קפקא כמין של קוף

מי צדק בפרספקטיבה היסטורית - קפקא או פרוסט? מהי הבעיה המהותית של עידן המידע - האם חישוב תקוע שלא נגמר (קפקא) או זיכרון תקוע שלא נגמר (פרוסט)? מה המשמעות הפילוסופית של חישוב קוונטי? למה לבננה יש יותר כוח חישוב מלפילוסוף? גילויים חדשים על מקורות הספרות המודרניסטית בקבלה, ועל הקשר בין מהפכת הדפוס לחילון ומהפכת המידע לדת

החלום הקפקאי (ראייה, טרנסצנדנציה) נגד הזיכרון הפרוסטיאני (טעם, סובסטנציה)  (מקור)

למה משוררים הם לרוב צעירים בהרבה מסופרים במיטב יצירתם? למה מלחינים וציירים מגיעים לשיאם בעבודותיהם האחרונות, ולעיתים רחוקות זה קורה למדענים או ללהקות? למה אצל פילוסופים יותר קשה לזהות את הגיל כפקטור מרכזי? יש תחומים שהיצירתיות היא פקטור יותר חזק בהם ויש שהלמידה. פילוסופים פשוט אומרים אותו דבר כל החיים ומשתכללים בו. ככל שהתחום מורכב מרעיונות יותר קטנים מבחינת כמות המידע ככה יש יתרון לצעירים, והגודל של יחידת רעיון ממנו מורכב התחום הגדול משתנה בין תחומים ובין זמנים (רזולוציה רעיונית, גודל התאים בגוף הידע). כלומר מה שחשוב זה הז'אנר ולא המדיום, ואת זה ניתן לראות כשהמדיום משנה ז'אנר. שיר יותר קצר מסיפור, אבל בזמן שכתבו פואמות ואפוסים שיא היצירה היתה בבגרות, ורק עם התקצרות הז'אנר ברומנטיקה ירד הגיל דרסטית. כך במוזיקה במעבר מסימפוניה קלאסית לשירים. ככל שהפילוסופיה והספרות יהפכו בחזרה לפרגמנטים בהתאם לרוח הזמן ככה הם יהפכו לתחומים של צעירים חצופים ולא של זקנים חכמים. משלי של הפתגמים הקצרים נכתב בעולמו של הצעיר, ורבות בו האזהרות לבן מהתשוקה לאישה הרעה, ואילו קהלת עם המבנה המורכב נכתב בעולם הזקנה, ושיר השירים עם האהבה הבשלה והמפוכחת הוא בתחום הביניים. הרשת תהפוך את תחומי האומנות לבעלי ז'אנרים קצרים יותר, ולכן תצעיר את התרבות. גם בתחומי המדע מתמטיקאים מגיעים לפסגת הישגיהם לא פעם בצעירותם, ואילו ביולוגים להיפך, ופיזיקאים באמצע. אבל ככל שהמתמטיקה נהיית יותר ארוכה זה משתנה. כלומר ניתן לראות מחזוריות, הז'אנר הולך ומתארך עד שמתאבן ואז שוב מתחיל בקצר. קפקא חשוב כל כך דווקא בגלל הקיצור של הסיפור אחרי דוסטויבסקי. ולכן הוא הקדים את העתיד, כי הוא חי בתודעה וירטואלית מאה שנה לפני האינטרנט, והוא איפס מחדש את האורך של הספרות ולכן דעכה הספרות הגדולה אחריו, ולא נכתבו יצירות גדולות במחצית השנייה של המאה העשרים כמו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. קפקא חי במיילים, בבלוג, בסטטוסים, בעולם הטקסט של העתיד. פרוסט חי בעבר.



ספר דברים הוא ספר על הקושי של הסופר, אלוהים, להיפרד מהגיבור האהוב עליו. ואולי אפילו הז'אנר האהוב עליו. ז'אנר החוק. היום סגורים בפנינו כמעט כל הז'אנרים הספרותיים הדתיים - הנבואה, המדרש, הזוהר, אפילו הסיפור החסידי כמעט מת, ונשארנו עם דברים יבשים או מביכים. הניסיון המוצלח בחלקו האחרון, ספרותית, הוא נחמן מברסלב. קפקא קרא את המעשיות שלו בתרגום בובר לגרמנית שנעשה ב1906 והם היו הטריגר לתחילת כתיבתו ב1908. הפרשנות בסביבתו הקרובה ליצירתו היתה הרבה יותר יהודית דתית מיסטית מהנהוג כיום, והוא בעצם תרגם רעיונות דתיים לשפה אוניברסלית וחילונית, ולכן חסרת תקווה, וליתר דיוק חסרת נמען. כך הוא היה כמו פאולוס שמחלן ומאנברסל תוכן יהודי אותנטי ומביא אותו לעולם. גם לזוהר הוא נחשף בצורה מסויימת, והביורוקרטיות הימי-ביניימית של תמונת העולם העליון השפיעה עליו עמוקות. אבל רעיונות כמו משלים בלתי אפשריים, כתיבת חלומות וסיוטים, ספרים וסיפורים בלתי גמורים, וכתיבה מתוך מחלה ממארת - הוא לקח מנחמן.



