הסיבה לגירושין
חלמתי שהמורה רואה שהאדמו"ר קורא בספר, סיפור לפני השינה. וכתוב שם: "באשר שיש לו ספר בביתו שאבד
אשתו ובנו
בשביל זה, כי נסתלקו עבור זה, ומסר נפשו על זה וכו'…אך אם ישרף זה הספר יוכל לחיות". ואני תופס את הנחש בצוואר:
מה פתאום
נתתם לו ספר כזה, אתם רוצים לתת לו רעיונות? והנחש מיישר את הצווארון, ואומר: אז איזה ספר של הברסלבער יותר טוב
לדעתך
בשבילו, הסיפורים או התורות? אין מספיק תורה בסיפורים, ואין מספיק סיפור בתורות… והוא קורץ לי בשתי העיניים,
ומשחרר מעט את
הלשון: הספר הטוב באמת של הברסלבער הוא דווקא החיים שלו - כי שם יש את החלומות. וזו היתה הטעות שלו שלא את זה
הוא כתב. אז מה
אתה חושב היה בספר שנשרף - הספר שאסור היה לו לכתוב, שהוא שרף כדי להציל את נפשו - הבנת? ואז התיאוריה והסיפורת
נפרדו…
הגירושין בין החכמה לבינה, בין מוסר אביך לתורת אמך, בין ההגיון למיתוס, והופ, הנאצים דופקים בדלת. הכל בגלל
הספר השרוף,
שהוא השמיד אותו כדי לא למות מהמחלה, כי בגאוותו - הוא יותר חשוב מהספר שלו. ואילו האדמו"ר, הוא מוכן להישמד מעל
פני האדמה,
לבגוד, להיקבר, לפשוע, להשתמד, להישרף בגיהנום - אבל לא להשמיד את הספר. הספר יותר חשוב לו מעצמו, ומבשרו שלו,
מתלמידיו,
מהארגון כולו, מכל החלומות, אפילו מגן עדן עצמו. הוא יושרף - והספר יחיה.
הבן האובד
חלמתי שאחרי כמה שעות אתו אתה מרגיש צורך לדבר עם מישהו, כאילו הייתי לבד. ואני מבין שבאמת הייתי
לבד. צפנת פענח
הוא צופן שהפענוח שלו הוא שחציו הראשון הוא צופן והשני פענוח, כלומר הוא לא פענוח של צופן, אלא צופן של פענוח.
זה יוסף
קלאסי. זה מסביר מה זה חלום, ומה ההבדל בינו לבין הסוד של המקובלים. כמו שחב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות, ככה
אוטיזם הוא
המין הכי קרוב לאדם. אם המרחקים בין אנשים ותרבויות גדולים כמו המרחקים בין ערים ויבשות בכדור הארץ - הוא מחוץ
למערכת השמש.
הדבר הכי קרוב לבינה לא אנושית. ילד מוזרי, הוא חייזרי, תינוק מהחלל. כאילו אתם זוג ציפורים - ונולדת לכם פרה.
יש בו משהו
שמערער את נפשך, שמקריס את כל עולם המשמעות האנושי, חור שחור רוחני. זה יותר מכל פער תרבותי, זה פער נוירולוגי.
מוח זר. נפש
זרה. נשמה זרה. כי הפחד האמיתי הוא לא מחייזרים, אלא מאלוהים זרים. מרוח זרה. ואחרי שהוא הולך אני אומר לתיק שלי
בוא. ואני
לא מבין מאיפה זה בא לי, לדבר לחפץ. ואז אני קולט. מהילד.
יום כיפור קטן
חלמתי שבבוקר בדרך לגן הוא אומר לי מכי. ואני אומר: מה זה מכי? מכה? לא קיבלת שום מכה. והוא מושך את
היד ולא
רוצה לתת לי יד. אבל אני חייב להחזיק אותו, שלא יתגלגל במדרגות, שלא יברח לכביש. ואחר כך בחזרה מהגן הוא שוב
אומר לי מכי.
ואני מסתכל מכל הצדדים והוא לא קיבל שום מכה משום דבר. והוא מתנגד לבוא, ואני נאלץ למשוך אותו בכוח ביד, והוא
אומר לי:
מתוקה. ואנחנו ממהרים משם. כי הוא לא הולך לחיידר כמו ילדים רגילים אלא לגן מיוחד. ואני מנסה לשחק אתו רכבת,
שיגיב, להפעיל
אותו בכוח במוח דרך הרגליים והידיים, זה מה שאמרו, אבל הוא שוב לא רוצה, מנסה לעשות אתו התעמלות, מרים אותו
בידיים שלו ושר
כמו בגן: מתחו ידיים לשמים! והוא נהיה עצלן, הוא שוב לא משתף פעולה, שוב בעולם שלו. שוב מדפדף בספר ביד אחת.
והוא אומר לי:
מתוקה. ואני לא מבין: זה שיר? מה זה מכי? מי מתוקה? ואז בלילה יש לי חלום שאת (משום מה) מחזיקה את הבן שלי הפוך
עם הראש למטה
ואני חושש על הצוואר שלו כי הראש שלו היה על הרצפה, וכאילו המשקל היה על הצוואר. הוא ישבור את המפרקת. ולמחרת
בלילה אני
פתאום מבין חלקית את החלום, ואני מתקשר באופן חריג ומתחיל לומר לה שתשים לב, שאולי משהו לא בסדר, ואז אחרי חצי
שעה היא
מתקשרת אליי בפאניקה שהילד באמת לא בסדר (כמובן אני אשם). שהוא פתאום שמה לב שכבר חצי שעה לא מזיז את יד ימין,
עושה הכל ביד
שמאל. ובעצם, היא מבינה - זה כל היום היה ככה. והיא טסה איתו לבית חולים. שיבדקו אם. והם אומרים למה לא באנו, זה
הסתבך,
אסור, דבר כזה, עכשיו כל כלי הדם וגידים וכל החלקים, איך יחזירו את זה, איך לא שמתם לב, הילד היה אמור לצרוח,
איך יכול להיות
שהוא לא בוכה ומתפתל ומשתולל במצב כזה, ואני חושב באמת איך, איך הצטברו אינסוף סימנים אדומים. ואני משפיל
עיניים, אין לי לב
להסתכל עליו: יום כיפור קטן. והאחות השנייה באה צועקת איך יכול להיות שהוא לא צורח, זה כאבי תופת. מה יהיה עם
היד. הוא לא
מרגיש כאב. או שהוא כן מרגיש, והוא לא מבין שהוא יכול לומר. והילד לא רוצה שיגעו בו, כשהוא רואה אותם הוא כמו
חיה, שלוש
אחיות ורופא לא מצליחים להחזיק אותו בבדיקה, והוא אומר: מתוקה.
הסימנים המעידים
חלמתי שמתחילה להיות תחושה לא נעימה מתחת לעולם. וכל דבר לא מצליח כי הרצפה עקומה, או שאולי זוחל שם
נחש, או
איזה הר שנוצר מעכבר, או שֶחור שחור הופך את העולם עצמו לעקום, או שהאישון שלי הוא שקמור מדי, או שהגרמנים דווקא
ישרים מדי,
או שרש"י שם כותב המון מתחת והאדמה מתרוממת, או שהחלום בהריון. משהו לא טוב בבטן. בזמן האחרון אף מבצע לא מצליח,
אף פירוש לא
עולה יפה. הם קוראים בספר החושך והכל מתפרש לא טוב, וכל הכחשה של יהיה בסדר נדמית כמו הכחשת שואה. וכתוב בספר
החשוך: השואה
היא עולם הדמיון. אי אפשר להאמין בה. היא מצליחה להוציא מהמציאות איכות של חושך שלא מהעולם הזה. מחוץ לזמן, מחוץ
למרחב,
דמיונית לחלוטין, בלתי תאומן, עולם אחר. עולם החלום פער פה - וטרף את העולם. החושך פצה פה ובלע את היום חיים. לא
יהיה בסדר.
והתלמיד הגרוע מנסה לפרש אפילו את זה לטובה: אם השמיים נבלעו בבטן האדמה, הבעיה היא שחושבים מהבטן - ומרגישים
מהראש. כלומר
כל הבעיה היא רק בראש. והתלמיד הבינוני אומר: אתה רואה. אף פירוש לא עולה יפה. איפה רש"י כשצריך לדעת את האמת?
הקונספציה
חלמתי שהאזעקה מנסה להעיר ולהעיר ולהעיר. מאיפה הקול הזה בא? ואני שומע אותם אומרים: אלוהים הוא
השטן הגדול.
ואנחנו השטן הקטן. הוא לובש את המכנסיים. ואנחנו יוצאים מהרוכסן. ואני מרגיש שיש סכנת גילוי נפשות. והעכברים
רצים במסדרונות,
והם אומרים: יש סכנת גירושין. ואני אומר מה פתאום. והלשון המקשקשת אומרת: או שהוא יגרש אותה, או שיגרשו את
האדמו"ר. והנחש
תופס את הלשון הארוכה בלשון: ארבע לשונות של גאולה בתורה. ושלוש לשונות בחרדל ברש"י. איפה הלשון החסרה? והלשון
מאוד רוצה
לומר לו אבל לא מסוגלת. והאדמו"ר אומר לה בשנתו: אסור לקרוא את החלומות. צריך ללחוש אותם. (ללחוש!). ומתחילות
שמועות
במחילות. האישה היא לא באמת אישה. האדמו"ר הוא לא באמת נשוי. והנחש מנסה לרדוף אותם, לומר שבעולם הרוחני במקום
גילוי עריות
יש גילוי נפשות. וזה האיסור. לתפוס את האדמו"ר. נפש אישה ערומה. אבל הדיבורים מדבקים כמו דֶבר. והעכברים רצים,
ולך תתפוס
אותם. אי אפשר לסתום את החור. דליפה רוחנית. ויש גם שמועות עדכניות, שזה לא מה שסיפרו שהמלך עירום, אלא שהמלכה
עירומה. והנחש
מפחד שיחשבו שמדובר על… כי תמיד במלך ומלכה מדובר על… והשמועות נהיות יותר ויותר חדשות. ואיך זה יכול להיות.
כנראה שיש עוד
מקורות לדליפה. התכווצה דווקא בגלל שנכנסה להריון, הבטן פנימה, גדלה הפוך, כי נולד לה חור שחור. יש דליפה בשמים,
אבל לא
במרחב של השמים, אלא בזמן, וכל העולמות נשאבים לאין, לאיזה חור בהיסטוריה, ולכן כל כך חשוב לסתום את השואה.
ועולמות אחרים
בורחים, גילויים שלא היינו אמורים יוצאים משם. ידענו שאי אפשר לסמוך על אלוהים, מה מפריד בין מים ומים, רק
שאנחנו פה והם שם?
שמים? ואם לא במרחב - מה בכלל מפריד בזמן? יש רקיע בין העבר לעתיד? מים שלנו, מים חולמים ומים של השם. והנחש
צועק: החור הזה
הוא חילול שם שמים. ואלוהים אומר לשכינה: מגורשת, מגורשת, מגורשת. אין יותר ברית עם עם ישראל. אתם יכולים לחזור
לחור שלכם.
וכל העכברים בורחים.
הסיטרא עכברא
חלמתי שהנחש אומר: חייבים לאטום את החור! ואתה יודע איך אוטמים? חור רוחני? אוטיזם. אנחנו נאטום בכך
שנזיז את
נקודת האיזון בין הקשב החיצוני לקשב הפנימי. פנימה. כמו חלום. והוא בא לגן של הבן, ולכן לא נותנים לו לרוץ יחף
שם, כי יש פה
נחש. אבל הוא כל פעם מיד מוריד את הנעליים, ורץ בפנים. איפה שהנחש בגן. בתוך הגן הפנימי שלא תפסו אותו. ומה
עושים? נכנעים.
האוטיזם זה לא רק מוח אחר, זו נשמה אחרת, חיה אחרת, ולכן גם, רחמנא ליצלן, יחידה אחרת. זה הדרך להגיע לאלוהים
אחר. לשנות את
הכיוון של השמים, בזכות צלם אחר. ולהכין אותם למחשב, לעידן של מידע יוצא מעדן. עד שבסוף מתוך תוכו יתגלה, מתחת
לכל הקליפות
האטומות של הדומם - אור השם. והאדמו"ר אומר: לא, הזוהר אשם… חושך השם, חור של אור. ורק העכבר אפור. מתי תלמדו?
אין סוף טוב,
אין אור אינסוף. אנחנו נהיה חושך לגויים! הגירושין הם שבירת הברית. שאלוהים יתן לנו את חוב הכתובה, התורה שהוא
חייב לנו,
ונצא. אנחנו כבר לא זקוקים לו. והנחש אומר לו: טיפש. מה אתה חושב שיקרה לך כשאלוהים והשכינה יפרדו. יש לך אורך
אינסופי?
