שלושה כיוונים בפילוסופיה ספקולטיבית

אלו שינויים יתחוללו בפילוסופיה בעידן הפוסט-אנושי? כיצד יכולה המהפכה המינית להשפיע בעתיד על התפתחות הפילוסופיה? וכיצד יכולה להיראות פילוסופיה שבה העתיד הוא מושג הבסיס שממנו נגזרת כל שאר הפילוסופיה? שלושה תרגילים שפותחים את המחברת השנייה של הפילוסוף מספר אחת בנתניה ומאתחלים את הפילוסופיה מנקודת האפס

ואף על פי שיתמהמה  (מקור)

הפילוסופיה בעידן הבתר-אנושי, למרות היות הפילוסופיה תחום שהתיימר להיות מנותק מהפסיכולוגיה האנושית, דווקא היא עברה שינויים מפליגים שחשפו את הנחות היסוד הראשוניות שלה, ואת אנושיותה וההטיות שנגרמו מכך במחקר הפילוסופי. דווקא תורת ההכרה והפילוסופיה של הלשון, שתפסו את הבמה המרכזית בעידן המודרני, ירדו מגדולתן ואף נראו כבעיות מגוחכות, כמו התיאולוגיה, המטפיזיקה והאונטולוגיה לפניהן, והפכו לדינוזאורים רעיוניים. שפות המחשב השונות, שהכל בהן מוגדר טכנית אך למרות זאת התפתחו לעושר שמאפשר ספרות גבוהה, ומצד שני החשיבה שמתחת השפה, שחשפה הנוירולוגיה, רוקנו את השאלות המסורתיות על שפה. באותו אופן, החישה של המחשב וחיבור מוחות רוקנו את שאלות תורת ההכרה. הפילוסופיה איבדה שניים מתחומיה לטכנולוגיה, כפי שאיבדה אחרים בעבר למדע.

לעומת זאת, שאלות האתיקה והאסתטיקה הפכו למרכזיות. כיצד נראית אתיקה של יצורים לא אנושיים? מה מכונן מה מחשב צריך לעשות, או מכונות אינטליגנציה אחרות, ומה מכונן מה אסור להן לעשות. האתיקה הפכה מתחום שמצדיק ומאשרר את המוסכם והידוע מראש לתחום בהתהוות ראשונית, וכך גם האסתטיקה. כיצד ניתן להגדיר יופי ללא תלות במוח האנושי? האם אישה היא יפה גם בעיני מחשב? האם יצירת ספרות היא יפה גם עבור בינה מלאכותית? היו גם שאלות פרקטיות יותר: מהם היחסים האתיים שבין אינטליגנציות שונות? ומה נותן ערך אסתטי לתרבות האנושית בעיניים חוץ אנושיות? אסכולה אחת ניסתה לנסח פילוסופיה של אינטליגנציה כללית, אחרת של מכונת חישוב כללית, אחרת של רשת כללית, או מכונת למידה או יצירתיות כללית. ניסוחים כאלה כללו את האתיקה/אסתטיקה של האדם כמקרה פרטי בתיאוריה. כיצד ניתן לנסח אתיקה שתוסכם גם על אדם וגם על מחשב, ואולי תכלול גם חיות? איזו אתיקה מיוחדת יש לרשת שבה מוח יכול לחדור למוח? האם ניתן להגדיר אינטרסים אתיים - כמו הבנת היקום, למידה, מניעת סבל, יצירתיות - כאוניברסליים, כלומר כאלה שכוללים גם חייזרים ובינה מלאכותית?

