הקוף הפילוסוף

כיצד הביזוי ההיסטורי של רדיפת הכבוד פגע ברשת החברתית - שנבנתה על משיכה לרכילות ומציצנות, דהיינו אובדן פרטיות - במקום על יצירת מוניטין? איזה סוג מוטיבציה שונה הפך את הקוף לאדם? מדוע מוסד המשרתים יכול לחזור במאה ה-21? למה הטלוויזיה יוצרת עוני בעוד ספרים יוצרים השכלה ועלייה בהכנסה? למה הדמוקרטיה - שלטון הטיפשים - תתחלף באריסטוקרטיה אינטלקטואלית - שלטון החכמים, כשהמחשבים יהפכו לאינטליגנטים מהאדם הממוצע? ומה לעשות עם המוני הקופים בעידן המחשבים? דף ממחברות הבננות

פילוסוף רוצה בננה?  (מקור)

המודרנה עשתה קמפיין נגד הכבוד שצייר אותו כפרימיטיבי וראוי לבוז וכגורם למלחמות ולנקמות ולפטריארכיה. אבל היוונים הבינו שהיצר האנושי הכי מבטיח, שצריך לפתחו, הוא הכבוד. כי הוא היצר שגורם לאנשים לעשות דברים למען החברה. הכנסייה אפילו הצליחה לדכא באמצעות הכבוד את יצר המין. הכבוד משמעותי במיוחד בגלל שהוא גורם לשיתוף ידע עם אחרים, והמדע צמח רק בגלל רדיפת הכבוד של המדענים, ובדומה האומנות. המוניטין הוא המנוע החזק ביותר של האנושות. לכן גוגל הצליחו, כי הם הלכו על המוניטין של האתרים. המסקנה היא שצריך לפתח מערכות מוניטין: מוניטין מקצועי, מוניטין תרבותי, מוניטין זוגי, מוניטין מיני, ולהרגיל את האנושות לכך שהמוניטין שלה נמדד ומפורסם בצורה שקופה. הוויתור על הפרטיות הוא המהפכה הקטנה - הוויתור על פרטיות המוניטין הוא המהפכה הגדולה. הראשונה שלילית - והשניה חיובית. דירוג האשראי הוא מערכת פרימיטיבית של מוניטין כלכלי. אבל ברגע שתהיה מערכת אמינה של מוניטין יצירתי - יהיה מפץ גדול של יצירתיות. לכן ניתן לעשות מהפכות גדולות מאוד באמצעות המצאת מערכות מוניטין מוצלחות ומחקר בתחום. למשל, המחקר (על מוטיבציות לחיסכון באפריקה) שמראה שהמוטיבציה האנושית הגבוהה ביותר מושגת באמצעות מערכת שקופה שבה האדם מתעד את הישגיו יום יום, ושזה יותר יעיל מכל תמריץ כספי חיובי, שלילי (עונש), רגשי, או קוגניטיבי. לאדם נורא קשה לפגוע במוניטין של עצמו, והוא עושה זאת כמעט רק למען מוניטין אחר, חשוב יותר. כמעט כל שיפוט הידע שלנו מבוסס על מוניטין של כותבים, מוסדות, אתרים, חברים. כל השיפוט התרבותי - הכול מערכת גדולה של מוניטין, שמסדר את עולם הרוח. אנחנו ממשיכים לקרוא כותב מסויים רק בגלל המוניטין שהוא צבר, ומעדכנים את המוניטין שאנו נותנים לו בכל משפט שקראנו. כלומר בנוסף לקליטת המידע עצמו במוחנו, יש עדכון תמידי של מוניטין המקור - כך פועלים הנוירונים. וגם החשיבה עצמה עובדת באמצעות מוניטין: נוירון שמנבא לסביבתו היטב את העתיד צובר מוניטין. אבל ברמה היותר גבוהה, לכל זיכרון ומחשבה ושיקול ופריט ידע יש עוצמה - שזהו המוניטין. והשינה עוזרת לגבשו - וזה תפקידה. השלב אחרי התקשורת והקשרים והשפה והרשת - הפרדיגמה של הפילוסופיה של הלשון והמאה ה-20 - הוא המוניטין של הקודקודים. זה המעבר מסתם רשת (מחשבים/חברתית/רעיונות/וכדומה) לרשת נוירונים, כלומר המעבר מתקשורת לחשיבה. הכבוד אצל קוף הוא מעמד חברתי - כמה עושים את רצונו, אבל אצל אדם הוא מוניטין - כמה מקשיבים לו. זה ההבדל בין רשת שליטה מקובעת לרשת לומדת גמישה - כי כל נוירון שומר על האוטונומיה שלו, ומעדכן את המוניטין שהוא נותן לאחרים כל הזמן. בשביל כבוד צריך לעבוד.



