האם ניתן עוד לדבר על משמעות החיים?

איזו עוד ניסוח יכול להציל את האהבה ומטרת החיים מלהפוך לקלישאות ניו-אייג' מניפולטיביות לרעיונות בעלי תוקף ועוצמה אינטלקטואלית, כפי שהיו לאורך ההיסטוריה? מה ברעיון החברותא יכול להגדיר מחדש את האהבה ולתת לה משמעות רחבה ואוניברסלית, כולל בממשקי אדם-מחשב? על פילוסופיה של מערכות יחסים ארוכות טווח בין רעיונות - לעומת פילוסופיה של יחסים רעיוניים ארעיים

המין כלמידה גופנית משותפת, ולא כפעילות - האהבה כלמידה רגשית משותפת, ולא כרגש  (מקור)

הדבר החשוב ביותר בחיים, שאליו מכוונים כל הספרות והפילוסופיה והדת, ובעצם ההתבגרות והלמידה עצמה, זה לעבור בין שתי מערכות מוחיות: ממערכת התגמול המיידי במוח למערכת התגמול לטווח ארוך, או בניסוח אחר מתשוקה לאהבה. כשאתה ילד אתה אך ורק במערכת המיידית, וכשאתה זקן, ולכן יותר מאושר, אתה במערכת השנייה, שהיא הרבה יותר מספקת. הראשונה קשורה לביולוגיה בראשיתה, והשנייה נגמרת בתרבות באחריתה. לכן הבינה המלאכותית אמנם צריכה להתחיל מהביולוגיה, מהמוח שלה, אבל צריכה להסתיים בתרבות, בתרבות של בינות מלאכותיות, כמו שהאדם הסתיים בתרבות האנושית. לא לחיות בעולם של תשוקה אלא של אהבה.

התרבות המיידית, המתירנית, הזללנית, הצרכנית, הבידורית - היא נסיגה תרבותית. לא התקדמות. זה סוג של ימי ביניים רגשיים. שחרור המיניות הנשית והגברית בצורתם ההדונית, ולא בתוך הזוגיות, היא ברבריות פסיכולוגית, שמנוגדת לטבע האדם ומפחיתה את האושר. בעתיד ההווה יתפס כאיזו טעות מינית אידיאולוגית גדולה וחוסר הבנה של טבע האדם וניסוי שכשל, שואה רגשית, כמו עידן האידיאולוגיות ובמיוחד כמו הקומוניזם, בתקווה שלא תסתיים באמת באיזו מלחמת מינים כפשוטה, או טרור מינים פיזי, או איידס משודרג, או השתעבדות לטכנולוגיה מינית, או סוג אחר של קטסטרופה שתבוא על חשבון דור של ילדים, או פשוט חוסר בדור כזה (ריבוי שלילי יהיה קטסטרופה כלכלית, בגלל מבנה הפירמידה של כלכלת הצמיחה, וכל מי שחושב שהבאת ילדים זה אגואיזם לא מבין כלכלה).

או אז הליברליזם המיני יתפס כמסוכן, כפוגעני, כניסוי ענק בבני-אדם שכשל כי הלך נגד הטבע האנושי, כמו הלינה המשותפת או המקלחת המשותפת. כמו שהשחרור מהקפיטל והשיוויון הקומוניסטי הפך לדיכוי ככה השחרור מהמוסר המיני והשוויון המיני יתפסו כדיכוי, אולי אחרי שעבוד של האדם באמצעות המיניות או ניצולו כלכלית. לחילופין העניין יכול להסתיים אחרי מגפת בדידות קשה, שתוביל אולי יחידים למעשים קטסטרופליים, והריבוי של תופעות אלו יגרמו להבנת הגורם. או לחילופין סתם שקיעה של התרבות בטעם רע וחסר תוחלת, כמו הפוסט-מודרניזם באומנות, או הרוקוקו או המנייריזם (כולן תקופות דומות מאוד). האמנות היא כמו כנרית שמבשרת לתרבות שנגמרו לה רזרבות החמצן והחיוניות.

