הפתרון לשטחיות

מה הסיבה לשטחיות הגוברת של הספירה האינטלקטואלית, ומה יכול להיות הפתרון לכך? כיצד יכול להיראות שילוב חילוני בין נבואה לפילוסופיה? על היסטוריה של המתודות - כהיסטוריה העמוקה ביותר של התפתחות הרעיונות

העולם לפי חסידי תנועת הארץ השטוחה  (מקור)

הנטייה של האינטלקטואלים להישען יותר ויותר על סיכומים גדולים של רעיונות, על ויקיפדיה, על מתווכים, ולכן ליצור בעצמך הכללות וסינתזות גדולות יותר ושטחיות יותר, היא תוצר של האצת האינטלקטואליות, ולא של ירידה בכישרון. כלומר - אם בעבר יכולת לקנות את כל הידע של העבר ובזמן הווה כמעט לא היה נוצר ידע חדש שאחריו צריך לעקוב, הרי שעכשיו חלק הולך וניכר מזמנו של האינטלקטואל הוא מעקב אחרי ידע בהווה והתעדכנות על חשבון העמקה בעבר. כל זאת בשל האופי המקבילי יותר של החישוב האינטלקטואלי, מתוך ריבוי המעבדים (המוחות) וקישורם בהווה, ולא קישורם בעתיד, כמו שהיה נהוג בעבר. אז הוגה היה ראש חץ ואח"כ היו מקשרים אותו אחרים לאחרים ועושים סינתזות. כלומר הקשרים החישוביים בין המעבדים נעשו בזמן העתיד ולא במרחב בהווה, ובכלל החיים האינטלקטואליים היו בציר זמן, מהעבר לאורך הדורות, ופחות בציר מרחב, בין תרבויות שונות או הוגים מקבילים. לכן הם היו פחות פוליטיים ויותר אישיים, עם תחושת המשכיות ולא תחושת אפסות, כי להיות נקודה בקו הזמן זה דבר חשוב ביותר, המקשר היחיד בין כל העבר לכל העתיד, לעומת זאת נקודה במרחב מתאפסת לעומתו.

לכן כל הוספה של מימד זמן למרחב בן זמננו נותנת לו עומק, וכל שלילה שלה הופכת אותו לשטחי. כל הוספה של מימד זמן נותנת משמעות וכל שלילה שלה הופכת לייאוש. האינטלקטואל חסר הסבלנות הוא אדיוט, כי הוא מאיין את מימד הזמן של העתיד ורוצה שהעולם יעצר בקרוב, באיזו אידיאה שלו למשל, והוא לא מסוגל להסתכל מעבר, אל אופק הזמן. גם מי שחושב שאין אופק (שאחריו כבר לא ניתן לראות את העתיד) הוא אדיוט, כי אם מה שהיה הוא שיהיה - הוא משטיח את הזמן. היכולת לתת אופק שהוא לא קרוב באופן מיידי, אבל גם לא אינסופי, היא מימד העומק החדש שמתאפשר לנו, לא אל העבר, אלא אל העתיד, ולא הקרוב אלא הבינוני. זוהי היכולת לדמיין עתיד, למתוח מגמות מפתיעות באופן מפתיע, להציע עתיד, לומר מה צריך. זו המוסריות החדשה שלא של ההווה (כמו המוסריות ההומניסטית), או של העבר (כמו המוסריות הדתית) - אלא המוסריות של העתיד.

המוסריות הדתית של העתיד הכחישה את האופק, את חוסר היכולת לראות מעבר לזמן מסויים, וחשבה שניתן לראות לנצח (עד אחרית הימים). הכישלון העתידני הזה שלה היה אולי מנוע בעירה התחלתי של מתח גאולי, אבל גם פצצת זמן שהביאה בסוף את החילוניות, כי המשיח לא הגיע ולא חזר (לכן החילון פחות חזק באיסלאם). אבל האם האופק הולך ומתקרב עד כדי כך שלא נוכל לראות קדימה מעבר לרגע? לא מדוייק, ההאצה מאפשרת לנו דווקא לראות תהליכים, וגם אם המהירות אולי מגבילה את הזמן שעד אליו אפשר לראות, היא לא מגבילה את המרחק (כי באותו זמן נעבור יותר מרחק). לכן ראיית העתיד, הנבואה, צריכה להפוך לתחום המרכזי בפילוסופיה, וזו דרך לצייר את הלמידה. לתת מימד ויזואלי להתפתחות הרעיונות.

היציאה נגד ההיררכיה במרחב (למשל בין תרבויות), גרמה להשטחה, אבל היררכיה בזמן תאפשר עומק חדש - במימד הזמן, בכיוון העתיד. וזה על ידי יצירת מטרות ספציפיות ללמידה, ולא רק מתודות. וזאת למרות שהיסטוריה של התפתחות המתודות היא היסטוריה מעמיקה של הרעיונות, הלמידה של הלמידה עצמה, ההתפתחות של ההתפתחות, שהיא ההאצה. למשל, עוד אין לנו הבנה של התפתחות מנגונני למידה משניים בתוך האבולוציה, ויש תפיסה שטחית כאילו היא בנוייה על אותו מנוע למידה ומתודה לכל אורך הדרך (למרות הסבירות של האלטרנטיבה: לדוגמא, התפתחות הדרך שבה נוצרות ומבוקרות מוטציות לאורך האבולוציה. כלומר, אבולוציה של המתודה האבולוציונית עצמה - אבולוציה של האבולוציה). אך דווקא אם מציבים מטרה לא מתודולוגית בעתיד, למשל אם מטרת הלמידה היא יצירת ספר נוסף בסדר גודל של התנ"ך או האיליאדה, או יצירת בינה מלאכותית, זה מאפשר היררכיה תרבותית בהווה מתוך העתיד. וכך גם באבולוציה, אם מציבים כמטרה אדם עם אייקיו 1000.