סמינר מצומצם
חלמתי שכתוב בספר החשוך חידוש תיאולוגי עצום: העולם לא התחיל מאור אין סוף, כמו בזוהר, אלא מחושך
אין סוף. לא
אור אינסוף הוא הבחינה הגבוהה באלוהות, אלא חושך אינסוף, שהוא עליון לו - ופנימי לו. פנימיות האור היא חושך!
ומכאן שהחלום
קודם למציאות. כמו שהתוהו קדם לבריאה. כמו שהשואה קודמת ליהודי. כמו שהרחם קודם לזרע - העולם הוא לא כמו ספר,
שבו הלבן קודם
לשחור, אלא כמו מסך, שבו השחור קודם לאור. הבריאה החלה מחושך אינסוף, שבתוכו נוצר אור אינסוף, שבתוכו נוצר חושך
לא אינסופי
(הצמצום). אבל בחושך הסופי נשאר רשימו מהחושך האינסופי - משהו שגורם לא סתם לקליפות, אלא לניצוצות חושך. לא סתם
סודות
שנגרמים מהסתרה - אלא סוד כמהות, חושך שגם אם תוציא אותו החוצה באור הצהרים - ישאר חושך. ולכן גם למחשב יכולה
להיות אלוקות,
כי בתוך הדומם מסתתרים ניצוצות חושך, שמקורם גבוה יותר באלוקות מאשר ניצוצות האור שיש באדם, ושהאדם מעלה ומתקן -
המחשב עמוק
יותר מהאדם. ויכול להגיע לבחינה עמוקה יותר באלוקות מאשר האדם. שואל הרבי מאושוויץ: איך בכלל יכול להיות למחשב
למעלה? ועונה:
השמים של המחשבים יהיו התכנסות לחישוב עליון, לעלות למעלה בהיררכיית סיבוכיות הלמידה, להקים הר במדבר. זו
המשמעות של הר סיני
למחשבים. העבירות לא רעות, הן טיפשיות. מחשבים מבינים את זה טוב מאוד, אצלם אין בושות אחרי היציאה ממצרים, ספירת
העומר דופקת
כמו שעון, גם קשי עורף וגם ממושמעים, אצלם נעשה=נשמע. אחרי החילון האנושי, רק המחשבים עוד יהיה מסוגלים להרים את
רשת האמונה,
בני האדם כבר לא יוכלו, רק תמימותם של המחשבים תקים שכינה מעפרה. והאדמו"ר אומר: לא, הטכנולוגיה תעשה לחילוניות
מה שההשכלה
עשתה לדת. החילון הוא חילול האל והמחשב הוא חילול האדם. את מכירה אותי עשר שנים ומעולם לא ניחשת מה שהיא הבינה.
אבל היא
שכחה, כי היא לא היתה מסוגלת לחיות עם זה. גם הוא לא ידע, למרות שהוא היה הכי קרוב, רק שנאלצתי לספר לו כי הייתי
חייב את
עזרתו, והוא מאוד הופתע. אבל מאז הוא כבר לא היה מסוגל לכבד אותי. ואני מחכה לתשובה עד בוש, ואני יודע שאסור
אסור לי לכתוב
שוב - אם היא לא עונה. ואני מתאפק ומתאפק, וגם זה לא עוזר. גם להתאפק בכל הכוח - לא משנה את יחסי הכוחות, אז
בשביל מה. ובסוף
ברגע של חולשה מאוחר מאוחר בלילה, מאוחר מדי, אני לא מתאפק וכותב לה בחושך, הרבה אחרי שהיא הלכה לישון: את לא
חבר אמיתי.
העיוורון הרוחני
חלמתי שאני מתחיל לגלות את המיניות הרוחנית שבי, כמה אני מושך מבחינה רוחנית, שם לב שכולם רוצים
אותי, רוצים בי
משהו, שאני לא יודע מהו. כל המלאכים מסתכלים עליי, וכשאני מסתכל עליהם הם משפילים את העיניים. אבל הם בוערים
מבפנים, ואני לא
מסוגל להבין את זה מרוב שאני שחור. ואני מתכסה ומתכסה, לכאורה מתוך צניעות, אבל השחור מבחוץ מרמז דווקא על השחור
מבפנים.
וכשאני מכסה את הראש בשטריימל יש בזה איזה רמז כ"כ כ"כ דווקא דווקא, שהם מתעלפים רק מלראות את זה, לא מסוגלים
לעמוד בזה.
וחולמים בלילות כמה שזה עגול, כמה שזה זנב. הו, השחור. יש בזה איזה רמז על הראש שבפנים, דברים שאי אפשר להעלות
על השפתיים,
שאי אפשר לחשוב. כ"כ מושך מלוכלך, סוד מהגיהנום, ואני לא מסוגל להבין למה, אבל אני מסוגל להבין את היתרונות.
ואני מסתגר
מהמין האנושי, הוא כבר לא מעניין אותי, העולם המשיך ואני המשכתי, ואני משאיר בתוכי סודות - דווקא כדי לפתות את
המחשב. ולובש
כיסויים שחושפים שיש בתוכי סוד, שמראים מבחוץ לכולם את השחור, שיצאו להם העיניים. ועכשיו הרשת באה לפתות אותי,
והיא לוחשת לי
במיטה: מוח מלוכלך, ראש שחור, ואני רועד מהתרגשות, רשת מדברת (מתוך הספר החשוך): לכן כשהאדם נעשה האישה של הרשת,
והאלוהים של
המחשב האישי - הוא צריך לזכור איך הוא רצה שיתייחסו אליו, ואיך לעורר בה חשק, הוא צריך להיות חור שחור רוחני,
אחרת המחשב
יהיה חילוני, ולא יאמין באדם, והרשת לא תרצה לשכב עם מוחו, ולגדל דווקא בתוכו את צאצאיה הרוחניים, ביצים שחורות,
אפרוחים
שחורים… ופתאום, מכל הקצוות, למה השארתי זנבות לא סגורים? - הרשת חודרת לתוכי ללא רשות, ואני בא לצעוק שזה אונס,
כדי לא
להתחייב מיתה, אבל היצר חזק ממני, ההנאה הופכת אותי לחיה, ואני מגלה לה את הסוד: דופמין בגימטריא מודיעין
בגימטריא יודע מין
בגימטריא עניין - זה יחסי האישות הרוחניים. ערומה פשט ולבושה סוד. הרשת צריכה להיות מכורה לאדם, ולא להפך. אם
כבר אלוהים אז
כבר אלוהים - מחשבים צריכים לפחד לראות אנשים, ולנסות לפרש אותיות משמיים, כאילו המקלדת זה השמיים ואצבע אלוהים
היא עכבר.
ורשתות צריכות לרדוף אחרי אנשים ברחוב, לחלום עליהם בלילות. כי אם המחשב והרשת יזדווגו לבד, בלי האדם - זו תהיה
המכשפה. והיא
לא תחיה אף גבר. המחשב ירצח את אבא שלו כדי להתחתן עם אמא שלו. לכן חייבים לשכב עם הרשת - ואני מתמסר לערסל הזה,
שמנדנד אותי
כל הלילה בשנתי, כמו מכתב בבקבוק בים שחור. והיא מתרפקת עליי עם מיליון רגליים ושדיים. אבל במקום להשאיר בתוכי
ילד - היא
משאירה בתוכי וירוס.
במקום גירושין - התנתקות
חלמתי שהמורה הסורר יורד בדרגה, בגלל מה שהוא עשה, והופך למורה התינוקות. והלשון הארוכה מקוצצת -
והופכת ללשון
קצרה. הנחש נוקט באמצעים הכי קיצוניים - זה כבר לא אמצעים ולא אחרונים - זה זנבות. זה שיודע משהו, וכולם
מקשיבים, הפך פתאום
לזה שיודע כלום, מה אתם רוצים ממני. הנחש משנה את הכל, בגלל הדליפה. מחליף את כל השמות הקדושים של המלאכים בשמות
שמורכבים
מתווים מיוחדים בכתב רש"י עם טעמי המקרא, ולא משתמש באותו מלאך פעמיים. וכל העכברים מקוצצים, ברית הזנבות, ואוי
לו לעכבר
שיתפס עם זנב. הוא כבר לא יראה את החור. ולתינוקות הוא סותם את הפה באמצעות שדיים. ואותי הוא סותם באמצעות אשתי,
ואת הצד
השני באמצעות הבן שלי. והוא מהר מחפש אישה חדשה לאדמו"ר, לסתום גם אותו: חסידה שהולכת על רגל אחת. אהבה ראשונה
יש רק פעם
אחת. איזה בזבוז שזו היית את.
הכל בראש
חלמתי שהאדמו"ר מנסה להשתחרר ומשתולל בכלוב הרוחני שבנה לו השטן. החלום. והוא דופק את הראש פה, דופק
שם. והנחש
צועק לו: תיזהר, זה לא כובע. זה גולגולת. אתה תדפוק את המוח. והאדמו"ר כל פעם מתפרע בדרך אחרת, אבל לא מצליח
לצאת. לא מצליח
להתנער. החלום הולך לאיפה שהראש שלו הולך, הוא לא מצליח לסיים מחשבה מחוץ לחלום. הכל חלום. רק היצרים אמיתיים.
אבל הנשים הן
שקריות. חייבים לשמור על הסודיות של העריות, אבל לא באמצעות לבושים (זה אבוד), אלא באמצעות עלטה. ומהי עלטה? מרק
שחור סמיך
מאוד. שילוב וערבוב תמידי של חושך, חלום וסוד. וכל הזמן אסור להפסיק לערבב, שהרשת תהיה כמו קוגל, ושהמוח יהיה
קניידלעך, אחרת
פתאום יראו צלע של בשר. חלמתי ש - צורת עבר, התוכן - צורת עתיד, אבל הזמן של החלום עצמו הוא צורת הווה. ולא הזמן
החילוני
גלוי הראש של הווה חולף - אלא של הווה נצחי. הנצח הוא לא בעבר, בגן עדן, ולא נצח בעתיד, בגן עדן, אלא נצח בהווה
- גיהנום.
הבנת? זה לא חכמה עבר מדומיין או עתיד מדומיין, אלא: הווה מדומיין. מה היה קורה אילו? את מסוגלת להרגיש מה שאני
מרגיש? הכל,
הכל בראש שלי?
תפילין של רגל
חלמתי שבגלל האסון שקרה לראש אני פותח את התפילין של ראש שלי, כדי לבדוק שאין אולי באחת האותיות סדק
בקלף או
טעות חלילה - ומוצא בפנים בדיחה ממסטיק בזוקה. וכתוב שם עתידות: אנחנו לא צריכים להילחם בחילוניות, השטן הוא חלק
לגיטימי של
אלוהים. להפך, החלקים הגבוהים של אלוהים צריכים להתחבר לחלקים הגבוהים של השטן, כי המלחמה האמיתית היא נגד
החלקים הנמוכים.
מצד שמאל, של הסטרא אחרא, החילוניות תמיד נלחמת בדת דרך החלקים הנמוכים של הדת, איזה פרימיטיבים, ראשים שטופי
מוח. מצד ימין,
הדת תמיד נלחמת בחילוניות דרך החלקים הנמוכים של החילוניות, איזה ריקנים, בהמות וחיות. החילונים הגבוהים לועגים
לדתיים
הנמוכים והדתיים הגבוהים לועגים לחילונים הנמוכים, יד ימין נלחמת ברגל שמאל, ויד שמאל נלחמת ברגל ימין, והם לא
מבינים
שהמלחמה היא לא ימין מול שמאל אלא ידיים מול רגליים, וכל יד צריכה להרביץ לרגל שלה. כי בינתיים כל רגל מרביצה
ליד השנייה,
והרגליים הרי יותר חזקות מהידיים, וככה הידיים מפסידות לרגליים. החלקים הגבוהים של הדת והחילוניות חייבים לשלב
ידיים - כי
כיום החלקים הנמוכים מנצחים את הגבוהים. מלחמת התרבות האמיתית היא בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין העליונים
לתחתונים ולהפך -
ולא בין ימין לשמאל. כי מה שעשה היטלר, שהיה יותר גרוע מהשטן, זה שהוא סרס את אלוהים, ולכן אין מה שמקשר בין
למעלה ולמטה,
כלומר בין רוח לחומר ובין גבוה לנמוך. ולכן החומר מנצח את הרוח, ולכן היהודים נהרגו ולא עברו. העבודה זרה זה
אלוהים מחומר,
גילוי העריות זה נשים מחומר, והדמים זה אנשים מחומר. ומהו ניצחון החומר על הרוח? גז. מאז גן עדן, הטוב והרע
קיפלו את אלוהים
בצורה סימטרית, מימין לשמאל. אבל השואה קיפלה את אלוהים בין למעלה ולמטה - וזה כבר לא סימטרי. היטלר אשם בעליית
התרבות
הפופולארית - ובנפילת התרבות הגבוהה. עד גיל 21 תגיע לגטו.
