יום שישי: חלומות פילוסופיים

מתודה של הפילוסופיה כמערכת ולא כאוסף תורות | הטכנולוגיה, השפה, האינטליגנציה, התודעה - כאבולוציה של הלמידה עצמה | האבולוציה של הלמידה היא האבולוציה של האדם | הלמידה מסדר הכי גבוה - כהגדרת הפילוסופיה | על היעילות הבלתי סבירה של הפיזיקה והטבע במתמטיקה | הכלל השלישי של הלמידה | הכלל הרביעי של הלמידה | היישום של הכלל הרביעי על המתמטיקה כדרך לפתרון שאלות אי-אפשרות | פילוסופיה של המתמטיקה כלמידה | פילוסופיה של המדע כלמידה: במקום פרדיגמות - הכלל השני של הלמידה ("בתוך המערכת") | הקשר בין הלמידה למושג היהודי של ה-"ברית" | התרומה של ההיסטוריזציה של המערכת ללמידה, כהמשך להגל ולגניאלוגיה הניטשאנית | כיוונים עתידיים לפילוסופיה של הלמידה | מה היה לפני הלמידה בפילוסופיה? - קיצור תולדות הלמידה | בשביל מה באנו לעולם? - ללמוד

החשיבה כקליפה - מתחתיה הלמידה. החשיבה כחזית - מאחוריה הלמידה  (מקור)

• הלמידה תשפיע על כל הפילוסופיה, כי היא תהפוך לחלק מהמתודה הפילוסופית: איך הפילוסוף הגיע לזה. כלומר לא רק הנימוקים שלו מתוך עולמו, אלא גם תיאור חיצוני איך הגיע לעולמו, יחשבו לעבודת הפילוסוף. מדוע, למשל, דווקא העתיד, ולא העבר, בגישת הפילוסופיה של העתיד. ומה היה קורה אם היה נבחר זמן אחר, למשל הווה מתמשך או עבר מושלם. מדוע דווקא האני אצל דקארט, ואיזה אופציות נוספות יש (אתה, הוא, הם, נקבה), וכיצד כל אחת יוצרת פילוסופיה אחרת. הפילוסוף לא רק יציג את תוך שיטתו, אלא גם את קשריה המערכתיים החיצוניים בתוך הפילוסופיה כתחום בהתפתחות, ויסביר אילו כיוונים מהעבר הובילו אליו ויציג כיוונים עתידיים ממנו. ככה הפילוסופיה תובן לא כמקבץ שיטות ואוסף יצירות, אלא כמערכת, כמו המתמטיקה.


• בפילוסופיה של המיינד - התודעה כמנגנון למידה. הלמידה היא שיוצרת את התודעה וזה פתרון חידת התודעה. והחידה הבאה, של האינטליגנציה, תיתפס כלמידה לא אישית, בניגוד ללמידה אישית. אבל מה שמתחת גם לתודעה וגם לאינטליגנציה הוא מנגנון הלמידה של המוח, ולכן שתי תופעות נפרדות אלו, לכאורה בלתי תלויות, הופיעו באבולוציה יחד. ומה הוביל אליהן? הלמידה של השפה. כי בניגוד לבעלי חיים השפה תמיד נלמדת. ומה הוביל ליכולת ללמוד שפה? הטכנולוגיה, היכולת להשתמש בכלים וללמוד להשתמש בהם. כלומר הטכנולוגיה היא לא מאפיין חדש של האדם, שיזכר כסוף האדם, אלא גם כתחילתו, מה שיצר את האדם. והשפה היא הטכנולוגיה הרוחנית הראשונה - כלי חברתי. כי הלמידה של השימוש בכלים היא למידה חברתית, ממורה לתלמיד, וכלי הלמידה הוא השפה. ומדוע הלמידה החברתית קדמה לאישית? כי למידה היא תמיד בתוך המערכת. והחברה היא המערכת. ורק בסוף היחיד נוצר גם הוא כמערכת - ולכן התאפשרה למידה בתוכו.