הפתרון לעוני הוא לקחת אותו מהעובדות הסוציאליות ומחשיבת הרגש והחמלה, ולהעביר אותו לכלכלנים, שאוהבים לעסוק בעושר. בכל חברה יש אנשים שאין בהם צורך והערך שלהם נמוך מכדי לעבוד עצמאית ולפרנס את עצמם. פעם הפתרון היה העבדות ואחר כך היו משרתים, והטעות היתה לבטל את מוסד המשרתים לגמרי, ולמקצע אותו לעבודות שירות שונות (ניקיון, שמרטפות, טבחות), במקום לשדרג אותו. לכן צריך לאפשר לעניים להיות עוזרים אישיים של העשירים. מדוע התבטל מוסד המשרתים? בגלל הקטנת הפערים. אם הפערים גדלים שוב אז יש למסד שוב מוסד חברתי מתאים, והפעם לא פוגעני. אנשים עשירים קורסים מרוב מטלות וקריירה ואילו לעניים אין מה לעשות שהוא בעל ערך כלכלי. לכן צריך להסדיר את הפרטיות והחובות והזכויות בחוק ככה שמתכנת יוכל לקחת משרתת שתוציא את הילד מהגן ותאכיל אותו ותסדר את הבית ותנקה ותקנה ותבשל והמשרת יוכל לעשות עבורו סידורים וחיפושים באינטרנט ותיקונים - ולתת לזה לגיטימציה חברתית כעוזר אישי. בלי החובות של מעסיק רגיל לעובד ועם מגורים צמודים ויציבות ושיתוף במשק הבית במקום ההטבת הסוציאליות. מה שמרתיע אותנו ברעיון הוא הכבוד אבל כבוד הוא קונסטרקט חברתי. החברה תלך ותתמלא עוד ועוד אנשים חסרי ערך כלכלי, ושני הכיוונים האפשריים הם או כניסה למעגל סעד הולך ומתרחב, עם השפעות מקרו-חברתיות קשות וחוסר כבוד עצמי, כי הבטלה היא אם כל חטאת, או ביטול הסעד ושכר המינימום, ומכירת אלמנטים בעלי ערך באנשים, שאינם נמכרים כיום, כי הפכו מערך לערכים - כמו החירות. לכן צריך לצאת לפתרון שלישי שמאפשר תקווה גם לעוזרים אישיים, כי התקווה חשובה מהחירות, ובעצם החירות נחשבת לחשובה בטעות בגלל שהיא מכילה בתוכה תקווה. עוזר הוא מי שעובד בשכר שנתי, ללא ניכויי מס וניכויים סוציאלים אצל אדם פרטי ולא חברה, והתנאים הסוציאליים כמו אוכל ומגורים מסופקים לו בידי המעסיק. אבל בנוסף, המעסיק מממן לו הכשרה מקצועית, וזכאי לאחוזים מרווחיו של העובד לאחר הכשרה זו, למשך התקופה בה הוא נמכר אליו, ולכן יש לו מוטיבציה שההכשרה תהיה בעלת ערך גבוה. לחילופין, הפתרון הסוציאליסטי לאנשים חסרי ערך גם הוא צריך להיות על ידי לימודים חסרי ערך כלכלי, כמו בחברה החרדית. לכן הלמידה היא בבסיס הפתרון העתידי לעוני מימין ומשמאל. כי כשאין למידה אין תקווה, ולמעשה התקווה מקבלת את ערכה מהלמידה, שהיא הטבע של המוח האנושי ולכן הערך הכי חשוב, ראשוני ובסיסי.