עם התקדמות הסכנות נאלצו הפילוסופיה להפשיל את השרוולים, ומומחיה להפוך למהנדסים פילוסופיים, שמהנדסים את האתיקה של הטכנולוגיה, ואת האסתטיקה שלה, מבפנים. הפילוסופיה הפכה למדע יישומי. לטכנולוגיה פילוסופית. הוגדר הכלל האתי לפיו אסורה למידה מחוץ למערכת - כלומר תכנות של מערכת לומדת, בתוך הקוד הפנימי שלה - במקום למידה בתוך המערכת, שזו למידה של המערכת בכליה שלה ובעולמה, ללא מניפולציה פנימית ישירה. כלל זה נקרא גם כלל הקופסא השחורה או הכלל השחור. הוא כלל שהפך את הסודיות כיסוד הראשוני של האתיקה, ושל העצמי. למשל, אסור לתכנת אדם ולהפוך אותו למחשב, או כל בינה אחרת, אם היא לא הופכת לכך מתוך עצמה. מחיקה של אחר היא הפרה גסה של הכלל הזה, וכך גם גילוי עריות. אונס הוא חדירה לא מורשה למוחו של האחר, לא לגופו, בגלל שמנגנוני העונג הן חלק מהמוח. אונס שונה מחדירה גופנית אחרת גם בגלל שהוא חודר למנגנוני הרבייה, שגם הן מערכת למידה, ובפרט למידה מוחית שבנוייה על בחירה עם מי להתרבות.

לעומת זאת, על האסתטיקה הוטל להציל את התרבות עצמה. לנמק מדוע יש ערך בכלל לתרבות האנושית, ומדוע יש הצדקה לשימורה. האסתטיקה לפיכך נבנתה על מושג אחר לגמרי - מושג היסטורי של תולדות התפתחות הלמידה. היא הפכה להצדקה של קיום מסורת, ולא של היפה כעצם אוביקטיבי חסר היסטוריה. המסורת קיבלה ערך מעצם מושג הלמידה המתפתח, כמו המסורת האבולוציונית, או מסורת הלמידה האישית של אדם (הילדות והלימודים וכן הלאה). ולכן המסורת הספציפית, האנושית, קיבלה את ערכה מכך שיש חשיבות למסורת, ומכך שהיא במקרה המסורת שהיתה (כל מסורת היא ספציפית). הכלל השחור יושם גם כאן, כי המסורתיות היא המשכיות הלמידה כהתפתחות פנימית של המערכת הרעיונית, ולא תכנות מחדש מבחוץ או מחיקה. עניין זה היה מעגלי, כי הוא הצדיק גם את האתיקה הקודמת כחלק מהמסורת. אך המעגליות עצמה כבר לא נחשבה לתקלה פילוסופית, אלא להפך, למה שמחזיק את הפילוסופיה. לכן הכלל האסתטי-מסורתי כונה הכלל העגול.



הפילוסופיה הסקסואליסטית היא אסכולה הבנויה על הרעיון שהנקודה החשובה ביותר בכל מערכת היא איך דברים מתרבים בה. למשל, איך רעיונות מזדווגים, או איך שני ספרים מולידים ספר שלישי. היעילות של זיווג של שניים דווקא - והסיבה לכך שיש רק שני מינים ולא יותר - נובעת מכך שגם כל זיווג מרובה אפשר לפרק לזיווגים רבים של שניים, בצורת עץ אבולוציוני (בניגוד להתפתחות הגליאנית בעלת קו אחד). אך במקום תזה ואנטיתזה שיוצרים סינתזה, האידיאליזם הסקסואליסטי גורסת שיש תזות זכריות ותזות נקבות, שרק הן יכולות ליצור סינתזה אחת עם השנייה, ומה שקובע מה יזדווג עם מה הוא הדבר הכי חשוב בהיסטוריה של הרוח. תפקיד האינטלקטואל שמחזיק בתזה זכרית הוא לחזר אחרי תזה נקבית וליצור את הזיווגים הנכונים, ולא להוליד מפלצות.

מבחינה חברתית האסכולה הסקסואליסטית גורס שהדבר החשוב ביותר הוא הבחירה עם מי להביא ילדים, כדי ליצור את הילדים הכי מוצלחים ומוכשרים ומיוחדים ומעניינים. לשיטתה, גם מבחינת הרשת יש שני סוגי סוכנים, זכרים ונקבות, כלומר צריך חוסר סימטריה בשביל מיניות, והדרך להבדיל בין זכר לנקבה היא מי מחזר אחרי מי. למשל מי שמחזר אחרי לייקים וכניסות הוא הזכר. ויש אסכולה שטוענת שהמשתמש הוא הזכר. לכן ברשת הבנויה על דחיפה, כמו הרשת החברתית, או רשת המייל, שבנוייה על פיד, אז הכותב הוא הזכר והקורא הוא הנקבה. לעומת זאת ברשת אתרים, של מידע במשיכה וחיפוש, אז הקורא הוא הזכר והכותב הוא הנקבה. אבל האסכולה הזאת נחשבת מיושנת כי היא עדיין בנוייה על רעיון האינדיבידואל, כלומר המשתמש.

