מהפכת המשמעות באורבניות

לקראת ארכיטקטורה של משמעות. הצעה לסדר יום חדש לאדריכלות העולמית, ששואב את מאפייניו מאדריכלות העולם העתיק ומשירה - ומשלב תוכן נרטיבי ותרבותי עם צורה. פרדיגמה כזו תוכל להחליף את המודרניזם והפוסט-מודרניזם באדריכלות, ואז לא נבין מדוע ראינו את הניכור האורבני, הצורנות הריקה והשעתוק חסר המשמעות כגזירות גורל

לדבר עם קיר  (מקור)

בארכיטקטורה, מה שצריך לעשות זה לפרסם לאורך כל הרחוב מידע על מי שעל שמו קרוי הרחוב, למשל קטעים מיצירתו לאורך חייו, לתת משמעות למקום שנובעת מהזמן, ולא משמעות מרחבית טהורה. כמו שהטקסים נותנים לזמן משמעות מרחבית, של מקום בזמן, כי אין משמעות טהורה, כזו שנמצאת רק בציר אחד.

לכן בית יהיה בייתי יותר אם יהיה לו ייחוד, אם יהיה למשל ציור קיר, שעלותו זניחה ביחס לבנייה, או אם ההיסטוריה המשפחתית תהיה על הקיר, של האבות, וההיסטוריה של הבניין - אם נדע מי גר שם לפני כן, לאו דווקא שמו אלא משהו עליו, מה הוא עשה, הסיפור שלו. וכך הדיירים לא ימחקו אלא יהיו כמו רוחות רפאים מסביבך בכל העיר. והעיר תהיה מלאה בציטוטים של שירים, בכל מקום, כמו בעולם העתיק שלא היה קיר ללא ציור או כיתוב.

הקיר חשוב מדי כדי להפוך אותו ללבן, שיוצר תודעה מחוקה, קשב לזבל ולא לתרבות. ואם אין היסטוריה קודמת אז שיהיו נושאים למקומות - למשל שכונה של פרחים ובכל רחוב פרחים מסויימים, הסברים עליהם, ידע עליהם גם ביולוגית וגם איזכורים בתרבות. כך הארכיטקטורה לא תהיה אנונימית, ולא תעסוק רק בצורה אלא במשמעות. אם לא מכונה למגורים אז מחשב למגורים, ואם לא מחשב למגורים אז ספר למגורים.

החוויה של ילד לגדול במקום כזה תהיה גם ייחודית וגם מלמדת - מנחילה תרבות ומדע. למשל, שכונה שהנושא שלה הוא אנשי מדע (או אנשי שם בתחום כלשהו). הייחוד לא חייב להיות בעיצוב אלא בכיתוב ובציורים. ציור של אנשי המדע ואיור של מה שהם עשו. או של הפרחים. או היסטוריה של הכימיה. או של המחול. או סיפור או מיתוס של התרבות הספציפית. או האיליאדה. או מלחמה ושלום. צריך נושאים, תכנים, משמעות, נרטיבים, ולא צורה טהורה. הערים הריקות מתרבות יוצרות חוסר תרבות. זה האסון המודרני.

למצער, אם רוצים להישאר בצורה הטהורה, צריך לקבוע מאפייני חובה לכל שכונה וכן לכל עיר, כדי שלא תהיה קקופוניה ויהיה אופי מסויים למקום. כי מקומיות פירושה אופי. הבלגן שבו בניינים מודרניים נראים כאילו חשבו רק על רמת הבניין הבודד וכל בניין רק ניסה להיות מקורי עם אסתטיקה משלו והם לא מדברים אחד עם השני מכער כמעט כל עיר בעולם ונותן תחושה של קפיטליזם אינדיבידואליסטי ואגואיסטי שלא מתחשב בסביבה - כלומר משדר פילוסופיה אסתטית ואתית אינפנטילית.

ארכיטקטורה צריכה להיות כמו שירה, כי היא משלבת תוכן וצורה ויודעת להיכנע למאפייני המסורת הספציפית והשרירותית של השפה ולהתייחס אליהם. בניינים צריכים להתחרז ביניהם ולהתייחס אחד לשני. אפילו ברמת הבניין הבודד אין התחרזות של אלמנטים - בבניין היתה צריכה להיות חריזה פנימית, ואת תלמידי ארכיטקטורה היה צריך ללמד שירה. הקקופוניה בין בניינים פושטת גם לרמת הבניין הבודד בתוכו, וגם חוסר התוכן שבעיר ובבניין - ונוצרות ערים שלמות חסרות ייחוד, ורחובות שאין בהם משקל פנימי ואז העיר מתה מבחינה אורבנית כי הכל מנוכר. השאלה הראשונה שצריך לשאול על בניין היא איפה החריזה הפנימית והחיצונית, בין אלו אלמנטים (צורות, זוויות, צבעים, נפחים, וכדומה). אלמנט לא יכול להיות סתם שרירותי ללא חריזה כלשהי - זה הכיעור. לכן צריך לחשוב על ארכיטקטורה לא כמוזיקה שקפאה, כלומר לא כצורנות בלבד, אלא כפואטיקה בחומר - כמו בעולם העתיק שהיה עולם מלא משמעות מבחינה ארכיטקטונית. ואז בניינים היו שרים וערים היו פואמות.