חלק א': זה לא מצחיק

רק דבר אחד היה יכול לעצור את תופעת ביבי מלהשתלט על הישראליות. ביבי הוא התגלמות חוליי היהדות - הקורבניות, היהירות כלפי הגויים, הפסיביות, הצעקנות, החששנות הנוירוטית - ולכן דמותו תפורה להשתלטות הנפש היהודית ההומיה על הרוח הישראלית. רק מרכיב יהודי עתיק אחד חסר לו - ובו היתה יכולה להיות טמונה מפלתו. ודווקא מרכיב זה נעדר לחלוטין מ-"הארץ"

מות ההומור היהודי בארץ הקודש. איפה הקוקוריקו שלכם?  (מקור)

ביבי הוא אדם מגוחך לחלוטין. זו טענה שאיננה צריכה הוכחה, אך, למרבה הפרדוקס, גם לא יכולה להיות לה הוכחה. מי שאינו רואה אותה - אין טעם לנסות לשכנעו בטיעונים. כל טיעון נגד אדם מגוחך רק לוקח אותו ברצינות ונותן לו לגיטימציה - וזה בדיוק מה שהדיון ההיסטרי ב"הארץ" עשה עוד מאז ממשלת ביבי הראשונה: העביר את ביבי ז'אנר. אדם שהוא דמות קומית עד לשד עצמותיו (כולל אפילו האישה ששולטת בבעל), שיצא מאיזה מחזה חנוך לוויני על פוליטיקאי ישראלי - הפך לריאליזם. ישנו רק אמצעי רטורי אחד שהיה יכול לעזור כנגד דמות כזאת, שמתחזקת מכל דיון ענייני, ודווקא הוא נמחק לחלוטין מ-"הארץ": ההומור.

באיזשהו תנ"ך פובלציסטי נשכח בוודאי כתובה התרופה העתיקה: בשביל להתמודד עם מנהיג עד כדי כך מוקיוני - מה שצריך לעשות זה לצחוק עליו. הכלי האפקטיבי במקרים כאלה היה צריך להיות הסאטירה והפארודיה - צורות כתיבה שקשה עוד להעלות על הדעת כיום ב-"הארץ" (בטח לא כז'אנרים מרכזיים בעמודים הראשיים, כפי שדרש עידן ביבי). האם היה סאטיריקן אחד מוכשר בכל העיתון בעשור האחרון? (נו, אולי בדוחק הטור של עיגול שחור). לא מאמרים חוצבי להבות יעזרו נגד מי שחי מהעלאת להבות ועימות חזיתי ראש בראש, אלא סאטירה ארסית ומפתיעה שנושכת מלמטה - כמו נחש. הארץ היה צריך להיות סמן שמאלי קיצוני במובן הזה, כי אף כלי תקשורת אחר לא יהיה מרושע יותר מהארץ כלפי ביבי. אבל הארץ לא היה מרושע כלל, אלא נאבק בביבי במשחק שלו - ובכך רק העצים אותו מליצן לבריון.

מכל חבטה ביבי יצא מחוזק - כי רק השנאה נשארה בפה, מכל טיעון נגדו נותר רק האנטי שבונה אותו - כי רק רגש נשאר מכתיבה (לא ההגיון), ומכל ביקורת - רק חוסר האטרקטיביות של הקוטריות. הימין ראה שהשמאל ובטאונו מתעצבן - ועשה נה נה ונה נה! הרי אם מישהו מונע מרגש נקמה נגדך - הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה להראות כמה זה קשה ופוגע בך. הוא ימשיך! השיח הסובל והזועק ב"הארץ" בנה את ביבי כמי שבאמת מציק וכואב לשמאל.