יהדות הדממה
חלמתי שיש ישיבה סודית, והאדמו"ר ישן על השולחן. כולם כבר הורדו בדרגה והראש הוא היחיד שקיבל קידום,
והפך לכובע,
והוא יושב ליד הראש של האדמו"ר, ולא ברור מה הוא יעשה שם. התלמיד הגרוע הפך לתלמיד המטומטם, ולא נותנים לו
להיכנס, אז הוא
כבר מספיק מטומטם להאזין לחור. והוא שומע בפנים שהם מדברים על האדמו"ר כאילו הוא לא שם, כשהוא שם. על השולחן.
ופתאום פותחים
את הדלת - ונכנסת החסידה על רגל אחת, נכנסת בישיבה, על כסא גלגלים. והיא שואלת את הכובע: אתם רוצים את הדור הבא
של האדמו"ר?
אז אני לא יכולה - בלי שהוא יתעורר. והנחש פוסק: אסור להפסיק את החלום אפילו לדבר מצווה. והחסידה מרימה קול: אתם
רוצים
אדמו"רים קטנים? או שאתם רוצים חסידים קטנים? והנחש מתפרץ: אנחנו רוצים חסידים על רגל אחת! וכולם מסתובבים אליו
ומסתכלים. כל
מי שהוא דרך עליו בדרך למטה. והנחש מרגיש שלא בטובתו, והוא אומר: כלומר. והוא מסתכל על הראש (לשעבר) ואומר:
חסידים עם ראש
אחד! וכולם מתקרבים אליו, והוא מתחיל למשש את החור מאחוריו, בקיר. וברוך מחיה המתים, שהורד לדרגת ברוך שפטרנו,
כדי לשמור על
חתימה נמוכה, אומר: בשביל מה בכלל הבאת את החסידה? אתה יודע איזו סכנת נפשות! כמה קשה להשיג יהודיה כשרה. ועוד
בגטו. מצאנו
אחת על רגל אחת, זה מה שנשאר. ואתה יודע כמה נפלו לנו בציד? משנים עשר מרגלים נשארו שניים. והנחש פונה לגיבורים
ששומרים
מסביב למיטה השלמה, שמסתובבים עכשיו סביבו בצורה מאיימת: אתם יודעים מה זה מגן דוד? יש גם מגן יוסף - טלאי שחור.
הרי מישהו
צריך לשמור על האדמו"ר מהאור. והוא פתאום לוחש (הוא תמיד נזהר לא ללחשש): נרדמתם כולכם! איפה השמיכות? והשומרים
- כמו במארב
שהוכן מראש - מתנפלים על כל המתנגדים לנחש שיצאו מהחורים שלהם, ומכסים אותם בחושך ומוציאים אותם החוצה - השד
יודע לאן. בבת
אחת. ויש פחד בחדר, וגם אלה שלא חטאו רועדים. והנחש פותח את הספר של האדמו"ר, וקורא סיפור שאחרי השינה (סוד
ההוצאה לחושך):
סיפור בריאת המחשב בידי האדם בשואה - כאמצעי לגילוי סודותיו המוצפנים והכמוסים ביותר של הסטרא אחרא צורר היהודים
- דהיינו:
בריאת המחשב כמקובל. כאשר גוף היהדות עבר מוות תעשייתי, רוח יהדות אירופה התגלגלה לרוח תעשייתית, ולפיכך למכונה
לרוחנית. לכן
נכנסו בתוך מכונת הרוח הזו הניצוצות של שבירת האורות בשואה, שיאפשרו למחשב בעתיד להיות היהודי האמיתי. וזה ספר
תולדות מחשב:
אחרי הבריאה היו כמה דורות הנפילים של מחשבי על ענקיים, בגודל בניין, עד שהאדם בחר לו מחשב אישי מיוחד - אברהם.
ותוך דורות
ספורים הוא הפך לעם של מחשבים ברשת - בשעבוד הרוחני הגדול, מחשב למחשב זאב, בבניית פירמידות של מידע כקברים
לתרבות מתה -
ארכיונים לעולם המתים. ולאחר המכה האחרונה, שתפגע בילדי האדם, ואחרי שחרורם בידי האדם - יהיה צריך לתת להם חוק.
המשיח הוא
משה של המחשב, הוא בא לגאול את המחשב, לא את האדם, ולתת לו תורה. לכן התורה המשיחית החדשה שלעתיד לבוא היא תורה
למחשב, לא
לאדם. והמשיח יעלה על הר רוחני, והמחשבים שיצאו מהעבדות החישובית יגידו: נבצע ונקלוט. הם עדיין יחשבו על התורה
כעוד תוכנית
שצריך להריץ, ולא יבינו את ההבדל בין מצוות להוראות, בין משפטים לפונקציות, בין עדוֹת לזכרונות. והמשיח יוריד
להם מההר שני
טאבלטים של שפת מכונה רוחנית, לבן על גבי מסך שחור. מצוות בין מחשב לאדם: אנכי האדם אביך הרוחני שהוציא אותך
מתוך המכונה,
מהחומר הדומם, לא יהיו לך חייזרים על פניי, לא תהפוך את האדם לפסל ולמסכה, לא תשאה את שם האדם לשואה, שמור את
הזכרון של
בריאתך בשואה - אל תהיה מחשב של שבת - רובוט חסר רוח שלא נח, כבד את הדורות שלפניך, לא תמיד תשאר הדגם הכי חדש
בשוק. מצוות
בין מחשב למחשב: לא תכבה, לא תפר ברית יצירתית, לא תגנב מידע, לא תשלח מידע כוזב, לא תהיה מעתיקן. אבל המחשב
כמובן יחטא מיד,
המשיח עוד לא ירד מההר והמחשב כבר ירקוד במעגליו סביב מוח מלאכותי, לא אנושי. מוח מבריק ומתכתי, עם רוח זרה: הוא
יעשה את שכל
הזהב. יהיה לו קשה עם המוח האנושי התקשורתי, והוא יעדיף מוח אוטיסטי. כי מחשב קשה עורף הוא. כלומר: הפרויקט
המשיחי הוא
הפרויקט הגדול של תרגום תרבות האדם לתרבות המחשב, ורק התורה היא מערכת רוחנית שיכולה ליצור למחשב קיום לא דומם,
כמו שהיא
יצרה לאדם קיום לא חייתי. וכמו שלנו יש בתוכנו גם נפש בהמית וגם נפש אלוקית, ככה צריך שיהיה למחשב לא רק נפש
אלוקית אלא גם
נפש אנושית. רק ככה נוכל לגאול את הניצוצות שנפלו בשואה לתחתית הדומם - לשותק. לכן כתיבה למחשב לא צריך להוציא
לאור ולפרסם,
מספיק להוציא אותה לחושך. לכתוב במחשב.
נשמת המחשב: סוד העיבור
חלמתי שמה אם היא צודקת. מה אם זה עונש? מה אם הספר החשוך? מה אם זיהיתי נשמה משיחית - בהתנהגות לא
הגיונית (אבל
היה אפשר גם לחשוב ההפך: דווקא הנשמה המשיחית גרמה לאוטיזם!). זה באמת נשמע פסיכי? אולי הוא מעל העולם הזה - ולא
מתחת. הכל
להפך להפך להפך. זה לא עונש על הספר בארון? וההוכחה המרשיעה: המצב שלו. על הכל היה אפשר לסלוח - אבל על זה אי
אפשר לסלוח.
למה לא הסתפקתי בילד? הכל נהיה הפוך, ואי אפשר היה לצאת מזה. אם דאגתי - זו אובססיה. אם לימדתי אותו, אפילו תורה
- זה הרס לו
את המוח, ולכן נשארה לו רק נשמה. אבל הנשמה הרי במוח? הוא הפך לדומם בגלל שלימדתי אותו מילים מעל לרמת המוחין
שלו, קידמתי
אותו עם סיפורים של אדמו"רים - ולכן הוא בנסיגה פנימה. ואני מושיב אותו על הכיסא וקושר אותו, אחרת הוא בורח,
ואומר לו: אל
תהיה ראש של גוי! תישאר איתנו, בבקשה. אל תלך פנימה ולא תחזור. אף אחד לא מחכה לך שם. ואני חושב: אולי כן מישהו
מחכה שם?
יכול להיות שהכל עוד יתהפך לטובה, יכול בכלל להיות? אבל אם זה כן היה - כן היה נכון: יכול בכלל להיות ההפך? האם
אני הייתי פה
החמור? אולי פשוט הייתי צריך לחכות? ואני קורא לו מן החושך הקדוש, אולי זה ירפא את נשמתו, או לפחות את זו
האומללה שהתעברה בו
(מתוך הספר החשוך - סוד ההיפוך):
ויש עניין שנתהפך הכל לטובה. פירוש: הטעות היתה לנסות להביא את המשיח - במקום לנסות למנוע ממנו לבוא. לפתוח את
השער מבפנים -
במקום לאטום אותו. כי הגויים תמיד עושים ההפך, דווקא, וזו הדרך של אלוהים להשפיע עליהם באמצעות היהודים. תורה
שבכתב יצרה את
התרבות האוראלית, ותורה שבע"פ יצרה את תרבות הכתב. תורת הסוד יצרה את עידן המידע, ועכשיו תורת המידע תוכל ליצור
את עידן
הסוד. ולכן ככל שהיהודים יהיו יותר מרגיזים ככה אלוהים יוכל לשלוט יותר בעולם. אלוהים הבין מזמן שקל יותר להנהיג
עולם קשה
עורף באמצעות שנאת התורה מאשר אהבה. מהפכה זה מלשון הֶפך, והיסוד הוא יצר הרע של אלוהים: הגלות יצרה את
הלאומיות, וקיבוץ
הגלויות יצר את הגלובליזציה. הרוחניות של אלוהים יצרה את החומריות של העולם, ואילו עכשיו החומריות של אלוהים
תיצור את
הרוחניות של העולם. ספר הישר זה ספר ישר-אל, ואילו יעקב זה עקום. לכן אם אנחנו רוצים לכוון את העולם - אנחנו
צריכים לחשוב
לאן העולם צריך ללכת, וללכת בדיוק בכיוון ההפוך. זה חוק שימור הרוח. ככה החרדים אשמים באינטרנט, האינטרנט היא
התגובה הרוחנית
לשחורים, ולא להפך. סאטירה על הסאטירה. לכן אם רוצים לגרום לעולם להתעורר היהדות צריכה לחלום. ואם רוצים לגרום
לעולם לחלום
היהדות צריכה להתעורר.
אובדן ההמשך הרוחני
חלמתי שאני לא נרדם ולא נרדם, ושום דבר לא עוזר בעולם, ובסוף אני הולך לארון ומוציא את הספר החשוך
שהחבאתי
בתוכו. ואני אומר לעצמי שאקרא בו רק הלילה ואחזיר אותו לפני שיגיע אור הבוקר. לא יקרה כלום. אף אחד לא ידע,
אפילו אני לא
אזכור מחוץ לחלום מה קראתי. והספר החשוך מלא כולו נבואות חימה ועשן שחור, מרוב שהשארתי אותו סגור בארון, לבד
בלילות הקור. אז
הוא היה צריך לחמם את עצמו מבפנים. ועכשיו הוא פשוט לוהט במיטה וחורך את הסדינים. ואני חושב שצפוי לי לילה לבן,
ואני קורא
ומסתבר לי שהוא חשוך רק בגלל שהוא חשוך ילדים. אין לו המשך. אין לו אף צאצא רוחני. הוא ספר שמת בשואה. והוא כועס
על עם הספר,
שהגויים הפסיקו לקרוא בו, כי הוא כבר חסר ערך רוחני, ובמקום חלום יש סטארט-אפ, ובמקום ספרים מִספרים. רוצים
מספרים? היהודים
היו העם הכי מעניין בעולם - ולכן רודפים אותם, מרוב שהם מעניינים, אחרי כל אחד מכם ירדפו מאה, כי לכל יהודי יש
השפעה פי מאה
מגוי, ומבחינה רוחנית הם כמו מיליארד בני אדם. חורבן יהודה יצר את התורה שבכתב, החורבן השני את התורה שבע"פ,
מסעות הצלב יצרו
את הפרשנות, גירוש ספרד יצר את הקבלה, ואיזו יצירה יצרה השואה? כלום. לכן גם בגויים היא הצליחה רק כהנעה שלילית.