בעיית העוני בימינו היא עוני תרבותי. זה מה שמבדיל בין עניים לעשירים. עוני תרבותי הוא הגורם להישארות בעוני פיזי, ותרבות היא הגורם ליציאה מעולם העוני לחברה החזקה. אבל גם בחברה החזקה עצמה, אדם יכול להיות עשיר פיזית ועני תרבותית, וזו ההתרוששות המסוכנת באמת, שאנשים מאבדים את ההון התרבותי שלהם, האי שיוויון התרבותי גדל, והחברה בכללה מאבדת את העושר התרבותי שלה, והופכת לפופוליסטית וטיפשה, ומשתלטת עליה חשיבה נחותה ותרבות נחותה. כלומר נפילה בחזרה למטה לעוני פיזי בגלל עוני תרבותי איננה תופעה של היחיד אלא תופעת קריסה של כלל הרשת, והסימן המסוכן שלה הוא ההתרוששות של התרבות עצמה. זה המקור לנפילת אימפריות. לכן אם לא תישמר התרבות של סגולות אינטלקטואליות ותשתלט תרבות ההמונים, האליטה התרבותית תלך ותצטמצם והפערים בינה לבין ההמון ילכו ויגדלו ובסופו של דבר הגוף של הבהמה המשמינה יכריע את המוח המצטמק, וזו המלחמה בכל העולם היום נגד האליטות. והפתרון הוא רק רנסנס תרבותי ואתוס חדש בחינוך. למשל גיבורי תרבות אינטלקטואליים שזוכים להערצה ברורה מהחינוך היסודי ועד לאוניברסיטאי. צריך לסגוד לאיינשטיין, לויטגנשטיין, לקפקא, לפרויד, למרקס, למאהלר, וכדומה, מגן הילדים ועד לתקשורת ההמונים. לציין ימי הולדת ופטירה עגולים לאישים דגולים ולעשות חידוני ידע בטלוויזיה. תקשורת ההמונים היא משחיתת התרבות הגדולה ביותר ויש לטפל בה בחוק כתשתית חינוכית לאומית. יש להלאים אותה ולהכפיף אותה לאקדמיה הלאומית למדעים. הדבר החמור ביותר הוא שתעשיית המדיה האמריקאית מרוששת תרבותית גם את המזרח. היא האויב מספר אחת של האנושות. ראיית הסדרות בצורה רצופה היא אסון תרבותי. המנוף האחרון לבדל בין התרבות הנמוכה לגבוהה היא מערכת החינוך, שעדיין בשליטת המדינה. חשוב מאוד לבנות את הרושם שיש תרבות נמוכה ויש תרבות גבוהה יותר, שאליה יש דרישות להתקבל, ושזו בושה בה לצרוך תרבות נמוכה ובושה לא להכיר יצירות חשובות וידע מדעי. אם לא ישמרו חומות הבושה עיר האלוהים תיפול לפני הברברים. צריך להפנים שמדובר במצור ושיש להדק את החומות ולא להיפתח לשיטפון מבחוץ ובמקום לעסוק בביקורת התרבות לעסוק בביקורת התרבות הנמוכה וכיצד היא מטמטמת את ההמון כמנגנון של הכוח, כי טיפשות זה חולשה. יש לחזור ולהתנשא. לא היוהרה היא אם כל חטאת אלא ההתבהמות. יש לומר בפה מלא שההמון מטומטם, ולא לעסוק בביקורת פוליטית אלא בביקורת תרבותית. לא לבקר את הימין אלא את העם. יש להתנגד לדמוקרטיה תרבותית, ולשדר בוז לתרבות הנמוכה, אבל לא לימין, לדת, וכדומה, אלא להתמקד בתרבות הנמוכה, שהיא האויב, ולצאת נגדה למלחמת תרבות. החרדים הם דווקא דוגמא שבה העושר התרבותי חשוב מהעושר הפיזי. הם המודל לחיקוי. שמירת חומות תרבותית ואידיאולוגיה של עליונות. מה שצריך עכשיו זה את החרדים של התרבות. כמו שהחרדים