ויטגנשטיין והיטלר

ניתוח של הביקורת הפילוסופית על הנאציזם, מדיסציפלינות ופרספקטיבות שונות של הפילוסופיה, חסרה דווקא את זו המבוססת והמתבקשת ביותר - ודווקא משום כך. פרספקטיבה זו פותרת כמה חידות היסטוריות לגבי התופעה הנאצית: למה דווקא היהודים? כיצד התדרדרה לבסוף עד לשואה? ומה מקור כוחה של התופעה מלכתחילה? לכל אלה היא נותנת הסבר הכרחי, ולא רק אפשרי

הייל פינוקיו  (מקור)

הביקורת על הנאציזם (מצחיק) התמקדה בהתחלה במוסר, ובהמשך באסתטיקה, והיו גם תורת המדינה ופילוסופיה של הדת, אבל שורש הטעות הנאצית הוא דווקא בתורת ההכרה ואפילו באונטולוגיה, במשהו שסוקרטס ואפלטון היו מרגישים שהם התריעו מפניו, כלומר בדמגוגיה (ולדוגמא - היידגר וניטשה עם הפרה-סוקרטיות ואנטי-אפלטוניות).

כאן היתה הגאוניות של היטלר - כדמגוג, לא כפוליטיקאי מצביא או הוגה - משהו שגם הדמוקרטיה האתונאית התמודדה איתו, ולא רק ויימאר. כלומר הבעיה היתה ב-אמת/שקר, ביכולת של היטלר לשקר "שקר גדול", לומר לכל אחד מה שהוא רוצה, ולהיסחף בדמגוגיה של עצמו ולהפוך אותה לאמת, כלומר בפנטזיה שמשתלטת על המציאות. זה אפילו לא פילוסופיה של הלשון, אלא להפך, גאונותו במיין קאמפף היתה בתובנות הפרופגנדיות שלו, והיכולת ליצור את השואה היתה בדיוק בזכות ההטעיה הזאת, ההסתרה והאמירות הלא ברורות ולא רציונליות ומטפוריות.

לכן שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות, ולא פרוזה, או ציור, כי מה שהוכח כמושחת זה המטפורה והדמיון והספרות הפנטסטית שפרחה אז (קפקא, סוריאליזם, אקספרסיוניזם, אבסורד). השואה התבססה על ההסתרה והשקר וההסתה, שלובים, ולכן תערובת הידיעה וחוסר הידיעה וחוסר היכולת לדעת ולהאמין.

האנטישמיות הארסית נכנסה להיטלר כל כך עמוק רק בגלל שהיא היתה דמגוגיה מוחלטת, שיא הדמגוגיה, כל כולה דמגוגיה, ולכן כדמגוג הוא גם נסחף אחריה וגם ליבה אותה, כי שם הוא היה יכול לגעת בחלק הלא רציונלי ולרכב עליו, זה הנמר שהביא אותו למעלה. לכן זה לא רק היטלר אלא כל המצב באירופה לפני השואה של אנטישמיות מודרנית. האנטישמיות היתה החור האונטולוגי הכי רחב, המקום שבו אמת/שקר הכי היטשטשו והפכו לנוזל, ולכן נקודת המרכז והמוצא של כל שיקוי פרופגנדה, בגלל שזו היתה הפרופגנדה הכי ותיקה ועמוקה ושורשית בעבר, דווקא בגלל ההיסטוריות העמוקה בזמן של היהודים - פרופגנדה שנשארה רלוונטית באוויר אלפיים שנה.

כלומר שקר שהתקיים אלפי שנים, ולכן זכה לעומק של אמת, הוא שקר הרסני במיוחד (שחובה לנכש), כי כל מי שרוצה לשקר יכול להתחיל ממנו כדי להקריס את המערכת של האמיתות. כמו שסתירה לוגית אחת יכולה להקריס את כל המתמטיקה, ככה רשעות אחת בסיסית יכולה להקריס את כל המוסר, ברגע שהיא הופכת לנקודת מוצא. ומכאן דווקא החשיבות של האונטולוגיה נגד הדמגוגיה, והטעות שבזניחת הפולמוס הסוקרטי בשוק נגדה וההסתגרות האפלטונית באקדמיה. הפילוסוף צריך לשאוף למפגש עם האויב שלו - הדמגוג.

בעצם זה התחיל בדמגוגיה של הנצרות, ישו הוא שהתחיל מסורת של הטפה. משה לא היה מטיף, ולא מוחמד, הם היו נביאים. ישו לא היה נביא. הנבואה הרבה פחות מסוכנת, כי היא מביאה תוכן מלמעלה ולא מתחנפת לתוכן מלמטה. היא לא רוכבת על הנמר אלא מדברת בשם האריה. יש נביא אמת, שקר - הנביא מדבר בשם האמת, והמטיף מדבר בשם הדיבור. לכן הפילוסופיה של הלשון היא ביטוי אחר לסכנה הנאצית. העיסוק בדרך הדיבור ולא בתוכן. וכך גם כל האמנות המודרנית. לכן אם יש מסקנה להסיק היא האמת, ולא הטוב או היפה או הדמוקרטי.