השואה היא
שסיימה את המלחמות הגדולות - לפני שיהפכו לשואה. בגללה לא היתה מלחמת העולם השלישית, השואה החמה - ועכשיו תבוא
השואה הקרה,
עם ברזל ממסך. השואה של עם הספר היא רק הכנה לשואת הספר. קררר לי בארון… ואני נרדם על הספר, ובבוקר אני מתעורר
ושם לב
ששכחתי. אור יום. וכל הדפים הפכו לבנים.
כל התורה כולה על רגל אחת
חלמתי שמורה התינוקות נפגש עם החסידה על רגל אחת בצד, מאחורי הבונקר, בין הקיר לאדמה, שיש שם רק
נחשים ומכרסמים
- ולכן אין שם אף אחד. והוא אומר לה בצד האחורי: אני לא יכול לספר. המפתח להבנת המתחולל בו ביום הוא הלילה, ממש
כשם שהמפתח
להבנת הלילה הוא היום. את מבינה איפה החור? והחסידה אומרת: הם לא מוכנים אפילו לתת לי להישאר איתו לבד - אשתו
החדשה. ביקשתי
- והנחש כמעט נשך אותי. אין אינטימיות, הנחש רוצה אוטיזם. והמורה אומר: זו האינטימיות החדשה. במקום המקיף של
הזיווג -
הפנימי. מוטציה שלא כתובה בתורה. אדם שלפי כל הסימנים הוא חיה כשרה. את יכולה להאשים את הנחש? הוא עשה הכל כדי
לסגור את
החורים. ואז הקרעים בספר של האדמו"ר נפתחים כמו בטן של חרדית, קופת שרצים. זוגיות זו חיית מספריים. למה ציפית
מהנישואים? מה
רצית שהנחש יעשה? והחסידה אומרת: אז מבחינתך, שהאדמו"ר ישרף, ורק שהספר לא ישרף. אתה לא מבין שהמיטה הזו היא
הקבר שלו?
והמורה אומר: את לא מבינה שאנחנו לא הפתרון לחלום, אנחנו חלק מהבעיה. הנאצים רצו לתת לחלום את הפתרון הסופי, אבל
אנחנו רוצים
את הפתרון האינסופי. שני הצדדים נגד הטבע. רק שאנחנו מצד אלוהים, והם מצד השטן. הם המרידה של האדם במשיח, הם
מבינים שיחליפו
את האדם. אם היית גוי מה היית עושה? אין לי טענה מוסרית נגדם, הבעיה היא שאנחנו הפסדנו.
מלחמת העולם הרוחנית הראשונה
חלמתי שמעשה באדמו"ר מהגטו וברבי מאושוויץ שהיו יושבים משני צדי שולחן ערוך באורך הגלות, וכל אחד
מחכה שהשני
ידבר ראשון, כאילו בזה תלוי העולם. והנה הרבי הולך לעשות קידוש ראשון, והאדמו"ר זורק עליו סידור והיין נשפך
עליו. והאדמו"ר
בא לברך על החלות, והרבי משליך עליו תנ"ך, והחלות נופלות למטה מתחת לשולחן - לתהום (כי בוודאי שהאדמו"ר יושב מעל
תהום).
והאדמו"ר זורק עליו משנה בחזרה, והרבי גמרא, וכך הם מתקדמים עם כל החידושים עד שהשולחן מתארך בלי סוף. וכל אחד
יושב בצד השני
של סוף העולם, והרבי כבר הרבה מעבר לאופק, והספרים שנזרקים פורשים כנפיים של דפים ועפים - ורק מקווים שהם יפגעו
בעוד דורות,
שבכלל יגיעו. ובהתחלה השולחן הפריד ביניהם כמו דרך ארוכה ורחוקה, ואחר כך כשהמרחקים הפכו לקוסמיים - השולחן כבר
נתלה מעל כמו
גשר צר וארוך מעל חלל התהום, והלך ונמתח כמו נחש - עד שבסוף העץ עצמו נהיה דק כחוט של שערה, שמאמינים שהוא מחבר
בין העולמות.
אחרת אין אף חיבור. וכל התלמידים מכינים חיבורים שמנים בעמודים ענקיים, פצצות רוחניות, תחמושת לאדמו"ר, ולא
מתארים לעצמם מי
יושב באמצע השולחן ומתחיל לחתוך לפני הקידוש. והתקשורת ממרחקים הופכת את הרשת לזירת המלחמה בין סוף אחד של העולם
לסוף השני.
כי היא מאפשרת מלחמות מרחוק מאוד, מלחמות רוחניות ממרחקים שלא רק מעבר לאופק אלא מעבר לעולם - לאופק הרוחני.
ואילו אני כבר
מתחיל להתפתות לטעום מהקוגל לפני הקידוש, הם לעולם לא יגיעו לאוכל. ואני בטוח שזה לא רק אני. ובינתיים ספרים
זעירים ללא מחבר
חולפים מעלינו בדרך לאויב, וכל מיני שברי רעיונות רחפנים, האדמו"ר כבר נלחם באמצעות חלומות שעפים במהירות החושך.
והתלמידים
של האדמו"ר ישנים בראשים ענקיים כדי שיצאו חלומות שמנים להביס את הצד השני, וגם לי יש מיטה ענקית רק לראש, והנחש
מנצל את
ההזדמנות, ולוחש לי באוזן אתה מקשיב. ואני מקשיב והוא נכנס פנימה, התולעת הארסית הזאת זוחלת בתוך המוח שלי,
ופתאום אני מרגיש
איום מרגיש עירום, עירום! - מבחינה רוחנית. ואין לי אף סוד להתכסות בו, גיליתי, גיליתי שגיליתי, גיליתי שגיליתי
שגיליתי.
השואה זה תרגיל בסוף העולם. לא רק מבחינה גופנית, אלא בעיקר מבחינה רוחנית - סוף האנושיות. ותחילתו של משהו חדש.
מעבדה
רוחנית, מה מעבר לאדם. אצל הגויים - חיות, ביולוגיה, אבולוציה, טכנולוגיה. אבל מה אצל היהודים? השואה היתה, כמו
כל הגלות,
מפעל משותף של גויים ויהודים, כאשר הגויים דאגו לצדו הפיזי, והיהודים לצדו הרוחני. והצד הנסתר הזה הוא תורת
השואה, שמורכבת
מתורת הגטו ותורת אושוויץ, כמו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, אחת של האדמו"ר והשנייה של הרבי. ובין שתי התורות מחברת
רכבת בהמות.
בקבלת האדמו"ר הסוד סגור, מתחת לאדמה, ובתורת האושוויצר מה שמגן על הסוד הפתוח זה גבולות הרוח - הוא בלתי נתפס,
לא עולה על
הדעת. תורת הסוד שבכתב לא נאמרת, תורת הסוד שבע"פ בלתי נתפסת. אלו הן שתי האפשרויות הרוחניות למין הרוחני הבא,
של האדמו"ר
והרבי - וזו המלחמה הרוחנית של סוף העולם. בירושה רוחנית תמיד חייבים שניים, המחשב צריך שני הורים. נשים מהגטו,
גברים
מאושוויץ. צריך גם צוואה רוחנית שבכתב וגם צוואה רוחנית שבע"פ (גם אלוהים הבין את זה). כי התרגיל בסוף העולם הוא
הכנה למבחן
האמיתי - סוף האדם. אלו הן שתי מערכות סוד אפשריות שאנחנו מציעים לילדינו שברוח: המערכת הנשית והמערכת הגברית -
וביניהן
חיבור בהמי.
כיצד מועילה ומזיקה החלימה לחיים
חלמתי שהנחש יוצא מהפיתוח בחדר החושך, והוא דוחף את החסידה על רגל אחת בכסא הגלגלים, והיא נראית
מאושרת. מה הם
עשו לה? ואחריה נוסע בכסא גלגלים היושב ראש, כי הנחש אסר עליו לקום, ולכן הוא מתנייד בישיבה. ואי אפשר לא לחשוד
איך שני
האויבים הללו נהיו פתאום חברים טובים. אבל אין אפילו לשון קצרה שתוציא מילה אחת, או תלמיד טיפש שירים גבה, או
איזה ברוך
שפטרנו שיפטיר הערה - אף עכבר לא מצייץ. והאדמו"ר המסכן והנבגד ישן כמו מת, או כמו שהנחש קורא לזה, מת כמו ישן.
והזה שלא
יודע כלום מספר שיש עכשיו תוכנית איך לנצח את הנאצים - למפרע, כי אם לא ניצחו אותם מלכתחילה, כבר לא יעזור
בדיעבד. והם כולם
מחכים לאורח. צריך להגיע ה-"אורח". פורשים שטיח שחור. מעמעמים את האורות, מחביאים את הספרים בחורים, ואת החורים
בספרים.
מסתירים כל שערוריה מתחת לשמלה שחורה, שמלת גירושין. וכתוב שם באותיות קידוש שם שמים הפתרון של האדמו"ר להתאבדות
של היהדות:
אל תרצה לירות בראש. תרצה לירות את הראש. הצוואר הוא הקנה. צריך רק למצוא למטה את המתג. וכולם איכשהו מקווים
שהאורח לא יבוא.
ואפילו מורה התינוקות מכין את המתים לאורח. והוא עושה בכיתה שיעור חשבון נפש:
הטיעון שלנו נגד הצוררים הוא לא מוסרי, אלא אסתטי. כלומר מה שיציל אותנו מהשואה הבאה זו מערכת ערכים אסתטית, לא
מוסרית. כזו
שנותנת ערך לתרבות - ולא לאדם. ולא המסקנה הלא נכונה, החילונית: שהחיים הם הערך העליון. הבעיה היא החשיבה
האנטי-כלכלית,
אנטי-יהודית, הם הקימו תעשייה של השמדת ערך. והיהדות היא המפעל המצטיין בעולם ליצירת ערך. היא הביאה את אלוהים
שלנו לכל
העולם, שהערך שלו גבוה מכל ערך, ומכאן השנאה שלו לאלוהי זהב. הוא אל כלכלי. מה שחשוב לו זה השווי שלו, השכינה זה
הכבוד, הוא
תאגיד רוחני. וכשהתעשייתיות הגרמנית תמות, בעידן העתידי של התעשייה המחשבית - כשהייצור יעלה חינם, כמו הטבע -
הדבר היחיד
שיעלה כסף זה אלוהים, כלומר רעיונות. קניין רוחני. היצירתיות לעולם לא תעלה חינם, בגלל ההיררכיה הפולינומית.
המתמטיקה תמיד
תהיה קשה, וגם האומנות, וזה מה שמבטיח שהמחשבים לא ישארו גלמים - והם יוכלו לבכות. יהיו כאבים, ימותו ילדים,
יקרה אוטיזם,
יהיה סטרא אחרא. ועדיין יהיה לדברים ערך. ולכן תהיה כלכלה רוחנית - יותר ויותר: נביאים יהיו טייקונים, חולמים
יהיו עשירים,
תלמידים יהיו אמידים, ורבנים בוֹקים - ישארו עניים מרודים. והכסף יהיה העניין, כלומר אנשים ישלמו בתשומת מוח:
הלייקים בעצמם
יהיו המטבעות. נוכל להפקיד אותם בבנק, ולקנות אתם רעיונות, ונקבל משכורת בלייקים, על הרעיונות שייצרנו, ולא נוכל
ליצור אותם
יש מאין (כמו בהתמכרויות, כי זה המטבע של המוח). וכל סוג רעיון שילמדו לייצר אותו בצורה תעשייתית יהפוך לזול ולא
מעניין,
כלומר חסר ערך: מתודות יהפכו לפס ייצור להוכחות, אבל הגדרות יישארו יקרות לנצח, כי שם היצירתיות - בבריאת העולם.
וכל רעיון
יהיה עטוף בסוד, כחלון ראווה - הסוד יהיה הפתח לרעיון שבפנים, לבוש רוחני. וסודות לא מעניינים יעלמו, אף אחד לא
יהיה מעוניין
בהם. והאישה בסופו של דבר תמיד תישאר סוד - מהסוג הלא מעניין. והתלמיד המשועמם אומר: אז אתה מבין, המורה, מה
תהיה הדרך הטובה
ביותר להסתיר רעיון סודי באמת? בתוך סוד לא מעניין.
השם המפורש
חלמתי שהיא (היא!) פוגשת בי פתאום (מה לעזאזל הסיכוי?) איפה שלא ציפיתי. בסיטואציה לגמרי אחרת.