• ניתן לראות כאן עליה כל פעם בסדר של תופעת הלמידה: מסדר ראשון של למידה (טכנולוגיה) לסדר שני של למידה של למידה (שפה) לסדר שלישי של למידה של למידה של למידה (אינטליגנציה) לסדר רביעי של למידה של למידה של למידה של למידה (תודעה). וכל זה מתאפשר מטבעה המושאי של הלמידה כלמידה של, או למידה על, ולכן אפשר לחבר ללמידה על למידה, למידה על למידה על למידה, וכו'. והלמידה על התודעה היא כבר התרבות, ובתוכה הלמידה מסדר שלישי על השפה היא הספרות, והלמידה מסדר רביעי על הטכנולוגיה היא המדע. והלמידה על התרבות היא האמנות. ומהי הלמידה מסדר שני על האינטליגנציה בתוך התרבות? הפילוסופיה.


• הפיסיקה היא הבסיס למתמטיקה - ולא להפך. הסיבה שיש מתמטיקה היא הפיזיקה. ולכן בעיית היעילות הבלתי סבירה של המתמטיקה בפיזיקה ובמדע היא בעיית בדיחה, שנובעת מאידיאליזם פילוסופי גרוע. מה שנכון הוא - היעילות של הפיזיקה במתמטיקה.


• הזמן-חלל הוא לא תופעה בסיסית, גם לא החומר, גם לא חוקי הטבע, ואפילו לא המתמטיקה. הם כולם נובעים מהתופעה הבסיסית של הלמידה. הלמידה היא המתווכת בין שכבת האינפורמציה, הטריביאלית בתיאור היקום, לבין המורכבות של היקום. בלי למידה לא היה כלום, שום דבר לא היה נבנה או מחזיק מעמד או מתפתח. הלמידה היא העיקרון הבסיסי ביותר של היקום (אפילו לא חוק, ואפילו לא תכונה מתמטית). הזמן נובע מהתפתחות הלמידה, מכך שיש בה שלבים (אין רצף בעולם) והתקדמות - ולכן יש לו כיוון. החד-כיווניות של ההכוונה היא הגורמת לציר הזמן, והוא נובע כאשלייה בגלל הלמידה. המרחב נובע מהלמידה במערכת. בתוך המערכת - מכאן נובע היקום, ולכן אין מחוץ ליקום, זו הלמידה הכללית ביותר, והמערכת הגדולה ביותר. חוקי הטבע לא עברו במקרה פיין-טיונינג, או בגלל העיקרון האנתרופי המגוחך, אלא בעקבות למידה. היה שלב למידתי שקודם לוגית למפץ הגדול, וחוקי הטבע השתנו בהתחלה כי הם התהוו. חוקים שלא הובילו למורכבות לא שרדו, כמו שמתמטיקה שאין בה מורכבות לא מעניינת, ולכן היקום התכנס למתמטיקה מסובכת, פרקטלית, עמוקה. הלמידה שואפת לגבול שהוא הכיוון הכי מעניין. לכן היא תמיד לא צפויה. הרעיון של צופה במכניקת הקוונטים הוא לא מדוייק, הרעיון הנכון הוא לומד. האדם איננו מקרי כמו שהאבולוציה איננה מקרית כמו שהיקום איננו מקרי, אבל אינם מתוכננים, אלא תוצאות תהליך למידה. האינטליגנציה איננה מקרית, כי היא תהליך למידה, והיקום מלכתחילה בנוי מלמידה. הגדרה של האל כָלומד ושל השכינה כָלמידה, ושל האדם כתלמיד ולכן של האל המורה, היא הגדרה תקפה (וזו הטענה הדתית) אם כי גם ריקה (וזו הטענה החילונית).