הדפוס הביא להתפתחות החילוניות, כשהטקסט הדתי המורכב, האינטימי, של כתבי יד שצריך ללמוד ולא לקרוא נראה יבש לעומת הטקסט החילוני המושך, המיני (עונג רציף), שחווית הקריאה בו היא סטרימינג, ולכן הרבה פחות דחוס במשמעות, ולכן "ריאליסטי", כי המציאות היומיומית אפורה ולא דחוסה במשמעות. ועכשיו עם הפיצול של הקשב בחזרה מרצף לחתיכות, כי דף האינטרנט הוא דף ולא ספר, אז כבר לא יקראו טקסטים ארוכים, הרומנים הארוכים יהפכו לחומר אקדמי, והדרך היחידה להביע רעיון עומק הוא בטקסטים קצרים אבל דחוסים, ולכן גם הדתיות תחזור. מדף לדפים למגילה לקודקס לספר ובחזרה לדף, כי המסך הוא דף. וחזרנו לעונג חתוך, גברי, בפרצים, ולא נשי מתמשך. למעשה, את מימד האורך של היצירה מחליף מימד הזמן שבו מתבצעים העדכונים, והוא זהה למימד הזמן בחיים עצמם. והנקמה בספר היא הטלוויזיה, הסרט, הסדרה, ספר האאודיו, שלוקחים את המימד הרציף ומפקיעים אותו מהאדם אל זמן אובייקטיבי מוכן מראש, והספר לא יכול להתחרות בהם. כמה עמודים של גבבה יש ברומנים, שניתן לדחוס אותם להרבה פחות. הרומנים ניסו להביע עומק פשוט באמצעות מורכבות גדולה, אבל זו הדרך הכי זולה ליצור עומק, על ידי הקרסת המוח האנושי בעודף קשרים ואפשרויות, בבניית מרחב (פרישת חלל-זמן), לעומת טקסט שמחייב פרשנות, שרמת המורכבות שלו היא כרמת המורכבות של הפרשן, והעומק שלו נובע מהעומק הפרשני, מהאפשרויות למצוא ולקשור בו דברים, מהצורך בפרשנות יצירתית. מורכבות שנמצאת בעולם של הרעיונות - ולא בעולם החיצוני.



החילוניות סובלת מחוסר משמעות אל מול סוף האנושיות ואילו הדת סובלת מעודף משמעות. הקריאה הדתית איננה קריאה בטקסט אלא לימוד. זה ההבדל המרכזי בין התרבויות. ולכן החילוניות יצרה טקסטים ארוכים, סדרות שלמות, להעביר מעט משמעות בהמון כלים. טלוויזיה זה המון אינפורמציה ומעט משמעות, כך שהמשמעות נכנסת בלי שאתה שם לב, כמו ברומן עם מסר שעובר בלי שאתה רוצה. המשמעות היא חשאית, ויש לה מרכיב של שטיפת מוח, בלי שתשים לב, וזו נתפסת כפסגת האמנות - מניפולציה קולחת. ואילו בלמידה יש מרכיב אקטיבי ושומר סף, שם אתה דומיננטי במשמעות, אתה התוכנה והטקסט הוא המידע, בניגוד לטקסט החילוני שהוא תוכנה משוכללת שפועלת עליך בלי שתתפוס אותה. לכן החילוניות מלאה בהסחות דעת. אבל כיום בגלל הקשב המתקצר זו נקמת הדת, ושוב תהיה חובה ליצור משמעות דחוסה, כי אף אחד לא יקרא יותר מפסקה. לכן בכל פסקה צריך לשים משפט שכולם יבינו ומשפט שרק יחידי סגולה יבינו. וכל המנעד באמצע הוא זה שקובע את עושר המשמעות. בכל פסוק צריך להיות מהפשט ועד ליודעי ח"ן, כל הפרדס כולו. מתודת הלמידה יוצרת משמעות אינסופית, אלוהית, מטקסט אנושי. וזו כנראה תהיה הקריאה של המחשב עצמו, קריאה מקבילית. כל הרעיון של מחשב זה האקינג של היקום (או של אלוהים, או של מערכת ההפעלה המתמטית של היקום שמתחת לפיזיקה). זה הגילוי שבשכבות בסיסיות יותר, פיזיקליות, יש יכולות חישוב שלא זלגו לשכבות הגבוהות יותר. וברגע שזה יגיע לחישוב קוונטי, אז אם זה אפשרי, ואין איזה מנגנון עקרוני שמונע את המעבר, אז היה מחדל גדול, והיקום לא העביר יכולות חישוביות מרמות נמוכות לרמות גבוהות יותר, ואיבד בעצם יעילות חישובית בהרבה סדרי גודל דווקא כשעלה בסדרי גודל מבחינת הגודל. ואז השאלה היא לא איך מיקום פשוט כל כך נוצר עולם מורכב כל כך, אלא איך מיקום בעל יכול חישוב חזקה כל כך נוצר עולם בעל יכולת חישוב דלה כל כך, שרק באיזו פינה שלו, באיזו סטייה סטטיסטית של המוח האנושי, נוצרה איזו יכולת חישוב שיעילה בערך כמו מולקולה. כלומר, אם המהירות היא הפונקציה הכי חשובה של החישוב, היעילות, אז לקטן יש יתרון על הגדול. והשאלה אם באמת המהירות הכי חשובה. כי אולי זו טעות. אולי חשובה דווקא האינפורמציה (שבניגוד לכמות הזיכרון, זו כמו המידע המשמעותי). כי אולי לא כוח החישוב והזמן הוא המשאב המוגבל ביקום, אלא דווקא הזיכרון - קשה מאוד ליצור משהו עם מעט אנטרופיה כמו זיכרון. רואים את זה גם באנושות, כרשת חישוב ענקית, שהזיכרון שלה - דהיינו התרבות - יותר יקר, מוצלח וייחודי מהחישוב שלה בכל דור בהווה. אז אולי פרוסט כן צדק.