בין החלול שמתיימר להיות נעלה לבין המגוחך יש פסע אחד בלבד - ו"הארץ" סירב לחצות אותו בעיקשות (ובהגינות מיותרת וחד-צדדית). איפה "העולם הזה" ואיפה הארץ? איפה קרל קראוס הישראלי? איפה הברווז? איך הפכה פרודיה מהלכת על ראש ממשלה לראש ממשלה נצחי? כנראה דווקא בגלל שהיא פרודיה מוגזמת פי עשר מכל פוליטיקאי. אך מדיון רציני על הליצני הוא בכל מקרה יצא מנצח. הפומפוזיות המופלגת לאין שיעור של ביבי - המנותקת מאפסות המעשה שמאחוריה - נתפסת פתאום כבעלת משמעות במציאות (כן, פוסטמודרניזם), וההזרה שלו (וביבי היה זר ומוזר לחלוטין כשנכנס לחיינו - מין מוטציה אמריקאית שקרניקית שלא מכאן) הופכת לנורמה. אבל הוא מגוחך!

רק קריצה תמידית ומשפילה באמת היתה יכולה להזכיר זאת, אך עינו של הארץ היתה עסוקה מדי במבטים נבעתים. דמותו של ביבי תיזכר בהיסטוריה כדמות מגוחכת לחלוטין, וכמה חבל שלא נהנינו בזמן אמת מהמוקיון! הרי למסית ומדיח אין כוח עצמוני - מלבד היכולת שלו לשנות את השיח. זהו רעל שלא עובד על מי שצוחק עליו, ולכן הפארודיה איננה כלל עניין לצחוק - היא חיסון אנטיביביוטי עתיק. הפארודיה צמחה והתפתחה באתונה להישגיה המזהירים הראשונים בד בבד עם הדמוקרטיה. קיימת אף טענה היסטורית רצינית שהסיבה ששליטים פאשיסטיים לא עלו באנגליה ובצרפת, למשל, למרות תנאים היסטוריים דומים - היא שלעמים אלו היה חוש הומור, בניגוד לגרמנים וליפנים, שני העמים הכי חסרי הומור בתבל (שמעתם פעם בדיחה יפנית?). המגוחכות שבפאתוס פשוט לא היתה עוברת בעמים נורמליים (ופחות אנאליים).

ביבי הוא בלון ענק מהבחינה הזאת, אבל "הארץ" לא הצליח לספק אפילו סיכה, ויתר התקשורת מימינו לא הרגישה שהיא צריכה אפילו לנסות. אין שיח פארודי מהותי בישראל. סאטירה היא לא חלק ממחזור הדם של העיתונות, למרות שסרטון סאטירי מוצלח אחד שווה אלף מאמרי דעה. וכך ביבי, עם סרטונים הומוריסטיים ברמה נמוכה למדי (שהאפקט המרכזי שלהם הוא הנמכה - חה, ראש ממשלה מכין חביתה!), נראה פתאום מגניב, מבריק וחדשני. קל להבקיע מול שער ריק - והשער של "הארץ" לעולם לא יצחק, לא על ביבי וגם לא על עצמו (מה שלא היה מזיק לו - כי בעקבות ביבי גם השמאל נהיה מגוחך לחלוטין, צדקני ופומפוזי, בהיעדר סאטירה).

כל זאת למרות שליהודים יש דווקא מסורת תרבותית של הומור משובח, שהוא אולי האנטידוט לכל צרותיהם וחולשותיהם העמוקות. יהדות ארה"ב למשל היא אולי המובילה בעולם בהומור חילוני-ליברלי (ואכן שם הדור הצעיר נראה אחרת לגמרי מבחינה פוליטית, ויש תקווה לדמוקרטים/ה). ההומור חשוב ביותר גם לישראלים. עם ישראל אהב מאוד את שרון דווקא בגלל חוש ההומור שלו, והאתוס הישראלי מת על ממזרים. אבל ב"הארץ" היתה כמעט אפס ממזריות בעשור האחרון, ולכן גם לא צמחו מהשמאל פוליטיקאים שממזריות היא האתוס והשפה שלהם. השמאל - רציני וקודר גבות. הימין - צוחק, קורץ ושמח. פלא שהימין מנצח? לאיזה צד יותר מתחשק להצטרף? קריאת "הארץ" הפכה לשתיית דלי חומץ. צעירים רוצים להיות בצד המגניב, והיום יותר מגניב להיות בימין מאשר בשמאל. כך מפסידים את הדור הבא במלחמת התרבות.

