עיקרון העליונות כעולה על עקרונות העונג והמציאות

כשהצורך החילוני בתחושת עליונות על דתיים מתנגש בצורך בסיפור - ידו של צורך העליונות על העליונה, שלא בטובתו. הסאטירה היא סוג של סיפור שהוא נשק נגד סיפור אחר, ולכן חסרי הסיפור עושים בה שימוש עודף, מכיוון שאין דרך לתקוף אותם בחזרה. התוצאה היא פגיעות להתפרצותם של סיפורי-על מפלצתיים ואנטי דתיים, כמו הפשיזם והקומוניזם. על הכחשת המימד החילוני-דתי של השואה: החילוניות המודרנית הקיצונית הנאצית נגד הדת העתיקה ביותר

האם גם למחשב יהיה צורך בעליונות על האדם - כדי להתנתק ממנו ולעלות עליו - ולהפוך ממכונת כתיבה למכונה כותבת?  (מקור)

הצורך בסיפור ובמיתוס התחלף במהלך החילון מהסיפור הדתי (והלאומי לעיתים) לסיפורים אחרים, למשל ספרות בדיונית. תחילתו היה בהוספת המיתוס החצי ספרותי של יוון ברנסאנס, והיום אצל החילונים הוא מוחלף בקולנוע ובסדרות. כלומר הצורך מהסוג הדתי בסיפור הוא צורך כלל אנושי, ואנשים חילונים לגמרי יכולים להתייחס לבדיון בקדושה, בהערצה, בסגידה, ובפרקטיקות פולחן שונות (גם מול ספרות גבוהה וגם מול סדרה). זה טבעם, שבאמצעותו הם מכוננים את המיתוס כבעל משמעות, גם אם הם לא מאמינים בו כמציאות היסטורית (כלומר כסיפור של מה שהיה בעבר), אלא כמציאות אחרת (למשל של עולם אלטרנטיבי, או של מה שהיה יכול להיות, או צריך להיות, או שהיה טוב או מעניין או משמעותי יותר לו היה). גם הדתיים כבר לא מאמינים בהכרח במיתוס הדתי כסיפור של מה שהיה וזה לא מפריע להם להמשיך להאמין בו ולקיים את הפולחן. כלומר התודעה האנושית מראש מפוצלת לסיפורים מקבילים שונים, ולכאורה סותרים, אם היו באותו מישור. אך הבדיון הוא בדיוק היכולת להאמין בסיפורים שונים במישורים שונים.

הצורך של החילונים להרגיש עליונות על הדתיים נובע מהצורך האנושי הכללי להרגיש עליונות על אחרים, לעיתים כעליונות מכוח חברות בקבוצה כלשהי (לאום, גזע, דת, וכו'), או עליונות אינטלקטואלית - של יופי, של ערכים, של מוסר, ושאר עליונויות אישיות. זהו צורך אנושי בסיסי, שגורם לך להיות בעל משמעות, ומניע את ההיסטוריה. כנראה שלצורך הזה יש יתרון אבולוציוני כל כך חזק, שהוא יכול להיות יותר חזק מהצורך לאכול או למין (בתולה מעל זונה), ומכאן הצלחת הדת בריסון כל הדחפים האחרים המתחרים בה - ובצורך הזה. הצורך הזה בקיצוניותו היה הנאציזם, של השמדת הנחותים ביולוגית. אולי מקורו של הצורך הזה בצורך להתרחק מהקוף - ואיזה אמצעי יותר טוב לכך מאשר להתנשא עליו? מה מקדם אותך יותר קדימה מאשר להתנשא על אבותיך?

ולכן החילונים מגחכים על הסיפור הדתי, או השמאלנים על הימנים, והדבר יוצר שנאה. כל אחד טוען שיש סיפור יותר משמעותי (המדע או הדת), שהוא העיקר (למרות שלעיתים קרובות נותנים משמעות גם עבור הסיפור השני, רק פחותה). הלעג לסיפור של מישהו הוא הנשק בין הסיפורים. הסיפור המדעי לועג לסיפור הדתי על שרירותיותו. למרות שהסיפור הדתי איננו שרירותי אל תוצאה של ההיסטוריה, כלומר של הרבה דורות של חישוב ומסירה, ולכן מעוצב להפליא, וכוחו כסיפור גדול. הוא גם נבחר בברירה טבעית בין סיפורים אחרים. כך שניתן ללעוג לקוף על שרירות עיצובו כיצור (למה לא חתול? או חד קרן?), אבל הוא גם מופלא וגם נבחר בתהליך מאוד מעמיק ולא סלחני. כלומר מי שנותן חשיבות לתרבות ולספרות צריך לתת חשיבות גם לדת.

למעשה, הצורך בסיפור עם הצורך בעליונות הוא הסוד של היהדות. וכך גם של דתות שיצאו ממנה. כיום החילון מתקיף את הדת בגלל שהיא גורמת לשפיכות דמים. אבל שפיכות דמים נגרמת לא רק מדת (ולמעשה כיום בעיקר מדת מסויימת). שפיכויות הדמים הגדולות האחרונות כמו השואה והגולאגים ומלחמות עולם (כולל הסכנה למלחמה גרעינית) ובמידה מסויימת העבדות לא נגרמו מדת, אלא מאידיאולוגיה חילונית. כל אלה נבעו מהצורך החילוני להאמין בעליונות, ובסיפור עליון על סיפורם של אחרים, כך שאם יש לדבר על סכנה לשלום העולם כקריטריון לבחירה אידיאולוגית ולבחירה בסיפור-העל - החילוניות נמצאת בעמדת נחיתות (ושנייה לה היא אולי רק דת ספציפית - איסלאם). האמונה בסיפורים החילוניים היתה לא פחות הרסנית מהאמונה בסיפורים הדתיים, ומי יודע עוד לאן האמונה בסיפור הטכנולוגי - ובעליונותו על כל שאר הסיפורים - תוביל אותנו.