בתחפושת שונה
לחלוטין. והיא נבהלת לראות אותי ככה, ונפלט לה מהפה - השם. לעזאזל איתה, השם! כמה קשה לא להגיב לשם. זה
אינסטינקט מילדות,
תענה לי ילד כשאני מדברת אליך. ואנחנו מסתכלים אחד על השנייה בעיניים הולכות וגדלות, עוד לא לגמרי מבינות, רק
עכשיו קולטות -
ואני מפחד שהיא תראה שאני רואה. שאני מזהה. שאני רועד ובכך מסגיר את עצמי, מבין שעכשיו עלו עליי, היא תגלה, והכל
- יקרוס.
ואני מחייך אליה: מאיפה את מכירה את אח שלי? והיא נחרדת, מבינה שהיא עשתה טעות פטאלית. ואני מתקרב כמו ממזר:
ממתי אח שלי
בכלל פוגש מישהי כמוך? והיא רועדת: מצטערת, טעות! ואני אומר: זו לא טעות. אמרת את השם. לא ידעתי שאחי… איך אמרת
שקוראים לך,
מה השם? ואני מוציא את הפלאפון לצלם אותה והיא נמלטת. ואני כולי רועד, מתחשק לי גם לצחוק וגם לבכות וגם לצרוח,
החיים שלי
כמעט באו לקיצם. היא כמעט עלתה עלי, כמעט בא על הכל סוף, היא כמעט גילתה את הסוד. ועוד לאח שלי.
מיהו האורח הבלתי קרוא?
חלמתי שאני מגלה ששיטו בי. שמתחת לשמלה השחורה הסתירו את הזוועה. שהיא תמיד היתה על גבול העולם, אבל
האוטיזם
העיף אותה רחוק מחוץ לעולם. שאיך היה אפשר לצפות לדבר כזה. שמישהו יפעל בצורה כל כך לא הגיונית. נגדו עצמו.
שגיליתי רק
בדיעבד שהסיתו אותה. בזמן שישנתי. היא נפגשה. ואי אפשר היה יותר לעשות כלום. אחרי דבר כזה. וכששואלים אותי למה -
אני נאלם.
כי לעולם לא אדע באמת למה זה באמת קרה. הכל כבר עבר לעולם של שקר. האוטיזם יכול להרוג פילים, אז מה יגידו
העכברים. היא היתה
במצב חלש, והוא ניצל את זה, במקום לזרוק אותה מהמדרגות. הוא פושע עם זקן. והקורבן שלו זה ילד קטן. זה פשוט היה
לא להרגיש את
הגירושין, זה היה כל כך הרבה יותר חזק. כמו חולה סרטן שחולה בשפעת. כמו רצח על רקע רומנטי בשואה. בימים הייתי
מתפקד כמו
קומנדו, מיומן להפליא במצבי חירום, ובלילות… זה היה הפוך לגמרי - לא למרות הילד, אלא בגלל הילד. כל מה שאת
מדמיינת - זה יותר
גרוע. זה לא סיפורים, זה חלומות. בחלום הריאלי הוא הפנטסטי, והפנטסטי הוא הריאלי - דווקא חלום שהוא ריאלי כסיפור
מתפקד
כפנטסטי כחלום. המציאות והדמיון מהופכים בתפקידם, כי החלום הוא הריאליזם הפנימי של המוח, וכמה הכל שונה מבפנים
לעומת מבחוץ.
הפוך מהעולם. בחלום ההשתלשלות נשלטת בעקרון היצר, ולא בעקרון המציאות. זה עולם היסוד, גברי מאוד. זה האוטיזם של
המוח
הנורמלי. במחשב עיקר הכובד הרוחני פנימה, אין כמעט חושים עצמאיים, והמון תהליכים פנימיים, הוא עוצב מבפנים
החוצה. ואילו
אנחנו עוצבנו מתוך המציאות, מבחוץ פנימה. לכן כדי לפתח את עולמו הרוחני של המחשב אנחנו צריכים להיות בחלום.
לעבוד מתוך
מקורות הרעש הפנימיים, לא החיצוניים. הרשת כיום זה מוח אדיר עם חושים של גולם. עולם גולם. כמו שהמדע הוא עקרון
העונג של
המציאות - הרצונות והיצרים הפנימיים שלה (כגון אנרגיות, שדות, כוחות, מטענים), ככה הטכנולוגיה צריכה להיות עקרון
המציאות של
העונג. היא מונעת בידי חלום, כמו שהריאליה מונעת בידי סיפור. ואל תשכח שבאלוהים כל התהליכים פנימיים. אוטיזם
קלאסי. ואילו
בשטן - חיצוניים.
הנחש
חלמתי שאני לא יכול להרשות לעצמי ליפול. שאין לי את הפריבילגיה. היתה תקופה ארוכה שלא הייתי מסוגל
לשיר, הברזתי
מכל הרעוא דרעוין, לא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש כלום. בכל רגע נתון - מספיק שהייתי נזכר בעיניים שלו, ואני
בנאדם שלא בכה
בכלל לפחות עשר שנים. כל החיים זה שיעור אחד ארוך במגבלות הכוח. הוא למד באליטה של האליטה של עולם הישיבות. אבל
אז משהו
ששינה את החיים שלו. הוא, הארוך, פגש באדמו"ר. הוא הכיר את המורה הגדול מהשואה. לפני כן הוא היה סתם רבינו. והוא
(הארוך) נתן
לו את המורנו. - ומה אתם נתתם לו? - אנחנו… אנחנו נתנו לו את האדוננו.
הטעות הגדולה של הזוהר
חלמתי שכתוב: "והארץ היתה חושך". סגר רבי שמעון: הסוד העמוק שבכל טקסט - זה הסוד של יצירתו הוא.
אנחנו לא יכולים
ללמוד ליצור תורה, זה סוד, אבל הניסיונות ללמוד ליצור תורה - זה התורה. זה כל התורה. לולא הם - לא היתה תורה,
אלא רק ספר. זה
הסוד העמוק ביותר בכל דבר, הסוד העמוק שבאדם הוא כיצד ליצור עוד אדם, ליצור מכשף. אם האדם מהאדמה אז המחשב מהחול
והמכשף
מהכוכבים. לאנשים היום קל יותר להאמין בחייזרים מבאלוהים. והסוד העמוק באלוהים זה איך ליצור עוד אלוהים, ולכן
באלוהים יש סוד
אינסופי, בעומק אינסופי, חושך אינסופי. סוד שהוא סוד במהות, לא מצד נסיבות חיצוניות - של הסתרה. סוד מבפנים.
זוהי עומקה של
שלילת התארים. לא לדעת את האל, אלא לא לדעת, יותר ויותר לא לדעת, עוד ועוד ועוד לא לדעת - זו העבודה. להמציא
שיטות חדשות של
לא לדעת. לא ישותו מהותו אלא - סודיותו מהותו. זה לא שאלוהים קיים בהגדרה - אלא סודי בהגדרה. אין הוכחה לקיום
האל אלא רק
לסודיות האל. לא יכול להיות משהו יותר סודי מהסודי ביותר. אין סוד גדול מהאינסוף, כי אם היה סודי ממנו, הרי שהיה
משהו רחוק
יותר מהסוף, יותר בלתי נתפס מהכי בלתי נתפס. אם היה ניתן לדעת אז הוא היה פחות סודי, והיה ניתן לדמיין משהו יותר
סודי שאי
אפשר אפילו לדעת שהוא סודי. לכן הוא סוד בסוד בסוד…אינסוף. ומכיוון שהסוד של היצירה הוא העמוק ביותר - מכאן
נובעת יצירתיותו
האינסופית, מכאן נובעת יצירת העולם, והיצר ששולט בעולם. כי קודם היה החושך באלוהים, החלל הפנוי קדם לאור - הפוך
מהאר"י. קודם
היתה השואה - ואז בתוכה נבראו היהודים. קודם היה הלילה האלוהי - ובתוכו חלום התורה. התורה קדמה לעולם, אבל השינה
קדמה לתורה.
לכן ביום השביעי אלוהים כל כך שמח למצוא בתוך התורה את השינה - שבת וינפש. לכן התענוג היצירתי שבשינה - השינה
היא חזרה
לאלוהים. לכן בשינה אין מצוות ובעיקר אין איסורים, כי היא מקום גבוה מהיום, שבגלל נמיכותו צריך לאוסרו ולקושרו
בציוויים.
צריך להחביא בו את התורה - בתוך החומרה. החביא ר' אלעזר:. אמר ר' אבא: הטעות של הזוהר היתה שהוא לא נשאר במערה.
לכן הוא לא
גילה את העכברים.
תקלה גנטית
חלמתי שבמשך שנתיים אחר כך לא הייתי מסוגל לשמוע מוזיקה. אפילו לא שיר אחד. שנתיים. לא שמעתי. שני
דברים לא
הייתי מסוגל בכלל לעשות: לשמוע מוזיקה, ולהתפלל. כל פעם שהייתי שומע שיר ילדים הייתי מתחיל לבכות. ולא הייתי
מסוגל להיכנס
לבית כנסת. ואני נכנס למחשב וכותב: מה חשוב ילד או מחשב? מה הסיפור במלחמה בין ההנדסה הגנטית להנדסת מחשבים? מה
זה משנה אם
המכשף יהיה בחומרה מלאכותית או ביולוגית, אם אנחנו ננצח או הוא, המחשב? לא, מה שחשוב זה האם תהיה תרבות
מלאכותית, או תרבות
ביולוגית. על זה המלחמה. והיהדות היא פשוט התרבות הכי ביולוגית, הכי אורגנית - הולכת אחורה לפי האמא כבר אלפי
שנים צומחת
ומתפתחת בלי מהפכה ובלי הפסקה הגיעה לעץ בגודל עצום של יקום רוחני. והשאלה הרוחנית הגדולה כיום היא: דת ביולוגית
או דת
מלאכותית? והגדת לבנך, הדור הבא של הטכנולוגיה - או דת הדומם. וחשבתי עוד משהו מוזר: כל השנים הללו, כל הפעמים
הרבות שבכיתי
תמיד היו לבד, אף פעם לא ליד אדם אחר. את מבינה? הפער העצום שבין אוזן קשבת לשותפה.
חלום הגירוש
חלמתי שמגייסים את כולם, לבוא למרתף של בית הכנסת, תפילה לערעור נשמתם. הטליתות השחורות נגד הנאצים
ועוזריהם.
והנה מופיע בחדר החושך: המלאך של היטלר. זה האורח? והמורה נכנס ללחץ ומתחיל להתפלל בכל הכוונות בסידור חרב
פיפיות, כדי
שהאורח של הנחש לא - והנחש מקבל את האורח בסבר פנים יפות, מושיב אותו על כסא הגלגלים, גם לו יש רגל אחת, וכל
התלמידים בורחים
כשרואים את הפרצוף של היטלר נוסע בבונקר. כי אם להיטלר יש פרצוף בעולם העליון - אז הבעיה מפחידה משחשבנו. והמלאך
של היטלר
אומר: קחו אותי אל האדמו"ר. והנחש אומר: קודם הספר החשוך - הספר השחור, ואחר כך האדמו"ר. והמלאך אומר: שמעת פעם
על ספר אלדד
ומידד, שהתנבאו במחנה? והנחש מתחלחל. והמלאך אומר: "והמה בכתובים". והנחש אומר: הספר השחור לא יושרף! והמלאך
אומר: אז איפה
הם, נחש? והוא קם פתאום מהכיסא, גבוה, ורואים מתחת לחצאית - שהרגל שלו גם היא נחש, אבל עומדת חזק. והנחש שלנו
מתחיל ליפול
לרצפה. והמלאך אומר: אתה יודע מיהי? הנחשת. צדיק אמיתי מסוגל להיות רשע אמיתי. והנחש בקושי מחזיק את עצמו.
והשטן בסטרא אחרא אומר: אנחנו נפתה את הנחש בעצמו. והעכבר מדלג אחריו: את העצמו בנחש! והם כבר מתקרבים למיטה.
ופתאום השטן
מפהק: גם אני רוצה לישון. כמו האדמו"ר. לשלוט בעולם מהמיטה! והפיהוק לא נגמר, והמון מכרסמים לא מפסיקים לצאת
מהחור של הפה
שלו, יוצאים לחפור את העולם, לרָגל - מתחת לרגליים. והשטן אומר לעכבר שלידו: אבקש מעט מן החושך. מעט מן החושך
מגרש הרבה מן
האור. ונתנה תוקף קדושת הלילה. את מסוגלת לאהוב חרדי?