טראמפ לא היה עולה לשלטון אם לא היה אמן סטנד-אפ לעומת יריבתו מצחיקת הסבתות. אתם יכולים לדמיין את הילרי מספרת בדיחה? ההומור הוא לא איזה סרח עודף לפובליציסטיקה ולטיעונים הסדורים - הוא עיקר. כי הוא מה שמאפשר לעמדות רחוקות להגיע להסכמה - שהרי המכנה החברתי המשותף לצחוק רחב בהרבה מהמכנה המשותף הלוגי או הערכי. הומור יכול להבקיע לעבר הצד השני, ותפקידו הפוליטי המכריע של ההומור הוא אולי מה שמסביר את עצם קיומו כתופעה ייחודית להומו-ספיינס. אדם שצחקו עליו בפומבי - זהו הגינוי החברתי המשפיל ביותר, ולעומת זאת הפעלה אפקטיבית של הומור נחשבת לשיא הכריזמה והתפקוד החברתי מול קהל (לא פשוט בכלל!), ובתקשורת ההמונים של ימינו - התפקוד הפוליטי. זו לא רק בדיחה צדדית בתחתית המסטיק אלא יכולה להיות כותרת ראשית - בתקשורת שכיף לקרוא בה. מתי היתה כותרת ראשית מצחיקה בהארץ? אפילו בפורים לא מפיקים גליון פארודי. אפילו אחד באפריל אין. והסאטירה העלובה שכן יש היא בדיחה. ביבי צוחק ש"הארץ" מלפפון חמוץ - ו"הארץ" הוא מלפפון חמוץ. לא מצחיק?

ב"הארץ" ובשמאל הביקורתיות והרדיקליות הפכו להיות ההון האינטלקטואלי העובר לסוחר, ולא ההומור והשנינה, כי זה "לא רציני". אך אין קל יותר מביקורתיות (פשוט לצאת נגד כיוון קיים) או רדיקליות (פשוט להקצין כיוון קיים). וזאת בניגוד ליצירתיות (כיוון חדש מפתיע), שהשיא שלה הוא ההומור (שמשלב את המפתיע עם הביקורתי ואף הרדיקלי - מין פיתול שהופך לא את הכיוון אלא את הפרספקטיבה: "הביא לו את זה בהפוכה"). פובליציסטים ב"הארץ" כמעט לא יתבדחו. כיתובים שובבים הם בסכנת הכחדה. התמונות לא קורצות לקורא. אפילו הכותרות לא מתחכמות. כתיבה מצחיקה לא זוכה ליוקרה, גם לא בספרות, ולכן הספרות הישראלית "הרצינית" חסרת הומור לחלוטין. ההתייחסות תמיד תהיה לביקורתי כגבוה ולהומוריסטי כנמוך (הפוך!).

האם היה לנו פה פוליטיקלי-קורקט אם בשמאל היה הומור? ודאי שלא, הרי זו תופעה מגוחכת לחלוטין, כמו כל דיקטטורה מחשבתית. באותו אופן בדיוק - לאו דווקא המנהיג הכושל יודח, אלא זה שיהפוך בעיני עמו למגוחך. לכן דיקטטורים כל כך מפחדים מהומור, כי אין דבר שיותר מסכן את שלטונם הנצחי מסאטיריקן חצוף ואפקטיבי. עצם כך ששולט פה כבר חצי דור שליט מגוחך ברמות שאין דברים כאלה, שאפילו השם שלו "ביבי" הוא פארודיה - זה רק בגלל נפילת הז'אנר ההומוריסטי בתקשורת הישראלית.

צוואתו של ז'בוטינסקי לציונות כפי שהובאה דרך דמותו התנכית של שמשון (ברומן המרכזי שלו בשם זה) בבקשתו האחרונה אל העם היתה: "מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק". שמשון מבקש מהעם הנאבק בפלישתים לא רק ליצור טכנולוגיה צבאית עדיפה ולדאוג לעצמם לשלטון מדיני חזק, אלא מדגיש מרכיב חיוני נוסף ומפתיע שחסר לדעתו לתקומת העם. אין ספק שאת שני החלקים הראשונים בצוואה הגשמנו. אך הם יצאו די רע בלי המרכיב השלישי.