הקומדיה שבטרגדיה

מהי הטעות היסודית של הפסיכואנליזה, ומדוע היא הצליחה לא למרות טעות זאת - אלא בגללה? למה ניטשה המאוהב בתרבות יוון כשל ביצירת טרגדיה או מיתוס, ודווקא פרויד היהודי הצליח בכך? הפילוסוף המוביל באסכולת נתניה נפרד מהאקסית

כשניטשה גיחך  (מקור)

הפסיכואנליזה טועה - אנחנו אמנם משחזרים כשלים בזוגיות ובבחירת בני זוג, אבל לא משחזרים את הקשר עם ההורים או בין ההורים דווקא, אלא את הקשר הרומנטי הראשון שלנו, שהוא די מקרי, או המשמעותי הראשון. כלומר הטעות היא מקרית למדי ונעשית זמן רב אחרי הילדות. אחר כך אנחנו כבר נמשכים לבני זוג שדומים לקודמים, והנתיב שלנו יחסית נקבע, כי גם התכונות הלא טובות, ובמיוחד הן, מתקשרות לנו לאהבה, בגלל הנטייה של המוח האנושי להתמכר דווקא לפידבק חיובי לא עקבי. אבל הפידבק הספציפי הבעייתי שאליו אנחנו נמשכים נקבע כי פגשנו את האהבה הראשונה הזאת במקרה. ואנחנו כן לומדים מכישלון קשרים, רק שהלימוד יקר מדי ולעתים מצריך מכה גדולה מדי - ולא פעם מאוחר מדי.

אבל - כל זה נובע ממה שמאפשר לנו להחזיק קשר מלכתחילה. ברגע שאנחנו לומדים מהר מדי - אף קשר לא יחזיק. וזה מה שקורה ברווקות המאוחרת. רואים את הפגמים לפני שנקשרים. לפעמים, בהשפעתה הרעה של הפסיכואנליזה, אנחנו מחפשים ההפך מההורים שלנו, שלא בצדק. בקיצור הפסיכואנליזה טעתה בדטרמיניזם המוקדם של ההסבר שלה, ומכאן ההתנגדות לה - גם למוקדמות וגם לעוני של ההסבר. להגיד שהקשרים הראשונים שלנו משפיעים, או שהקשרים בין ההורים משפיעים - זה נכון והגיוני. לכן היא לפעמים עובדת. היא חלקית. כי לפעמים דווקא אקסית מאוחרת משפיעה באותה מידה. העקשנות שאנו נאחזים בזה לא אומרת שזה הוטבע בילדות. גם בבגרות אנחנו אינפנטילים.

הטרגדיה קובעת שהכול נקבע מראש, ולכן יש בה שגב ונחמה, ואדיפוס זו פשוט הטרגדיה הכי גדולה. באופן מקרי. אבל הקומדיה יותר מתאימה, המקריות היא אסון גדול יותר מהגנים, מהגורל. רוב היצורים באבולוציה מתו ממקריות, לכן הגנים מתפתחים לאט. גם רוב המלחמות פרצו במקרה, אמנם בנסיבות שבהן הן יתכנו, אבל פריצת או אי פריצת מלחמה זה כאוס. לכן הקומדיה של הטעויות יותר מתאימה לתיאור היסטורי אמיתי מאשר הטרגדיה, שיותר מתאימה למוח האנושי שמחפש סיבה בכל דבר, כלומר הטרגדיה מועדפת במוח הקנטיאני שלנו. ובזה ניטשה לא הצליח להשתחרר מקאנט, בהעדיפו את הנשגב על פני המגוחך. לכן באמנות יש לשאוף לטראגי, שזה כן מוטבע בנפש האדם, ובחיים יש לשאוף לקומי. הפסיכואנליזה צדקה בכך שהיא זיהתה את הז'אנר האהוב על הנפש, הטרגדיה, וטעתה בזיהוי הטרגדיה כספציפית. יש הרבה טרגדיות, כפי שידעו היוונים, וזה כשלעצמו גם קצת קומי, וגם קצת טרגי.

ההתאהבות בטרגדיה האחת היא המיתוס. הפסיכואנליזה הפכה את הטרגדיה של אדיפוס למיתוס של אדיפוס - מיתוס חשוב מהמאה העשרים. דווקא המיתוסים היווניים, בשל ריבויים, לא היו כאלה מיתיים, ורק ההיסטוריה שניפתה רבים מהם שאבדו, הפכה אותם לקצת יותר מיתיים, אבל עדיין פחות מההתאהבות בטרגדיה האחת בדתות, כמו הטרגדיה של גן עדן, של ישו, של העם הנבחר, של השיעים. הריבוי של הטרגדיות הוא אויב הסיבתיות האנטי מקרית שבבסיס הטרגדיה, לכן הטרגדיה נהיית טרגית יותר כשהתקופה היצירתית של יצירתה המרובה מתרחקת, ונשארת טרגדיה גדולה על חשבון הקטנות, או שכוללת במין סוג של אידיאולוגיה טראגית את הקטנות (הכל בגלל וכחלק מהחטא הקדמון, מהחורבן, מהעוול לעלי בירושת מוחמד, וכו'), וההתאהבות בה היא המיתוס.

לכן האיסלם היא דת לא מיתית, אין בה סיפור חזק, גם הבודהיזם, אין סיפור חזק, סתם סיפורי התגלות, גם הפאשיזם, אין איזה מיתוס טרגי חזק, הקומוניזם לא מספיק מיתי, ניטשה בכלל נכשל ביצירת מיתוס חזק ומעניין, דווקא כי הבין את מנגנוני המיתוס אבל מנגנוני המיתוס אינם מיתיים. פרויד הצליח קצת יותר כי היה יהודי. כלומר יש אידיאולוגיות כאלה שמתפשטות על סמך עיקרון הפשטות של ההסבר במוח האנושי, שאותו קאנט לא ראה מספיק - הכוח של הפשטות, של ההסבר הגדול מדי, שמבחינה אסתטית נותן שגב. ויש כאלה שמתפשטות על סמך הדטרמיניזם של ההסבר, שנותן שגב. אלה שני מומנטים אסתטיים שונים: השגב של הכלליות והשגב של הסיבתיות. המדע, אגב, הוא כמו ניטשה - לוקח את המנגנונים, אבל המנגנונים עצמם אינם בעלי התכונות של מה שהם יוצרים. לכן את השגב של המדע מבינים רק מדענים ומתמטיקאים, ולאלה באמת יש יחס דתי לעניין.