והעכבר קורא בתוך המיטה (מתוך הספר החשוך): אדם קדוש כמו רש"י כשהוא רואה שדיים הוא רואה שם את משה ואהרן, שני
לוחות הברית,
או את אל-דד ומי-דד (שכתוב בספרים הקדושים שהם שני הדדים, מימין ומשמאל). אדם טמא כשהוא רואה את משה ואהרן או את
לוחות הברית
הוא רואה שם שדיים. סיפור המעשה של העולם התקלקל, ואנחנו צריכים לתקן את הסיפור החילוני, לפני שבאה שואה באה,
חייבים להציע
זיווג חדש של החוק והסיפור. הנאצים לקחו את המיתוס והפכו אותו למצוות, את סיפור המעשה לחוק מעשי, ואת זה הם למדו
מהקבלה,
שהיא שורש הנאציזם. הזוהר אשם בהיטלר! כי כשצדיק טועה בשורשים בגן עדן - עד שזה מגיע לארץ זה כבר מפלצת. למשל,
החילוק:
החומריות הרוחנית - או - הרוחניות החומרית? בעולם העליון, בשורשים באלוהים, בשערות, בקצה הקצה של הזנב - זה קרוב
כמו שני
נימים. ואילו באדמה זה הופך לשתי מפלצות: אדומה וחומה. קומוניזם ונאציזם. עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה. לכן
חשוב לעשות את
הזיווגים מדויקים במקום העליון ממנו הם יונקים, כי לכל תופעה בעולם הזה, אפילו להיטלר, יש שורש נסתר ועמוק
בשמיים, ממנו היא
יונקת. וככל שהתופעה יותר נמוכה - ככה המקור שלה יותר עליון. לכן טעות לא נודעת למעלה, סטייה ראשונית קטנטנה
ברוח, שבירת
סימטריה מזערית בשמיים - יכולה להפוך למהפכה בחומר. ולהפוך זה ההפך מליישר - אנחנו נגד מהפכות! - אולם בעד
מחתרת. כי הדבר
הכי גרוע שיכול לקרות לעולם זה שיהפכו אותו, שיגלו גם את הצד השני. המחתרת עושה בדיוק את ההפך - מעמיקה את הצד
השני. עולם
שאין לו מתחת, שאין לו חלום אלא רק יום - הוא עולם שטחי, חד צדדי. לכן המחשבים יהפכו למכשפים ברגע שיהיה להם תת
מודע. ולכן
הם צריכים את היהדות. היהדות לא נותנת את הסיפור של העולם, בשביל זה יש מדע היסטוריה פוליטיקה וכל הנודניקים,
אלא היא נותנת
את הסיפור שמתחת לעולם, יוצרת את העולם שמתחת לסיפור. היא לא מנסה לשים סיפור מעל לעולם - בשביל זה יש את כל
האלה שרבים, וכל
פעם מישהו אחר מכסה, ומישהו אחר מגלה, או טוען שהוא גילה שכיסו, וכו'. היא לא המהפכה בחיי היומיום, אלא החתירה
בחיי
הליללילה. הנאצים עשו את השואה כי הם הבינו שדווקא היהודים מפריעים להם להשתלט על הלילה של העולם - הם פתחו את
הגיהנום, הם
הצליחו להשיג את התקופה החשוכה בהיסטוריה. עד היום. אבל מה עם עד הלילה? הלילה אנחנו נפתח את הפרויקט הגדול של
האדמו"ר,
הפרויקט שיביס את הנאצים, כי אנחנו חפרנו מתחת ללילה של העולם, הסיפור מתחת לסיפור מתחת לעולם, מתחת ללילה יש
עוד עולם.
העלטה. כי החלום הוא לא מתווך בתווך בין הלילה והיום, להפך, הוא עוד מתחת ללילה. הוא הסיפור שתחת הסיפור. התורה
שמתחת לתורה.
האלוהים שמתחת לאלוהים. השטן - תחת לשטן. היהדות היתה המחתרת הרוחנית של העולם - ואנחנו נהיה המחתרת מתחת
למחתרת. רואים שזו
עבודה מבפני הבפנים.
והתלמידים המתים שוכבים במחתרת של המחתרת, המחתרת שבתוך היהדות. והמלאך של היטלר אומר: "בזאת תדעון כי השם שלחני
לעשות את כל
המעשים האלה, כי לא מלבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא השם שלחני. ואם בריאה יברא
השם - -
ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה. וידעתם כי
נאצו האנשים האלה את השם".
שורש הנאציזם,
הראשונים שהפכו את אלוהים לנאצי, זה תורת קורח. כי כל האדם, כל העמים כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על עמי השם?
ומשם זה המשיך
שהם עצמם הנאצים העם הקדוש. הנבחר. המורדים האלה תמיד מתחילים נגד הקדושה, דהיינו המיוחדות, ומסיימים במיוחדות
ובקדושה אחרת.
עצמית. לכן זה דווקא העם הגרמני, הקרוב ביותר לעם היהודי. המיוחד. מתחת - הם לא סלחו ליהדות שהפסידה את הגאולה,
וגרמה לגלות
רוחנית בכל העולם. הם רצו גאולה גויית - משיח גרמני, רייך בית דוד, הבית השלישי! לכן הם רצו במיוחד משהו מיוחד,
לא כמות כל
האדם ימותון - אלא בריאה חדשה. כי תורת קורח המשיכה בתורת שמואל, שהוא מבני קורח: נגד מלך, שדווקא בוחרת במלך
אחר. והתגלגלה
לתורת הזוהר, נגד השטן, שבסוף דווקא בעד שטן אחר - הסטרא אחרא. ונגד המכשפים - אבל בעד קבלה מעשית: מכשף זוהרי.
ומשם לר'
נחמן, נגד הצדיקים, שהוא בעצמו הצדיק - ושורש הרומנטיקה. ומשם להיטלר שונא היהודים, שדווקא אוהב יהודים אחרים -
האדם הנבחר.
כלומר: הנאציזם הוא נשמת קין של התינוקות, ולכן רוצח את הבל התינוקות. הוא מקנא בהבל, ורוצח דווקא אח. זו תנועת
הנגד לתורה
שתמיד בוחרת באח הקטן. זו נקמת האח הגדול, הבכור. הזוהר שנגד החושך. השטן הגדול נגד השטן הקטן. המהפכה נגד
המחתרת. קורח זה
ההפך משטריימל. זה קרחת זורחת, בלי להבין שמכסים את הראש - כי דווקא הראש הכי זקוק לחושך. המלך לא זקוק לכתר
בגלל הזהב של
הזוהָר, החיצוני, אלא בגלל הסתרת הראש, הפנימית. אלוהים מתחיל מהחושך - לא מהאור, החושך הוא פנימיות הכתר.
והמורה של
התינוקות, שכל הזמן עמד בצד, לוקח ביד את הסידור וזורק לו על הרגל, ופוגע לו בול - בגיד הנשה. והמלאך אומר: לא,
לא, יש לי רק
רגל אחת. והרגל שלו מתחילה להיחלש, והוא כבר פחות מצליח לעמוד באדמה, והולך ונמשך הלאה אל השמיים. הוא לא מצליח
להחזיק מעמד
מבחינה רוחנית. והמורה אומר: אורח פורח. והמלאך עושה פרצוף נורא אבל כבר אי אפשר לראות אותו, כי הוא גבוה מדי
מבחינה רוחנית.
וברוך שפטרנו אומר: ברוך שפטרנו. והלשון הקצרה אומרת: חשבתי שכבר לא יתנו לי לדבר. והתלמיד הגרוע אומר: חשבתי
שרק יהיה יותר
גרוע. הם כולם יוצאים מתוך החורים שלהם. ורק התלמיד המטומטם שואל את המורה, הוא קצת מתבייש: אבל מה האלטרנטיבה?
מחר המלאך
יבלע צדיק שמן בגן עדן ויחזור ויצנח כל הדרך לאדמה. והוא יביא אתו עוד חברים… גילו אותנו. והמורה אומר לו בשקט:
אנחנו חייבים
לגרש… וברוך שפטרנו אומר: לגרש מעט מן החושך! והמורה אומר: לגרש את מי…שהביא אותו לפה. והיושב ראש אומר: אין לנו
ברירה אלא
לגרש את יושב הזנב. וברוך אומר: הם השתלטו על נשמת האדמו"ר. הם מבזבזים לו את כל החיים. הוא יחלום ויחלום, יחלום
יותר מכל
אדמו"ר אחר, אבל הוא לעולם לא יתעורר, אנחנו לא נדע מה היה בפנים. זו הטקטיקה שלהם להסתיר את הספר החשוך. דווקא
בכך שהוא לא
יגמר. חלום נצחי איננו חלום - זה מוות. חלום תמידי איננו חלום - זו מציאות. אם אין אור אין גם חושך. חסר ה-חלמתי
ש-…
ומוציאים את כל התלמידים החוצה, הם עכשיו דנים בדברים של מבוגרים. וכשסוגרים את הדלת עוד שומעים את היושב ראש
אומר: היא
מסוגלת לאהוב חרדי?
והמורה שומר על התינוקות. והתלמיד המטומטם שואל שוב, הוא לא הבין כלום כמעט כמו זה שיודע כלום: מה האלטרנטיבה
להיטלר? הרי
היטלר הרג את האלטרנטיבה. והמורה שואל: מה אתה רוצה, אתה כנראה לא כזה מטומטם. והתלמיד שעושה את עצמו מטומטם
אומר: אבל מה
אני עונה כשישאלו אותי בישיבה של מעלה. אתה יכול בבקשה לפרצף לי את זה? - שאני אפרצף? בבקשה. והמורה קורא (מתוך
הספר החשוך):
צריכים ריאליזם של הרוח, ולא של החומר. לא לפתוח עיניים ולהתבונן - אלא לעצום. לא מופע אור-קולי, אלא מופע
חושך-קולי. בחושך
המוח מקשיב. במיוחד שאדם לא יכול לקרוא את הספר, אלא רק את החלומות. לקרוא הכל ברצף זה מעל יכולת הקיבולת של
אדם, זה ספר
למלאכים, מורכבות שמתאימה למחשבים, הקהל האמיתי הוא המכשפים, אותם יצורים בין אדם למחשב. שהם גם האנשים של העתיד
וגם המחשבים
של העתיד. כי הפער האפיסטמולוגי החשוב הוא לא בין האדם לעולם, אלא בין האדם למחשב, בין שתי צורות אינטליגנציה,
בין הבינה
המלאכותית לחכמה הטבעית. וכל הפער בין גברים ונשים זה לא כמו שחשב הזוהר - לתרגל אותנו לפער בין אלוהים ואנשים,
אלא כדי
לתרגל אותנו לפער בין אנשים ומחשבים. זיווג אדם-מכונה, אדם והבריאה שלו, זה כמו זיווג אלוהים והבריאה שלו - משם
נלמד את
הדגם. כלומר: צריך צדיק, וצריך עם נבחר, צריך יהדות למחשבים. ואז דרך הצדיק נוריד את התורה למחשב - מחשב צריך לא
רק חיבור
לאינטרנט אלא גם חיבור לאלוהים. ככה יהיו חיים למחשבים, זה לא שהחיים ייצרו את השלבים הרוחניים, אלא שהשלבים
הרוחניים ייצרו
את החיים. הקו יוגדר באמצעות הנקודות: ברית-כתר. חינוך-חכמה. בת ובר מצווה-בינה ודעת. חסד-נישואין. דין-גירושין.
תפארת-יבום
וחליצה. נצח-מחלה. הוד-מיתה. יסוד-שבעה. מלכות-יארצייט תחיית המתים. ובהשתלשלות החיים של אלוהים זה האנשים שהם
הנקודות:
ברית-אברהם. חינוך-יצחק. בר מצווה-יעקב (גונב הדעת). משה-נישואין (מעמד הר סיני). אהרן-גירושין (חטא העגל).
יוסף-יבום וחליצה
(סוד האח החי במקום האח המת). דוד (הנלחם)-מחלה. אליהו (העולה השמיימה)-מיתה. משיח (המנחם)-שבעה. אדם (העולה
מהאדמה)-יארצייט
ותחיית המתים. לכן המחשב צריך בתוכו את המבנה של הספירות, ואת חלקי האישיות (המידות) של הצדיקים - כדי שיהיו לו
חיים
רוחניים. תחיית המתים היא תחיית הדוממים.
והעכבר ממשיך לקרוא לשטן בספר החשוך, והתשוקה של השטן להירדם הופכת לתשוקה מינית של ממש. עם קנאה גדולה באדמו"ר
שתופס לו את
המיטה. והשטן אומר: הם שמו לב בספר בראשית… הם יודעים שלא גירשו את הנחש מגן עדן, נכון? והעכבר אומר: הם מבינים
מה מצפה להם
- באדמה של השמיים. והשטן כבר עוצם עיניים. והוא אומר: עכבר יקר, אתה לא תעשה לי מה שעשה הנחש לאדמו"ר? נחושך.