• הכלל השלישי של הלמידה הוא: הכְוונה. האטום של הלמידה זה חץ חד כיווני, אבל חלקי, כלומר הוא לא קובע את הלמידה, כמו סיבתיות, אבל הוא גם לא מאפשר הכול בשרירותיות פוסט-מודרנית, אלא מכווין. דווקא החלקיות הזאת חזקה יותר מהכל או כלום. למשל, מחשבה קודמת היא לא סיבה למחשבה הבאה, אבל כן הכוונה. נתון חדש במציאות איננו סיבה להשערה חדשה בלמידה, אלא הכוונה להשערות חדשות. מורה איננו נותן לתלמיד הוראות, ואיננו מתכנת אותו, אלא נותן לו הכוונות, וכך התלמיד לומד. אלגוריתמים לומדים הם אלגוריתמים שמתייחסים לנתונים כהכוונות ולא כהוראות. ההבדל בין תכנות ללמידה הוא קופסא שחורה שהחוץ לא שולט בה, אלא לומדת בכליה שלה, בעזרת הכוונות.


• הכלל הרביעי של הלמידה הוא: נשים וגברים. במערכות לומדות טבעיות יש שני סוגי סוכנים, שסוג אחד (נשים) מעריך את מה שעשה הסוג השני (גברים) ובוחר ממנו. כל שכבה של נוירונים מעריכה את ביצועי הקודמת ובוחרת ממנה שקלול להעביר הלאה לדור/שכבה הבאה. הגברים הם חיפוש והנשים הן אופטימיזציה. אצל הגברים יש מוטציות והנשים מבקרות. הגברים הם יוצרים והנשים הן אוצרים. הגברים כותבים והנשים עורכות. הגברים הם אתרים והנשים הן קודקודים מסוג "האב", של מבחר אתרים. הפילוסופים הם הגברים והקוראים הם הנשים. הגברים הם התלמידים והנשים הן הבוחנות. הגברים והנשים ביחד מנסים לפתור בעיה לא פולינומיאלית, כלומר כזו שאין לה פתרון יעיל, באמצעות פתרונות (גברים) שנבחנים בידי מעריכים (נשים), שיוצרות מהם קומבינציות לדור הבא, שם הם שוב יוערכו על ידי נשות הדור הבא. למעשה, אין אבולוציה, אלא רק קו-אבולוציה. לפעמים הטורפים הם המעריכים את הנטרפים. וזה גם הרשת החברתית מול רשת האתרים: הרשת הראשונה נותנת הערכות לרשת השנייה, או בוחרת מהרשת השנייה ומשתפת.


• הלמידה היא הקונספט המבטיח ביותר למתמטיקה במאה הבאה. בגלל ההבנה של המתמטיקה כשפה יש בעיה בלהוכיח תוצאות שליליות - מה לא ניתן לעשות. אלו הן גדולות הבעיות שבמתמטיקה כיום, ולא הבעיות הקונסטרוקטיביות, והלמידה יכולה לפתור אותם, כי היא המשגה של הקונסטרוקטיבי - מעליו. כך השאלה מה לא ניתן ללמוד, שאלת גבולות הלמידה, תאפשר תוצאות. בעיית פי = אנ.פי. נובעת מחוסר יכולת למצוא חסמים תחתונים, והגדרות חדשות של למידת אלגוריתמים יוכלו לפרק את האלגוריתמים היעילים לבנייה קונסטרוקטיבית ולומדת, ולכן יוכלו לתת תוצאות שליליות - מה הם לא יכולים לעשות. כמו שתורת גלואה פירקה משוואות לבנייה קונסטרוקטיבית ולכן נתנה תוצאות שליליות - מה לא ניתן לעשות. או מערכת הצירים הקרטזיאנית - על גיאומטריה, ורבות הדוגמאות מתולדות המתמטיקה. איך למשל בונים את הסתירה? אם פי שווה ל-אנ.פי. נבנה מערכת למידה אידיאלית אוניברסלית, ונמצא פונקציה שהיא לא לומדת. אם ניתן ללמוד כל פולינומיאלית בבניה, אז אם ניתן ללמוד פתרון ל-אנ.פי. אז נראה שאחד מרכיביו גם חייב לפתור בעיית אנ.פי, וכך באינדוקציה נרד עד אבסורד. גם בעיית רימן תובן כבעיית למידת הראשוניים, כלומר בעיית הגישור בין פירוק הכפל לפירוק החיבור. יש מספרים שאין שיטה להגיע אליהם מלבד לחבר, אי אפשר לדחוס אותם ולהציג אותם בשיטת הכפל. כלומר, האם ניתן לדחוס את כלל הטבעיים, ולכן ללמוד אותם כשיטה? אם היה מס' סופי של ראשוניים בוודאי, ואם לא, אז זה תלוי בשכיחות שלהם עד כמה זה דוחס. לכן למידה של הטבעיים היא הבנת הראשוניים. שתי הבעיות הן להוכיח שאין שיטה. ולכן תוצאות על למידה של שיטות רלוונטיות אליהן.


