נגד כיוון הזיפים

גם את הפילוסופיה של המדע ניתן להחליף בתיאוריה של למידה, שתחליף את "המבנה של מהפכות מדעיות". מצד אחד, המדע איננו היסק לוגי מסויים, אל-זמני, ומצד שני, הוא גם לא אוסף של פרדיגמות בלתי ניתנות להשוואה. להפך, הוא התפתחות אבולוציונית, דהיינו מערכת לומדת בזמן, שהולכת ומסתגלת למציאות מצד אחד, ומצד שני הולכת ועולה ברמת מורכבותה. היונקים הם לא הפרדיגמה שאחרי הזוחלים, אלא בנויים עליהם, ולא היה ניתן לדלג עליהם ישירות מהדו-חיים, והתאמתם למציאות איננה שרירותית - אך גם איננה הדוקה. כל זה בהתאם ללמידה עמוקה, שבה יש שכבות רבות לכל פרדיגמה

התער של אוקהם הוא למידה מינימליסטית, הדוקה מסביב לכל הדוגמאות החיוביות - ופופר הוא למידה מקסימליסטית, הדוקה מסביב לכל הדוגמאות השליליות. האמת באמצע, לפי SVM  (מקור)

בגלל התער של אוקהם ופופר המדע נוטה להטייה מינימליסטית לעומת המציאות. כלומר - תהיה הערכת חסר של התרבות בארכיאולוגיה (לעומת המקרא, וזו דוגמא טובה למקרה שבו במקרה יש טקסט), הערכת חסר של יכולות ילדים ובעלי חיים, או של התקדמות האדם הקדמון (תמיד יתברר בהיסטוריה שדברים קרו לפני ההערכה הנוכחית), הערכת חסר של מורכבות תהליכים, וחוקי טבע, וכו'. כלומר אולי דידקטית זה מועיל למדע להתקדם ככה, אבל בייסיאנית יש פה הטייה מראש לחשוב שהכל פשוט יותר ובסיסי יותר ממה שבאמת.

לכן הפילוסופיה של המדע היא פילוסופיה של למידה לגבי העולם, ולא של הכרת המציאות (אפיסטמולוגיה). כלומר המדע הוא מה שנלמד על העולם ולא ההערכה וההשערה הטובה ביותר לגבי העולם. כי בלמידה צריך שלבים וכל שלב צריך להיות מינימלי, בעוד שהמציאות היא כמעט אף פעם לא הדוקה למינימאלי, אלא בין ההשערה המינימאלית שמתאימה לנתונים לבין ההשערה המקסימלית, ותמיד גם חסרים נתונים שמסבכים.

לכן זה לא שינויי פרדיגמות - אלא למידת פרדיגמות במדע. הפרדיגמות החדשות בנויות על הקודמות. אי אפשר היה להגיע לאיינשטיין לפני ניוטון, ולניוטון יש מקום כשלב הכרחי בלמידה. פרדיגמות לא מחליפות אחת את השנייה כמו אופנות אלא בנויות אחת על השנייה, מרחיבות או מתנגדות למשל, ובכל מקרה הדבר הסביר להניח הוא שכל הסבר מדעי שניתן הוא חלקי ופשוט מדי לעומת האמת, וכך גם כל השערה. וכך גם כל הסבר משפטי או פסיכולוגי להתנהגות של מישהו.

זה תמיד קירוב ראשון של למידה, ואח"כ האמת היא בקירוב שלישי או עשירי. כלומר המשפט או הפסיכולוגיה הם לא מדעי האדם במובן של ידע, אלא במובן של למידת האדם. למידה היא על סמך מה שיודעים ולא ידיעה עצמה. לכן יש הבדל גדול בין המשפט לבין האמת, בגלל דרכי למידה פרוצדורליות - ולמידה פרוצדורלית. וכך גם בפסיכולוגיה זוהי למידה של תפיסת עצמי, והתפיסות בוודאי מוגבלות כי לאנשים רבים יש יכולת תפיסתית מוגבלת אינטלקטואלית, מוגבלת לדימויים למשל. ולכן זו לרוב למידה דימויית.

לכן, אם העדות הארכיאולוגית הראשונה למשהו היא משנה מסויימת - סביר שהוא התקיים הרבה לפני כן. ולכן תמיד יש נטייה במדע לראות את העבר כפרימיטיבי לעומת שהוא היה באמת. פילוסופיה של המדע צריכה להבין שהמדע הוא מערכת למידה, ולא מערכת של הכרת המציאות או תפיסתה, ולכן יש לה הטיות שלה כמערכת לומדת. כמו שלאמנות יש הטיה לעודף משמעות ליצירות העבר, כי היא מערכת פרשנית, וגם לספרות ולדת, וזאת באמצעות "הנחת הגאון" ומיתוס "האדם היוצא דופן" או "התגלות האל". כך גם למדע יש נטייה להמעטה של יכולות העבר, כי חייבת להישאר ראיה חומרית כדי לטעון משהו, ובגלל הטיית אוקהם. סביר שההסבר הכי פשוט הוא לא ההסבר הנכון, כי סביר שאין לנו את כל הנתונים.

ואם יש הסבר שבו הטיית הפשטות מגיעה עד אבסורד, הרי זה ההסבר הפילוסופי. למעשה, זו אולי ההגדרה של פילוסופיה. הלמידה שיש בה ההטייה הגדולה ביותר להכללה. ובמובן הזה, אמנות היא הלמידה שיש בה ההטייה הגדולה ביותר לחוסר הכללה. והאמת - באמצע.