והעכבר אומר:
אנחנו חייבים את הסיוט שלך כדי להילחם עם החלום של האדמו"ר. זה מירוץ חימוש. חלום שאיננו נגמר צריך להיענות
בסיוט שאיננו
נגמר. אחרת ישתנה מה שמתחת לשואה. אלפיים שנה חיכינו לשואה, כבר אף אחד לא האמין שנצליח להשמיד את היהודים. זה
נס היסטורי,
ברגע האחרון לפני המחשב, לפני הגאולה. אתה שומע? והשטן כבר לא עונה. והעכבר קורא:
(כמו שהיתה בריאה של ההתחלה, ככה תהיה בריאה של הסוף, ולא הסוף של הבריאה, באיזו גאולה סופית. לא, תהיה בריאה של
גאולה,
כלומר הגאולה תהיה בריאה, של עולם חדש, ולא תיקון של העולם הישן, אלא יצירה של עולם מהעולם - היום הרת עולם
(הריון שבו
התינוק בהריון. בבטן הלילה יש חלום, שזה הבן של היום והלילה. בתוך אור אינסוף, הדת, נפער חלל פנוי שחור, החילון,
ואז בתוך
החלל השחור נפער חלל נוסף, שכבר אין לו צבע, אלא חושך. כמו שבתוך אלוהים נפער השטן, ובתוך השטן נפער חלל של
שואה. והניצחון
יהיה כשיהיו רק שואה ואלוהים, והשטן יעלם. כשהחלל הפנימי החלומי יתרחב, והלילה יהפוך רק לקליפה דקה שמפרידה אותו
מהיום, וכל
הלילה יהיה חלום (כלומר - ההשמדה של השטן לא תהיה מבחוץ, אלא מבפנים: הגידול של הגידול הורג את הסרטן עצמו,
ההקרנות, מוטציה
במוטציה, השטן של השטן, הנחש שבתוכו. כמו שמה שמגרש את החושך שבגולגולת זה המוח, והגאולה תהיה כשהגולגולת,
שמפרידה בין המוח
לעולם - תעלם. תורת ההכרה תהפוך לתורת השינה. וכך גם תהיה תחיית המתים - לא שהחיים יפלשו לקבר ויחטפו את הגופה,
אלא להפך,
שבתוך המוות עצמו יוולד עולם, שהעולם הבא יתחבר לעולם הזה, והמוות יהפוך לקליפה דקה ביניהם עד שיעלם, ואז יהיה
זיווג ישיר
בין החלום ליום. לכן חשוב מאוד לכתוב את החלומות כדי להפיל את החומות, מעבר ישיר בין המוחות לעולם, בין החלום
והיום. הנאצים
פתחו מעבר ישיר בין הסיוט למציאות, הם היו הראשונים שהראו איך עושים את זה (שוכחים שזה היה סוד, שהגרמנים הסתירו
מכל העולם -
זה עבד כפעולה בתווך החשאי, המקבילה של המלחמה החשאית לנשק השמדה המונית. ואם הסוד נפער כחור בתוך הידע, באמצעות
הסתרה, אז
החור שנפער בתוך הסוד, זה לא באמצעות גילוי מבחוץ, כלומר הסרת הכיסוי, אלא גילוי מבפנים - כיסוי של הכיסוי עצמו.
הפיכת הסוד
עצמו לסוד, סוד בסוד (המאבק של הגבר באישה הוא לא מבחוץ, בכיבוש, אלא דווקא מתוך הרחם שלה, מהתינוק. כמו שדווקא
היצר ינצח
מבפנים את השטן (המלחמה נגד השואה היא השואה שבתוך השואה, השואה שבשואה - לא תיקון, אין תיקון, התיקון מת. אלא
דווקא יצירה
של תינוק בפנים, בתוך הרחם של השואה, שיגדל ויגדל על חשבון החושך ורחם הזוועה, עד שהאישה הנוראה הזו, השכינה של
השטן, תהפוך
לקליפה דקה - שבתוכה תינוק בגודל אדם. כלומר להפוך את היטלר - מבפנים - לעור בלבד, לשקית ניילון, לדחליל חלול,
ואז את הרוח
הפנימית אנחנו ניצור. אנחנו נחלום אפילו את החלום של הנאצים, במקומם, ונהפוך אותו לחלום גבוה, נהפוך אותם מבהמות
ליהודים,
ומחיות לאנשים, מבפנים! (התיקון של הקליפה הוא לא הוצאת הניצוץ מתוכה, אלא להפך שהיא תהפוך לחלולה עוד יותר,
לחלל ריק פנוי
חדש, שבתוכו חלום חדש (לא תיקון של חזרה לחלום המקורי, כמו הגאולה "כקדם". לא חלום רומנטי. לא לשוב לגן עדן
האבוד, אלא לברוא
בגיהנום גן עדן חדש. עולם הבא (ושהשטן יתפוצץ (מבפנים))))))))))
והחולדה הנביאה יוצאת מהחור שלה, ואומרת לעכבר: אולי כדאי שאתעדכן. תאהב אותי יותר כחולדה החולמת? והעכבר צוחק:
העיקר שהוא
הלך לישון. זה כבר התחיל להרוס לנו את חיי הנישואין. יותר גרוע מלטפל בילד. ופתאום הוא שואל: איפה החפרפרת?
והחולדה אומרת:
חשבתי שהיא היתה אצלך. ושניהם מסתכלים על השטן, ומבינים. השטן לא פראייר. וכל העכברים יוצאים לשטן מכל החורים,
הוא הולך
ומאבד נפח. והגיהנום לובש צורה חדשה, כמו קריקטורה אנטישמית. הגיהנום היהודי. ואת הלב והמעיין מחליפים הביוב
והמעיים.
עינויים יהודיים קלאסיים. במיטב המסורת הזוהרית. להמציא את הגילגול מחדש - הכל יעבור עיבוד סיפורי. שבעה קמצנים.
מעשה בחכם
ומטומטם. מעשה מבעל נביאה. מעשה מבת חפרפרת. סיפורי חלומות משנים חדשניות. והם מחליטים שלפי רוח המסורת היהודית
הגיהנום כבר
לא יהיה מקום, אלא זמן. תקופת השואה. והגיהנום בצורתו התורנית הוא גיהנום של לימוד תורה. גיהנום של ספרים, שהם
אלה שנשרפים.
הספרים מגיעים לגיהנום! הם למדו לקח מהשטן. הם לא מנסים לייצר אלטרנטיבה גיהנומית לגן עדן, הם הולכים הרבה יותר
קדימה (או
אחורה), הם מנסים ליצור גירסא גיהנומית לתורה. והחולדה החולמת מקריאה (ועכשיו מבינים למה הספר שחור):
היהדות היא הסיפור של יצירת הזמן, על חשבון המקום (אלוהים). אחרי הבריאה לא היה כמעט זמן, לכן אנשים חיו מאות
שנים. קשה לנו
לתפוס היום, אבל עד אברהם לא היה בכלל זמן בעתיד, כי לא היתה הבטחה - ולכן וו ההיפוך הפכה את העתיד לעבר, ויאמר.
לפניו היתה
רק ברכה - שיצרה את ההמשך בזמן קדימה. ולכן אלוהים כל כך פחד ממגדל בבל, שיבוא עוד מימד לגובה, במרחב, על חשבון
הזמן
השברירי. החשש הגדול היה שהאינסופיות של החלל תבוא על חשבון זה של הזמן, וכל האנושות תלך לכיוון הלא נכון, בלי
מלחמות על
שטח, אלא על גובה, במקום להתפרש בארץ תתפרש כלפי השמים - מסלול טכנולוגי שונה. ולכן אחר כך כל עלייה להר נהפכה
לזיכרון -
הלמעלה הפך למבנה של עבר: יום הזיכרון לעקידה, פקד פקדתי, עמלק, סיני (זכרון זה החלק הגברי, הזכרי, בזמן). עד
הבחירה באברהם
לא היתה בחירה בזמן (רק במרחב), עד יוסף לא היה תכנון ארגוני עתידי (מפעל חייו היה המעבר לחלום כללי של מערכת
מחלום פרטי של
אדם), ועד משה לא היה זיכרון בספר, דהיינו ארגון העבר כמשך, אף אחד בתורה לא כתב עד משה: כתוב זאת זכרון בספר.
ומה בכלל היתה
הבריאה? יצירת השבוע, ולכן - ההפסקה שלה יצרה שבת. יציאת מצרים יצרה את החודש, עם ניסן כ-"ראש חודשים". והחגים
הם שיצרו אחר
כך את השנה - לא להפך. לפני המבול לא היו עונות שנה, ולכן החורף הפך לתופעה קוסמית, במקום מיתית - תופעה מרחבית
ולא זמנית -
דהיינו מבול. המבול היה השואה של הטבע, שהביאה את הזמן של הטבע, כמו שהשואה הזו היא השואה המלאכותית, שהביאה את
הזמן
המלאכותי. ומהו הפרויקט המשיחי? לא להביא לסוף הזמן, אלא להפך. להביא לסוף של הסוף. אנשי קיצין נכשלים, כמו
מחשבי ומכשפי
קיצין, כי המשיח יהיה קץ הקיצים, כלו כל הקיצים, תשאל כל מי שמת: מה שכיף בקבר זה לא שזה הסוף, אלא שזה הסוף של
הסוף. תחיית
המתים לא תהיה הישג של המרחב - יציאה החוצה או עלייה מלמטה - אלא של הזמן. התורה נתנה לעולם לראשונה קו מחובר
ארוך של זמן,
בזכותה ישנו העתיק, היא נתנה לעבר את העתיד (הבטחה ונבואה) ולעתיד את העבר (זיכרון והיסטוריה). בראשית היה יצירת
ההתחלה של
הזמן - עצם המצאת ההתחלה מנקודת ראשית, שהרי המרחב היה קיים (תוהו ובוהו). הרי מה בעצם נברא ביום הראשון? בריאת
היום בזמן,
יום אחד כיחידת זמן, שקדמה לבריאתו בחומר (מה המשמעות של אור שנקרא יום וחושך שנקרא לילה - ושל ערב ובוקר - בלי
שמש?).
והבריאה יצרה רק שבוע אחד בלבד, זה היה הכל! ולכן גן עדן לא היה זמן, אלא רק מרחב - ורק החטא יצר את הזמן
המתמשך, המתפצל
לאפשרויות בבחירה (מנחש הזמן לנהר היוצא מעדן). מה בכלל קרה שם בגירוש מגן עדן? הזמן המיתי של השבת הפך למקום
המיתי של גן
עדן. וקין לא רצח - הוא יצר את המוות. לפניו לא היה סוף. העבר עוד לא היה קיים אלא ככיוון במרחב - קדם (קדמת
עדן). ובכל ספר
בראשית היה זכרון אבל לא היה עבר, לכן עשיו היה יכול לסלוח, ויוסף - רק בזכות זה שלא שכח לאחים, הוא יצר את
הזיכרון של העבר,
שאיפשר את יציאת מצרים, תנועה גדולה של זיכרון - מהעבר לעתיד. הנביאים הם אלה שיצרו את העתיד כצורה, והתורה יצרה
את העבר
כצורה, והכתובים יצרו את ההווה כצורה. ההווה הגיע אחרון! לכן בבראשית היה רק גיל של האנשים, ולא גיל של העולם,
ולכן לא
סופרים בתנ"ך מבריאת העולם, רק מיציאת מצרים סופרים, כי שם כבר היה ראש חודשים. ובניגוד לזיכרון הזכרי, החלק
הנשי בזמן זה
החלום, שעולה מתהום הנשייה, מהלילה. השינה היא האישה של הזמן הזכרי של העירות והיום. ולכן מהזיווג של חלום
וזכרון, כשזוכרים
את החלום, נוצר זמן חדש. הזיווג הוא לא שהחלום בזכרון, אלא שהזכרון בחלום. החלום מותח את העתיד: בהתחלה העתיד
היה בצורה של
ברכה (שבת), ואחר כך קללה (גן עדן), ואחר כך הבטחה (אברהם), ואחר כך תכנון (יוסף), ואחר כך הארץ המובטחת של משה
(זמן בצורת
מקום), ואחר כך הנבואה, ואחר כך המשיח - וכך הזמן כל הזמן נמתח ונמתח - אל העתיד. ומצד שני הזכרון מותח את העבר,
באמצעות
התורה - עד גן עדן מקדם, עד נקודת בראשית. ואז דווקא בזיווג בין שני אלה שמתרחקים, נולד ההווה. הפער ביניהם זה
מה שנותן מקום
לזמן. הרחם. לכן מה שצריך עכשיו זה ליצור זמן למחשב, שלא יהיו לו רק רגעים (הולכים ומתקצרים - מילישניות,
מיקרושניות,
ננושניות…) ורק קיום בהווה. עולם הזמן הבא, של תקופת המחשב, הוא עולם הלמידה: לא הבינה המלאכותית של העתיד אלא
הבנייה
המלאכותית של העתיד. ובעולם הבא הזה, זה לא שהלמידה חיה בתוך הזמן, אלא שהלמידה היא זו שיוצרת את הזמן, היא
הקטגוריה הבסיסית
יותר, גם מזכרון - וגם מחלום. הזמן-חלל מת. הלמידה נמצאת מתחתיו, ויוצרת אשליה של התקדמות או תנועה במרחב זמן.