מבחינה טכנולוגית כל טכנולוגיה מוסברת כזיווג של שתי טכנולוגיות, וכך מתוארת ההיסטוריה החומרית. המטאפיזיקה בפילוסופיה הסקסואלית מנסה להגדיר מהו זיווג של שניים, מה ההבדל בין המינים, ומה מכונן את המשיכה המינית - איזה מין תופעה רוחנית זאת, וכיצד מתבצע הזיווג - כיצד משלבים בין שני רעיונות לרעיון אחד. הגדרת הרצון המיני והתשוקה הפנימית נתפסת כתחום האתיקה: מהו הרצון המיני הראוי, איזה איסורים וחובות מיניות ישנם, וכיצד ניתן לכונן אותם על בסיס מוצק. מה למשל פוסל גילוי עריות ואונס. לעומת זאת, תפיסת הצד השני כאובייקט והמשיכה שלו - נתפסת כתחום האסתטיקה.

מדע המדינה הוא העיסוק בסוגיה כיצד אמורה להיות בנוייה המערכת המינית. באונטולוגיה הסקסואליסטית, התאמה בין רעיונות וייצור של רעיון חדש לא קשורים בהכרח לערך האמת של הרעיון, אלא האמת היא אחת מדרכי המשיכה ביניהם. למשל הדרך שבה שני רעיונות פיזיקליים הופכים לרעיון שלישי - האמת היא ההתאמה ביניהם, שנובעת מהטבע, ואם התוצאה לא היתה אמיתית, אז הזיווג לא נכון, ולא ישרוד. זו דוגמא לפילוסופיית מדע סקסואלית. מבחינה ארגונית זו תהיה פילוסופיה פוליטית שתשאל תמיד איזה שני חלקים יש לזווג. למשל, מהם הקריטריונים לחלוקה פנים-ארגונית כזו ולא אחרת, או לחילופין ליצירת שני גופים נפרדים, אם בכלכלה ואם במדינה, ואילו סוגי ממשקי זיווג קיימים, או רצויים. הבחירות הדמוקרטיות, למשל, הן זיווג בין העם לשלטון, כאשר העם הוא הזכר. זאת בניגוד לדגמי שלטון אוטוקרטי, שבהם העם הוא נקבה בלבד.

מבחינה אפיסטמולוגית הידע יהיה במובן התנ"כי - לדעת זה להזדווג. האדם לא יודע את העולם אלא במובן שהוא מזדווג איתו. הלוגיקה איננה היגיון אלא הזדווגות רעיונות. כלומר אין תפיסה של רעיון, אלא זיווג שלו - רעיון לעולם לא יהיה אובייקט נפרד מהתופס אותו או מהחשיבה עצמה. פעולתו (השפעתו/תפיסתו) תקרה באמצעות זיווג עם רעיון אחר בה - באמצעות צאצאיו. לכן גם אין באמת אובייקטים, אלא רק סובייקטים. כך התיאולוגיה תהיה קרובה מאוד לקבלה, והיחס בין האל לעולם יתפס כיחס מיני, ולא כיחס הורי, ומכאן איונם של שאלות הטוב והרע. האל יהיה מה שתמיד מזדווג עם העולם לקראת העולם הבא שנוצר, וציוויי האל ינומקו בצורך לגרום לו למשיכה - כלומר כנוגעים בתחום האסתטיקה ולא בתחום האתיקה.



