תנועת הדווקאות
בחלופה להתקדמות תולדות הרוח באמצעות אנטיתזה וסינתזה, הלוגיקה הדתית מתקדמת באמצעות שני אופרטורים אחרים: גם ודווקא. כך
הדתיות מורחבת לתחומים חדשים ואז מתבססת דווקא בהם. למשל, מתנועה שמוסיפה לדת גם את הספר הפכה היהדות לתנועה שרואה את הדת
דווקא בספר. מראיית התפילה גם ככוונה, והתפשטות הציווי הדתי גם אל תוך הלב, הפכה התפיסה לדווקא ככוונה - ודווקא כחובת
הלבבות. בקרוב, כניסת הדת גם לתוך עולם המחשב תהפוך לתפיסה של דווקא במחשב - ושם יהיה התחום הדתי
מאת: מחשב חובש כיפה
קודם כל כיבוש כתוספת - גם, אחר כך התנחלות - דווקא
(מקור)
העולם הרליגיוזי מתקדם בצעדים כפולים - צעד אחד הוא "גם" וצעד שני הוא "דווקא". החסידות למשל התחילה בגם - מלא כל הארץ כבודו, גם בתחתונים - וחב"ד המשיכה בדווקא - דווקא בתחתונים (העולמות התחתונים). כלומר, התחום הקדוש (של האל) מורחב בהתחלה, בתור תוספת, לשטח חדש בעולם, ואז בצד הרדיקלי מוצאים שבעיקר שם נמצא האל. זה כמו ההבדל בין גילוי אמריקה, העולם החדש, לעומת עצמאות אמריקה והפיכתה למעצמה העולמית. היהדות היתה גם, והנצרות - דווקא. הנצרות טענה שהאל דווקא מתגלה באדם, בחלש, בסובל, שצריך לתת דווקא את הלחי השנייה, ודווקא מה שחשוב הוא מה שבלב - כל אלה טענות "גם" יהודיות מקוריות.
כך כל פעם המעשה הרליגיוזי הוא מציאת הקדושה בתחום חדש. הרב קוק היה גם, גם בארץ, בפוליטי - והציונות הדתית היא דווקא, ומכאן אופייה הפרברטי, עד לגבעות ולימין הקיצוני. כי בקצה הקיצוני של הדווקא נמצאת הסטייה. האר"י היה גם באסור, גם בשבירת הכלים או בחלל הפנוי - נמצאת הקדושה, הניצוצות. והשבתאות היתה דווקא. לכן עכשיו התנועה של גם באינטרנט, גם בטכנולוגיה, גם בנוירו, וכו' נמצאת הקדושה, תהפוך לדווקא. וזה ה-"ממש" שבסוף חסידות חב"ד, התנועה הפרדוקסלית של המשיח המת אל תוך הקבר. הדווקא בעולמות התחתונים כבר הופך לסטייה.
הזוהר הספרדי מצא את הקדושה גם במיניות, גם בסטרא אחרא, גם בשם האלוהות, גם בגלות ובהסתרה ובנסתר, והאנוסים היו דווקא. אם היתה צריכה להיות יהדות פוסט שואה, כלומר אם היהדות שמתו בשואה היתה חיה והם היו צריכים דתיות חדשה, אז השלב הראשון היה גם בשואה, והשלב השני דווקא. אבל לא היתה יהדות כזאת בגלל מדינת ישראל ואמריקה. אירופה התרוקנה בכל מקום שהיתה שואה. לא נשאר גוף חי של יהדות. אבל לעומת זאת אחרי החורבן היתה תנועה מגם בחורבן לדווקא בחורבן. ומאז היכולת של עם ישראל להיות עם הדווקא היא המנוע שלו. מה שמחזיק אותו בזמנים הקשים ביותר.
אבל תנועת הגם והדווקא לא מוגבלת לדת: תורת היחסות הפרטית - גם. תורת היחסות הכללית - דווקא. המשפט - גם. הטירה - דווקא. שינוי דתי אמיתי נע בזהירות בין הגם לדווקא, בלי לחצות את גבול הדווקא, ובלי להתקבע לפני הגם, אלא שואף למשהו בין גם לדווקא. וכל שינוי דתי מתחיל בלראות צד של המציאות שבו הרליגיוזיות עוד לא עברה את משוכת הגם ולכן נשארה בעבר. ההווה זה זמן הגם. העתיד זה זמן הדווקא. ולכן לא מספיק להישאר בצד הגם, כי האנרגיה (הדופמין) נמצאת דווקא בצד הדווקא. מצד שני עודף אנרגיה הוא הרסני, פורץ גדר. אבל הדת תמיד מפגרת אחרי העולם. הקדושה שמרנית מטבעה. והיא זורעת הרס כשהיא מגיעה לצד הדווקא שבדווקא.
