הקריאה של העתיד

מדוע יש לקרוא אמנות רק כיוצר ולא כצרכן? מדוע לא נרצה לפגוש את האמן כאינדיבידואל בתוך יצירתו אלא כמדגים שיטה - כלומר כלומדים ולא כחווים? על הסיבה מדוע כל כך הרבה אמנים גדולים הם נבלים קטנים בחייהם האישיים

הדיוקן העצמי היחיד של מיכלאנג'לו - כעור פשוט  (מקור)

טקסט לא מלמד אותך את התוכן של הטקסט, אלא מלמד איך לכתוב כמוהו, והתוכן של הטקסט הוא מקרה פרטי של הלמידה הזאת. הוא מלמד צורת יצירתיות מסויימת, מתודת כתיבה, וזו ההבדל בין הגישה של הקריאה לזו של הלמידה. כלומר, זו סוג הקריאה שמתאימה לעידן הלמידה, קריאה שמטרתה ללמוד איזו דרך פעילות מסויימת, יצירתיות מסויימת, ולא תוכן מסויים. בטח שלא תקשורת עם אדם מסויים, אלא אם כן מדובר בתקשורת אתו כמורה לספרות, דהיינו למידה.

מה שאנחנו למדים מתולדות הכתיבה זה שאינדיבידואליזם זה חרא. מושג האמן הרס את האמנות, כמו שמושג הסופר הרס את הספרות. עדיף צייר, כותב. ברגע שהאמן עצמו הפך לנושא, זה היה תחילת הסוף, ונתן קריאה ביוגרפית לכל עבודה שהיא (שאחד משיאה הוולגריים זה אמנות פוליטיקת הזהויות).

מה שקרה זה שברגע שהאמנות השתכללה ככלי ביטוי, למשל הציור (זה קרה למשל פחות בארכיטקטורה), אז מבעל אומנות כמו מיכלאנג'לו שצייר את עצמו רק כפשוט עור, אצל קרוואג'יו הוא עצמו כבר דמות בהרבה ציורים, ואצל רמברנדט הוא כבר הנושא של הרבה ציורים, ואצל ואן גוך הוא כבר הנושא היחיד שיש לו משמעות נראטיבית מיתית מצטברת. דווקא מתוך הצלחת האמנות צמחה המגלומניה שסופה בהיבריס וטרגדיה אמנותית.

האדרת העצמי היא מכוערת. ומשכה אינספור טפילים ואנשים עם בעיות אגו וחוסר כשרון ושרלטנות או יכולות מכירה עצמית לתחום האומנות, כל הזבובים נמשכו לחרא. לכן הידוענות למיניה צריכה למשוך עכשיו את הזבובים, ולא האמנות, כדי שהאמנות תתנקה מהיותה אסלה. הבעיה היא שגם הזבובים התרבו. ולכן למרות שכח המשיכה שלה כחרא פחת, הם עדיין מציפים את התחום. בציור צריך לעסוק רק מי שיודע לצייר ויש לו כישרון יוצא דופן בציור (וגם למד לצייר ותרגל ציור), ולא אף אמן.