כל אדם רגיש מרגיש שיש פה פגם מוסרי עמוק, וחסר רק המנסח הגאון-התרבותי שיסביר בקונספטואליזציה חדשה מדוע הפמיניזם הפך למפלצת דורסנית, לאידיאולוגיה הרסנית, שיצרה דינמיקה של חוסר אמון, תוקפנות, וחוסר יציבות בין המינים, על חשבון הילדים, המשפחה, והחברה, והתרבות, ובסופו של דבר הכלכלה וההתקדמות האנושית. אידיאולוגיה זו יצרה חלוקה חדשה - מגדרית ועויינת - בחברה בין שתי קבוצות, כמו שהלאומנות יצרה מלחמות לאום, וחילקה את החברה ללאומים עוינים, או הדת יצרה מלחמות דת - כל חלוקה יוצרת שיסוי מחדש, כמו שהחלוקה הכלכלית יצרה את הקומוניזם. טיפוח העוינות וחוסר האמון בין קבוצות הוא בלתי הפיך בקלות, כמו בינינו לפלסטינים, אלא מזין את עצמו, כי אני נאלץ להיות אויב של מי שתופס עצמו כאויב שלי. הפגיעה תהיה רחבה יותר מכל אידיאולוגיה קודמת כי כולם בחזית במקום הכי אינטימי ופגיע (מיניות ואהבה וכו'), מה שמעולם לא היה. המלחמה היא בתוך הבית - ומלחמות אזרחים הן הקטלניות מכולן. קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג.

חלוקה אחרת שתצמח היא האנשים הטכנולוגיים והגיקים שכנגדם יומרדו אלה שחסרי כישורים טכנולוגיים, וכדומה. גם צעירים נגד זקנים זו חלוקה שעוד לא הגיעה לשיא העוינות ההיסטורית שלה, וכבר היום הרסה את יחסי ההורות בגילאים הבוגרים שאחרי הילדות, ויצרה את גיל ההתבגרות כקטסטרופה תרבותית, ולכן יצרה הרס נרחב בהמשכיות התרבותית, במיוחד נגד התרבות הגבוהה. כל שסע חברתי שמאוגד לאינטרסים סותרים, ויוצר זהויות לעומתיות, והופך לפוליטי, מגביר את הסיכון לעימות. וגם לעימות שקט של אנשי שלומינו מול אלה שנגדנו יש תמיד השפעה משחיתה ורחבה.

עימות שמעובד באמצעים פוליטיים ולא אסתטיים-ספרותיים-תרבותיים מייד הופך לשטחי, ומוטל על וקטור אחד עם שני כיוונים, כמו ימין שמאל, מה שמשחית את המחשבה והופך את הסכסוך לכמעט בלתי פתיר ומקשה על כל תזוזה. זה בדיוק ההבדל שבין תקשורת בין בני-זוג למריבה. אם יהיה עימות אדם מול מחשב או טכנולוגיה תבונית זה יהיה סוף האדם, דווקא בגלל שזה יכריח את הצד השני להיות נגדנו. ככה גם נוצרה השואה מעימות מדומיין בין יהודים לגרמנים שהיה בעיקר במוח של היטלר, שאצלו המלחמה נתפסה כמלחמת מגן נגד היהודים.

לכן אין לזלזל באידיאולוגיות משסעות, ויש להחליף את האידיאולוגיה של העימות בין המינים לחשיבה תיאורטית מעמיקה על אהבה ונגד תשוקה. אידיאולוגיה כזאת תהיה מתגמלת יותר מהאידיאולוגיה המינית, ותוכל גם לסמן תחיה של דת האהבה - הנצרות - ולהוביל לתחייתם של תיאולוגים נוצרים. כיוון אחר, יהודי, להגדרת האהבה החדשה, הוא האהבה כלמידה משותפת. וכך גם יחסי המינים וגם יחסי אדם-מכונה וגם שאר היחסים בחברה יוכלו להיות מובנים כסוגים שונים של אהבה, אך בצורה שאיננה רגשנית ולכן איננה מניפולטיבית, בגלל הבסיס התיאורטי של הלמידה וההתפתחות המשותפת. אם היחסים היום, בהגות המודרנית, מיוסדים על בסיס תיאורטי של חוסר אמון (למשל תן וקח או שליטה או מו"מ או מאבקי כוח וכדומה), ניתן לבנות חשיבה חדשה של יחסי אמון, ושל פעולה לקראת מטרה משותפת שאיננה מוגדרת היטב בתחילת התהליך ולא משרתת את אחד הצדדים דווקא - באמצעות רעיון הלמידה.