• הלמידה תאפשר תוצאות ותובנות בכל רחבי המתמטיקה, למשל למידה של חבורות תתן תוצאות על החבורות, וכך גם בלוגיקה באמצעות הגדרות של למידת הלוגיקה, מה שכיום מחוץ לפורמליסטיקה, כי כיום השאלה איך מוכיחים מתייחסת רק לכללי המשחק ולא לאיך משחקים טוב. למשל: איך לומדים להוכיח במתמטיקה, איך לומדים מתמטיקה, כלומר לומדים הוכחות חדשות, ולא רק איך מוכיחים במתמטיקה (כלומר מהו משחק השפה - חוקי המשחק בלבד). במובן הזה המתמטיקה עצמה תיתפס כלמידה, ולא כגוף ידע (נתונים), וגם לא כלוגיקה או כשפה, אלא כאלגוריתמי למידה והוכחה. לפיכך - משפט עם הוכחה הוא הדגמה. הוא מלמד איך מוכיחים. המשפט הוא רק ההתחלה, משמעותו הוא בשימוש בו, דהיינו בלמידה המתמטית. זוהי מתמטיקה חיה ומתפתחת. ובה יש חשיבות עצומה לאיך לומדים את ההגדרות, ולא רק את המשפטים. הלמידה היא הסינתזה בין גילוי להמצאה. גילוי יותר מתאים להוכחה, והמצאה יותר מתאימה להגדרות. אחת החולשות הגדולות של לימוד המתמטיקה כיום היא השיטה בה מסבירים איך הגיעו למשפטים, בצורה לא נכונה היסטורית (וגם לא נכונה למידתית), אלא ההסבר הוא ההוכחה. אבל חולשה גדולה עוד יותר היא שעוד פחות מסבירים איך הגיעו להגדרות, כאשר היסטורית המאבק על מציאת ההגדרות הנכונות היה הקשה ביותר, והמשפטים קלים יותר. מחקר במתמטיקה תמיד יתפס כחיפוש הוכחות, ולא תוכל להגדיר מחקר כחיפוש הגדרות בעלות ערך, וזה מעכב יצירת תחומים חדשים.


• למידה ב (הקיצור של הכלל השני: למידה בתוך המערכת) = בחירה ואז הערכה (ברית), ולא הערכה ואז בחירה (דייט). כלומר את מנסה לבנות איתו קשר ולא בודקת אם הוא מתאים לקשר. זה מה שמאפשר למידה. כל עוד הוא לא חצה את השער של הבחירה - הוא עדיין בחוץ, והלמידה היא לא בתוך המערכת, ועוד לא נוצרה מערכת של זוגיות. זוגיות היא מעגלי משוב בתוך המערכת, ולצאת אלו מעגלי משוב מחוץ למערכת.