התנגדו להשכלה צריך להתנגד לחוסר ההשכלה ולתנועת הבערות שהחליפה את תנועת הנאורות. ואת מבקרי הנאורות הבוגדים מבפנים צריך לזרוק לפח הזבל האינטלקטואלי כמסייעים לכוחות החושך והריאקציה. אסור לתת להם לעשות חור בספינה ולהטביע את התרבות בשיטפון ההמון, במבול התרבותי. יש לשמור על התיבה עד שירדו המים העכורים. ובמיוחד יש להדגיש את הקשר הבל ינתק בין תרבות גבוהה למדע גבוה וטכנולוגיה גבוהה. לכן יש לבטל את החלוקה בין הפקולטות. יש לחדש את הברית בין המדע לתרבות, ולהחזיר את האינטרדיסציפלינאריות. האידיאל צריך להיות איש רנסנס ומומחה בתחומו. לאונרדו, לייבניץ. ההערצה היא הנשק הכי אפקטיבי שנותר. יש לסגוד, לעשות האלהה של גדולי העבר, רק האינסטינקט הדתי יציל את האדם מהבהמה. כמו שהמוסר הציל את החקלאי מהבהמיות, ככה צריך מוסר אינטלקטואלי, להיות סנוב אינטלקטואלי, ולהחזיר את הסנוביות האינטלקטואלית לאופנה. מהפכת המידע גרמה לכך שאף אדם לא יכול להיות באמת משכיל, כלומר לדעת כל מה שצריך לדעת, לקרוא כל מה שצריך לקרוא, ולכן הגאווה האנושית שהושפלה הפכה לגאווה בבורות, כי קשה לחיות בתחושת נחיתות, אבל דווקא גיבוש קאנון מוסכם של 300 ספרים שכל בוגר צריך לקרוא יאפשר קרקע תרבותית משותפת וגאוות יחידה. כשההומונידים הראשונים ירדו למטה מהעצים - הקופים האשימו אותם בהתנשאות. בהמשך זה גרם להם לעמוד זקוף, ולתת יוקרה לראש גדול וגבוה יותר - ולמצח גבוה יותר - מה שהביא להתפתחות המוח הפרה-פרונטלי.



כי כשהמחשבים יחליפו את כל הטמבלים הם יצטרכו לעשות משהו. או לבלות כל היום, לטייל ולדבר, או להתמכר ולשחק, ולעשות בלגן וצרות, או להתמכר לסקס וכדומה, או להיות דתיים. לכן כשלא יהיה כסף הדבר הכי חשוב הוא שתהיה משמעות. ואלוהים אולי פשט את הרגל ככוח וכשלטון וכהסבר, אבל הוא עדיין המקור הכי גבוה וחזק למשמעות. וגם האומנות. לכן השוק הכי תוסס יהיה שוק המשמעות. ואנשים ימכרו ויקנו ויפיצו משמעות, זו תהיה רשת הכלכלית בעידן שבו לכסף אין משמעות כי אין עבודה. כלומר יהיו שני עידנים, העידן בו עדיין יש דברים שאנשים יכולים לעשות שמחשבים לא עושים, אבל חלק ניכר מהאנשים לא יכולים לעשות אותם, מלבד המוכשרים, והעידן שבו כמעט כולם מוחלפים. העידן הראשון הוא שלטון הטמבלים והעידן השני הוא שלטון הגאונים. את הטמבלים אפשר לקנות בלחם ושעשועים. אבל את הגאונים אי אפשר לקנות. בסופו של דבר, זה ההגיון שעליו בנוייה החברה החרדית, עם גדולי הדור והגאונים שלה. רק חברת לומדים תוכל להחליף את חברת העובדים. החברה האולטרה-הטרודוקסית תהיה חייבת לקדש משהו אם היא לא רוצה לקרוס ברגע שהמחשב יחלן כל ערך אנושי ותרבותי - פשוט כי הוא יעשה כל מה שאדם עושה יותר טוב פי אלף. באירוניה היסטורית, רק האל יציל אותה מהאיון של האדם ומהכפירה במשמעותו. אם האדם מת - הכול מותר, אפילו אלוהים.