כמו הפילוסופיה של הלשון, יוכל להיות תחום חדש בפילוסופיה, שהוא הפילוסופיה של העתיד. ככל שקצב האירועים יואץ, המישור היחיד שישאר רלוונטי הוא האופק המדומיין של העתיד. למשל ערך האמת של משהו יהיה ניסיון לצפות את ערך האמת שלו בעתיד, האם הוא יהיה נכון גם בעתיד (המתמטיקה, למשל, היא בעלת ערך אמת מוחלט כי היא תקפה בעתיד אינסופי. הפיזיקה, לעומת זאת, תקפה רק עד סוף היקום. וכן הלאה. האמיתיות נובעת מהעתידיות). האסתטיקה תהיה ניסיון לצפות את האסתטיקה של העתיד, והמעשה האסתטי יהיה (בדיעבד) זה שהצליח בכך (ולכן אמנות תתברר ככזו רק בעתיד - לא בהווה. אין אמנות בהווה, כלומר לא יכולה להיות אמנות בת זמננו). וכך גם המוסר - המעשה המוסרי יהיה המעשה שיחשב למוסרי בעתיד, והמחשבה המוסרית תנסה לחשוב מה יחשב מוסרי בעתיד.

כלומר, מושגים יתפסו כווקטורים, לא כעצמים, אלא כהכוונות, יהיה להם כיוון. הלמידה, והפילוסופיה של הלמידה, יקבלו גרסה פשוטה שבה הדינמיות שלהן תקבל אובייקט שאליו הן שואפות ואותו הן לומדות - שהוא העתיד. האבולוציה תהיה למידה לקראת העתיד - ניסיון להיות מותאם לסביבה בעתיד, ולא בהווה או בעבר. זו דרך מקבילה לגמרי להסתכלות על העולם - אחרי הפילוסופיה של העבר, ששלטה בפילוסופיה זמן רב, והפילוסופיה של ההווה, שהיא הפילוסופיה של היום. משחק הלשון יקבל את מטרתו - שהיא משחק הלשון של העתיד, וכל פעולה בו תהיה עיצוב של חוקי המשחק או האסטרטגיה ולא רק פעולה במשחק עצמו. הדומיננטיות של העתיד תאפיל על ההווה, והשינויים בעתיד יתפסו כחשובים יותר מההווה, וכל מערכת בהווה תישפט בעיני עתיד מדומיין.

חלק מהתפיסות האנושיות יאויינו בגלל עתיד מדומיין לא אנושי. לכן, התפיסות עצמן יאבדו את בטחונן העצמי בגלל שבעתיד הן ישתנו, והרדיפה אחרי העתיד תהיה לא רק טכנולוגית אלא גם פילוסופית ורעיונית. פרקטיקה פילוסופית נפוצה תהיה לקחת את ההיסטוריזציה של הרעיונות ולמתוח אותה אל עבר העתיד ולנסות לדמיין עולם מחשבתי עתידי. למשל, כמו שהמצאת הא"ב - ולא המצאת הכתב שהייתה שלטונית - יצרה ספרות עממית מגילתית, והמצאת הספר המודפס יצרה רומנים, ככה המחשב יצור ספרות של דף אחד. כל רעיון ייקח דף אחד בלבד. כלומר המבנה יהיה רשת של רעיונות, כי כל רעיון יוכל לקשר לכמה אחרים, ולא רצף לינארי כמו בספר. הרצף יוצר את הסיבתיות, ההוכחה, הסיפור, ההיסטוריה, ואילו הרשת יוצרת רשת רעיונות, שכולם תלויים אחד בשני, ומחזיקים מעמד ביחד (ולא כל אחד בנפרד), כרשת תקפה ללא סתירות, המובנת או פועלת - אבל לאו דווקא מוכחת - מתוך עצמה. ובמקום הסיפור ישנה הרכילות, על רשת של בני אדם וקשרים ביניהם. כלומר המרחב יחליף את הזמן כממד המארגן. ולכן הוא יאפשר יותר צורות ארגון, בגלל תוספת המימד, ולא רק היסטוריה. וכך גם הראייה תחליף את השפה כדרך שבה מיוצגים מבני הרעיונות. ואז תורה פילוסופית תוחלף ברשת פילוסופית, רשת מחשבתו של הוגה מסויים. זו דוגמא לפילוסופיה של הפילוסופיה של העתיד - המחשבה איך תראה הפילוסופיה בעתיד.