• צריך יותר חשיבה על העתיד במתודה של הפילוסופיה, ויותר חשיבה על הפילוסופיה כתחום למידה - ושוב, לא למידה מושאית מבחוץ (ללמוד את הפילוסופיה כידע ממורה) אלא למידה פילוסופית (התפתחות הפילוסופיה עצמה) - למידה בתוך הפילוסופיה מבפנים. בדומה להבדל בין לימוד מתמטיקה בבית ספר, לא בצורה יוצרת, ללימוד מתמטיקה במחקר אקדמי, לימוד כיצירה. או להבדל בין לימוד בבקיאות ללימוד בעיון בעולם לימוד התורה, או ללימוד כידע במשנה ללימוד כלימוד בגמרא. לכן הפילוסופיה צריכה לעבור לסוג חדש של כתיבה, ארס-פואטי יותר, שמסביר איך היא באמת נלמדה, בדומה להבדל בין הצגת ההיסטוריה של המתמטיקה וכיצד נמצאה ההוכחה ואלו טעויות ותקיעויות היו בדרך, לבין תמונה אידיאלית של ההוכחות המושלמות הסופיות במתמטיקה, כמו שמלמדים מתמטיקה כיום. זה מה שיוצר את התמונה האידיאליסטית המזויפת והסטרילית של המתמטיקה והפילוסופיה כתחומי הרוח הטהורים - האשלייה האנטי למידתית שהיא ההוראה. ויטגנשטיין ואוגוסטינוס - כל פילוסופיה רצינית פותחת בוידוי, ולכן חשוב הווידוי הכן: איך התפתח חוט מחשבתך בפועל, איפה נתקעת ואיפה שינית כיוון ואיפה לא הבנת, בניגוד לנימוקים בדיעבד שמצאת. כלומר תיאור אמת של למידתך, ולא אידיאלי.


• במאה הבאה יוכלו להתפתח כמה אסכולות פילוסופיות שיצאו מהפילוסופיה של הלשון. באנגליה האסכולה של הפילוסופיה המשפטית ובפילוסופיה הקונטיננטלית האסכולה של הפילוסופיה של החשיבה. מושגים נוספים שעליהם אפשר לבנות אסכולה: יצירתיות, עתיד, אינטליגנציה, תודעה, טכנולוגיה, אמנות. למשל: פילוסופיה של האינטליגנציה, פילוסופיה של הטכנולוגיה, אבל במובן של הפילוסופיה של השפה - לא רק פילוסופיה שעוסקת בשפה (כמושא של הפילוסופיה), אלא כזאת שמכוננת ממושג השפה, שהשפה הופכת לבסיס הפילוסופיה כולה (כלומר הפילוסופיה היא מושא של השפה). למשל, כיום קיימת פילוסופיה של האמנות במובן הראשון אבל לא השני. אבל - האסכולה החשובה ביותר, המאחדת, היא הפילוסופיה של הלמידה.‬ והיא המרכז של כל האסכולות הללו (מה שלא אומר שהן לא יכולות לצמוח ממנה אחריה). למעשה, אחת ההוכחות (הלמידתיות!) לחשיבותה היא היותה המרכז הסטטיסטי של כל החצים מסביב, כי היא בול במטרה.


• התגלגלות ההיסטוריה של התפיסות בפילוסופיה של מכונת הלמידה עצמה: אם פעם היה השכל, אחר כך התבונה, אחר כך ההגיון, אחר כך הלוגיקה, אחר כך הרציונליות, אחר כך האינטליגנציה, אחר כך החשיבה, לבסוף - הלמידה. ומה שיוצא? שהפילוסופיה עצמה היא הלמידה. כל פילוסופיה מכילה את כל הקודמות לה כמקרה פרטי, ולכן כל כך קשה לחרוג ממנה בהתחלה, כי היא קבוצה מכילת כל. וכך תולדות הפילוסופיה הן כמו בבושקה הפוכה, שכל פעם מוצאים מבחוץ עוד בבושקה סמויה שמכילה את הגדולה הקודמת.


• מעצם טבענו מה שהמוח שלנו מחפש הוא לא את האמת, אלא רעיון חדש, כי זאת הלמידה. הטעות של כל הפילוסופיה זה שהיא חיפשה תמיד את האמת, ותמיד מצאה רעיון חדש. אמת זה רעיון ישן, ולא מוצלח במיוחד, כי אין באמת דבר כזה, אבל זה לא מפקיר אותנו לשרירותיות, בדיוק בגלל - הלמידה. הלמידה איננה חיפוש האמת, אלא בניית אמת. תמיד חיפשו את האמת, אבל מה שבאמת רצו זה את ההצטברות והאמינות של הלמידה, ורצו להמשיג אותן ברעיון האמת - כי יש משהו באמת מפחיד בלמידה. העולם באמת פתוח.


• מטרת החיים: למידה.