שיא האינדיבידואליזם

רעיון האינדיבידואל, דהיינו הבלתי ניתן לחילוק, כמו רעיון האטום לפני מאה שנה, עומד בפני מפץ. ברגע שישוחררו הכוחות מתוך האינדיבידואל, למשל הדופמין וחלקי המוח השונים, תוכל להיות הנעה חדשה לגמרי של אנשים, ומקור אנרגיה חברתי חדש. עד אז, הפמיניזם מפרק את המולקולה של החברה - המשפחה - ולאחר מכן את הקשר הכימי עצמו של הזוגיות. במקביל, הזדקנות האוכלוסיה תתרום לפירוק קשר כימי בסיסי עוד יותר - ההורות

רק כך  (מקור)

הפמיניזם הפחית את השוויון בין גברים לנשים במערכות יחסים. פעם יחסי הכוחות היו יחסים אישיותיים בין גבר לאישה. כי כולם היו תקועים ביחד. בעצם לא היו יחסי כוחות כי היתה חלוקת תפקידים. המינים חיו בשני מישורים מקבילים, שניתנים רק להשוואה רק בינם לבין עצמם. מיסוד של יחסים מעקר יחסי כוחות, כמו בימי הביניים שכל היחסים היו מוסדרים ולכל צד היו היתרונות והחסרונות ללא השוואה כמותית אלא איכותית.

אבל ברגע שהגבר היה החזק חברתית, והיחסים התערערו, בזכות העת החדשה, אז הגברים הפכו לאינפנטיליים במין, כאילו הם הצד המתענג שמחפש אמא. ואילו כיום כשיחסי הכוחות התהפכו, אז נשים יכולות להרשות לעצמן להתנהג אינפנטילית, כי הן הצד המבוקש, ולכן מחפשות אבא, וגברים מתאמצים. אם פרויד היה חי היום אז אדיפוס היה הפוך. כלומר, ככל שאתה הצד החזק אתה הופך לאינפנטיל, פסיבי. החוזק משחית. אתה צריך פחות להתאמץ ומעצב את המציאות ככה שתענה לצרכיך - וגבר יענה לצרכיה של האישה.

לכן נשים הפכו לילדות קטנות בזכות הפמיניזם. כשלפני כן גברים היו ילדים קטנים. היום כבר לא הפמיניזם הוא האיום אלא האינפנטיליזם. התנועה למען זכויות הילד, ושהכל סביבו. ובסוף לא הגבר ולא האישה אלא הילד הוא החזק במשפחה החדשה. וזה מה שמגלים כשנהיים הורים, ואת הכעס על הילד האישה מפנה כלפי הגבר, ולהפך, כי אסור לכעוס על הילד. וכל זה קורה כי החברה מחשיבה ילדים יותר ממבוגרים, ואת העתיד על פני ההווה, וסוגדת לעתיד. ככה שהפמיניזם זה המלחמה הקודמת.

והשלב הבא זה זכויות בעלי חיים, צמחים, ודוממים (מחשבים). מה שמגביר את השיוויון בחברה מפחית את השיוויון במערכת היחסים, ולהפך. דווקא נישואין לכולם הגבירו את השיוויון בחברה. כולם היו נשואים וזהו. הויתור על מערכת יחסים שוויונית באמת, והיחס לנשים כילדות קטנות, הוא ההתפכחות הגברית מהפמיניזם, שלכאורה רצה שיוויון. אבל בסופו של דבר, הפמיניזם יצר נשים יותר אגואיסטיות. לא יותר מתורבתות וחכמות, אלא הדוניסטיות. בלי ההקרבה של האמהות והרעיות, אבל גם בלי מה שיחליף אותה. הערך האחרון המוסכם זה הילדים, וגם הוא בערעור. לכן תוך דורות מעטים תחול סלקציה חזקה נגד אגואיזם. כי אנשים כאלה לא יביאו ילדים. בניגוד לעבר שלפני אמצעי המניעה. אבל בינתיים, תחל נסיגה כללית של אנשים לאינפנטיליזם. לשיח בכייני. שטותניקי. שלא לוקח אחריות. ולא מוכן להקרבה ולאיפוק.

השלב הבא, עם הזדקנות האוכלוסיה, תהיה מגמה הפוכה, בעד הזקנה. כי אנשים פשוט יהיו זקנים. כי לא יהיו מספיק ילדים בחברה. ותהיה העדפה לזקנים, שיהיו הרוב. ויותר חזקים מבעבר. הוצאות הבריאות יאמירו, ההשקעות, והפחד מפני המוות יחזור לתרבות ובגדול. כשמערכת יוצאת מאיזון אז יש תגובות ותגובות נגדות דיאלקטיות עד להגעה לשיווי משקל חדש. ברגע שאנשים יוכלו להביא ילדים לבד, את עצמם, בסוג של שיבוט, אז כל אחד יגדל את עצמו כילד. ילד זהה לו, אולי עם שיפורים. וזה יהיה מבנה המשפחה. הורה וילד. ומה שימות זה הזוגיות.

כלומר אחרי העלמות המשפחה והאהבה, גם הזוגיות תעלם, מה שהיה מרכיב בסיסי בעולם האנושי. ויחס האחאות יהפוך ליחס הכי חשוב ב-"דם" בחברה. כלומר האינדיבידואליזם יגיע לקצה הגיונו הרדיקלי של אדם אחד במקום זוג, גם מבחינה מינית, והשלב הבא יהיה פירוק האדם האחד. כמו תהליך ביקוע האטום. בהתחלה ירדנו למולקולות של משפחה גרעינית. ואח"כ יהיה ביקוע האטום של המוח, שיפסיק לעבוד כמערכת אחודה ואחדית, ויתפרק לגורמים. כלומר, זה שלא האינדיבידואל יסכים לוותר על עצמו יום אחד ולהפוך לחלק מהרשת - אלא שעד אז האינדיבידואל בעצמו יתפרק לרשת. ואז האינדיבידואליזם יואשם בכל הרעות החולות של העולם, בדיוק כמו השוביניזם, ובצדק.