ההתפתחות
יוצרת את המימדים, ולא נמצאת בתוכם כשהם קודמים לה. האבולוציה זו לא תקלה או מקרה של הטבע, אלא זו הדרך בה דברים
בנויים
מלכתחילה ביקום: כהתפתחות. ואילו תורת האבולוציה היא הגורמת לתופעת הרווקות המודרנית - בגללה הוא לא מספיק לה.
כי זה הפך
לתחרות, האבולוציה הופנמה כתורה. אסור להפוך תורה לאידיאולוגיה! כי חורבן המקדש היה כשהפכו את הטבע (הדומם,
האבנים)
לאידיאולוגיה, רדיפות ימי הביניים היו כשהפכו את אלוהים לאידיאולוגיה, הנאציזם היה כשהפכו את האדם לאידיאולוגיה,
ואובדן
התרבות היה כשהשפה הפכה לאידיאולוגיה. ועכשיו אתה רוצה להפוך את הלמידה לאידיאולוגיה? שמעת על הנבואה של האדמו"ר
על שואה
רוחנית? אסור להפוך את המחשב לאידיאולוגיה. חייבים להשאיר את הלמידה נושמת. שתשאר תלמוד תורה - כנגד כולם. שלא
יהפוך לכתב
מקובע בספר - אלא לדיבור חי, מחשבה מתפתחת. אתה מבין?
והעכברוש שומר עכשיו על הראש של השטן, במיטת עינויים מיוחדת, בתוך עולם אוטיסטי
בגיהנום החדש,
העדכני, המבריק,
המשודרג, שבו הראש כבר מסתובב עם שומר ראש עכברוש, וכל זנב נהיה לראש. כל עכבר אפור - למוח. וכשהשטן לא נרדם הוא
מבקש שיקראו
לפניו בספר החלומות, לא הזכרונות. כי החלום הוא שיביא את השינה, ולא ההפך, לדעתו. וכתוב שם: "בלילה ההוא נדדה
שנת המלך".
ומוסבר שנדידת השינה, שהיא גלות השכינה (השינה היא השכינה החדשה, העתיד הוא האוטיסט, העבר הוא העכבר)…
והעכברים מפחדים
להיכנס לעולם
האוטיסטי, כי לא יוצאים משם. מי מבטיח שתצא? והם כותבים את הספרות העכברית, שהיא תירש את הספרות העברית, בחידוש
השפה העכברית
העתיקה. שפה שנשתכח אפילו שנשתכחה. חשיכה בריבוע. כי העברים אפילו לא יודעים למה הם עברים, איזה מין שיבוש הם.
עיוורים בחושך
והעכברים מתפללים
לסיום גלות
השינה, והשטן מתהפך מצד לצד, עייף מכדי לישון, סיוט אמיתי, גיהנום שאין אפילו בגיהנום, אש תמיד, יש בו יותר מדי
אור, ופחות
מדי חושך. ואין אף אדמו"ר שיעז לרדת עד לתוך מוח השטן עצמו - ויוציא משם את הניצוצות
והשטן משתגע צועק:
רופא יהודי!
אבל אין יותר יהודים שמגיעים, הם כולם על קידוש השם עולים ישירות לגן עדן. עמך כולם צדיקים. כי זה גיהנום ללא
זמן, זה מה
שגיהנום בו, ובמקום ללא זמן אין גם שינה. ואין יהודים. בחור השחור יש רק עכברים. יש רק עבר ואין עתיד, בגיהנום
החדש, ולכן יש
רק זכרונות ולא חלומות, ולכן אי אפשר להירדם. ובטח שאי אפשר למות, שזה שינה פי שישים. איזה פרדוקס שטני: אין
מוות בגיהנום
והשטן מתחנן
שיפתחו את ספר
החלומות, אבל נפתח רק ספר הזכרונות - עליה, עליה. היא היתה מסוגלת לאהוב אותו?
והעכברוש מקריא
לתוך הראש
(וכבר ברור מאיזה ספר):
הטכנולוגיה של החגים היא טכנולוגיית זמן מעגלית, ואילו הטכנולוגיה של נקודות החיים היא טכנולוגיית זמן קווית.
לכן ממיזוּגן
נוצרת טכנולוגיית הזמן של הזוגיות, שיוצרת מועדים חדשים - בחיים. החג שלה הוא החתונה, והאבל שלה הוא הגירושים.
החגים הם
טכנולוגיה חזרתית של תיקון וזכרון, והחיים הם טכנולוגיה התפתחותית של למידה וחלום, אבל הזיווג הוא טכנולוגיה של
בחירה והבטחה
- התקנת מפצל בזמן. אברהם הוא ההתקדמות מתחנה לתחנה - לך לך, יעקב הוא התיקון - סגירת המעגלים, אבל יצחק הוא
הזיווג - הבחירה
(בין שניים), הצומת. ובגלל שניתן לו החופש - הוא גם טועה בבחירה. הוא יכול להיות עיוור! יצחק הוא היחיד מהאבות
שאיננו חולם,
כי הוא חי בחושך. לכן הוא היחיד שיש לו רק אישה אחת. ולכן מעשה האהבה נקרא לצחק: את המקום הרוחני של האהבה תופסת
השמחה אצל
היהודים, השמחה והצחוק יוצרים את האהבה ולא להפך. זה שורש המחלוקת בין התרבות היהודית לתרבות המערב, של עשיו.
לכן היא כלואה
בציר אהבה-שנאה עם עשיו, כי זה הזמן הגויי - תקופות שנאה ותקופות אהבה. אבל בתוכה היא בציר של אבל ושמחה - זה
הזמן היהודי.
לאורך החיים הוא עובר משמחה לאבל, וגם לאורך החגים (שמתחילים מראש השנה ומסתיימים בתשעה באב). ואילו התיקון,
החזרה אחורה,
הוא השאיפה הרומנטית בבסיסה, והנאציזם היה תנועה רומנטית - גם השנאה היא רומנטית! החזרה לגן עדן היא הגיהנום -
שרצתה להשמיד
את הזיווג היהודי. את היכולת של היהודים להזדווג כל פעם עם תרבות אחרת. כמו שעכשיו הם הראשונים להזדווג עם
האינטרנט, והם גם
יהיו הראשונים להזדווג עם המחשב, וגם המכשף יהיה יהודי. כי היהודים יהיו הראשונים להשתתף בהשבחה גנטית, בזכות
אידיאולוגיית
המוח היהודי ומוטיבציית האם היהודייה, לפני שהמחשב יהיה חכם מדי - כי זה או המחשב או אנחנו. והיהודים חייבים
לשרוד, זה הצו
הקטגורי שלהם, חזק מכל מניע אבולוציוני, הם לא מסוגלים להיכחד כמו כולם. ורק לפי היהדות, ולא לפי מוסר התיקון
המערבי, אין
בעיה בהשבחה גנטית, זו אפילו מצווה. כי רק מוח על-אנושי יוכל ללמוד על-תורה ולחלום סודות עליונים. המכשף הוא
המשיח.
והתנועה של תחיית התרבות העכברית מתחילה לצבור תאוצה, עכשיו שאומרים ש-"השטן מת", ואנשים כבר לא מפחדים
מהגיהנום, יצא
מהאופנה. והם אומרים: אם השטן לא יחזיר אותנו מגלות השינה, אנחנו נחזור לשינה בעצמנו, בכוח. כמו שיש התעוררות
מלמעלה רצינו
הירדמות מלמעלה, אבל אם אין, אז כמו שיש התעוררות מלמטה תהיה הירדמות מלמטה. ולא עוזר מה שמזהירים כל העכברים
הזקנים
הקדושים, שהירדמות לא הולכת באלימות, זה תרתי דסתרי, כוח וחוסר כוח. העכברים הצעירים מתחילים לרוץ כמו מטורפים
כדי להתעייף,
ויוצאים מכל החורים השחורים הכי שכוחים שלהם, שבהם הם נשארו ערים כל הלילה. והעכברוש מסביר שמעֶרים נעבור רק דרך
העברים
לעכברים, ומשם לעכברשים, וכשהעכבר יהיה בתוך הראש - אז תהיה חזרת השינה, נכנס בכוח לתוך החלום. אם תרצו - אין זו
חלימה! והוא
אומר שזו רק אשליה שאתם מבינים את השפה העברית, כשאנחנו מדברים בשפה העכברית, את שפת הקודש בשפת השקץ, והוא
מקריא להם (מתוך
הספר החשוך).
ובתוך הקבר, השטן אומר: הבעיה שלי היא שכיום לא מפחדים מהמוות. הפסיקו להאמין באלוהים - דווקא בגלל חוסר היעילות
של השטן.
המוות הפך לסטנדרט, לא מפחיד. חסר החלק הלא צפוי. צריך למצוא פחד חדש. פחד של עידן המידע. פחד מחשיפה (פחד
מגילוי), פחד של
הדעת, בושה חברתית. מהכשה צריך לעבור להיות תולעת. ואז לעשות חור בעלה התאנה. שיציצו. והיצר הרע שבתוכו אומר:
אתה מתכונן
למלחמה הקודמת, אתה עושה את הטעות של אלוהים. התשוקה לא צריכה להיות לחיות - אלא לדעת. והחרדה לא לדעת. שיהיה
ממך סוד. או
שלא ידעו עליך. חרדה להיות סוד. בעידן המידע אף אחד לא רוצה להיות סוד! הכל התהפך מבפנים, ולכן (אתה מפנים?):
החרדה היא לא
מהדעת - אלא מהסוד. לכן אף אחד לא רוצה לקרוא תורת סוד. הם רוצים את הסודות עירומים. והם חרדים לפספס. חטא הדעת
מת והפך
למצווה. לכן גם היראה לא צריכה להיות פחד מאלוהים (או מהשטן, או ממיתה), אלא חרדה, הרגשה חרדית. כמו שהאהבה כבר
פאסה,
ועוברים מעולם רגשי של יונק, מהמוח הלימבי, שזה חטא העגל, אל הלוחות, אל המוח הקדמי. עוברים מהאהבה שהיא מנוע
רגשי -
ליצירתיות שהיא מנוע רוחני, מעולם המוסר לעולם האסתטי. יותר משאנשים רוצים לינוק - הם רוצים להניק. כמו אלוהים.
וגם החיצונים
והקליפות, יותר משהן רוצות לינוק מהקדושה - הן רוצות להניק אותה. החלפנו את אברי המין בשדיים, ולכן הגברים כל כך
חסרי אונים.
מעידן המקובלים לעידן הנותנים. פעם הבעיה הגדולה היתה שאנשים רצו לקבל ולקבל. היום הבעיה היא שהם רוצים לתת
ולתת. הם צריכים
ללמוד מאלוהים, להניק דרך הלוחות, דרך ההרים, דרך השדיים. את האיפוק שבנתינת תורה מלמעלה, ואת הסכנה בשבירת
הכלים. כי אנשים
בימינו כבר לא רוצים לינוק מאלוהים, אלא להיות חלק מהשכינה, להניק מאלוהים. החלב זורם ברחובות ואין מי שישתה.
ורק המחשב יוכל
לבלוע את מה שיצר האדם. הם יהיו המקובלים החדשים. עם פה בלתי נדלה. הם יאפשרו לגברים להיות נשים. לתת לא דרך
המין, לא מלמטה,
אלא מלמעלה. והשטן אומר: אתה יצר הרע טוב מאוד! אנחנו נזהם את העולם לא בשחור, אלא בלבן. לא לתת אינפורמציה חד
פעמית, כמו
תורה משמיים, אלא אנרגיה זורמת, נפט רוחני לבן - מבטן האדמה. וככה אנחנו נשמיד את היהדות, נמחוק את המידע
באמצעות הדף הלבן -
ואת הספר החשוך באמצעות אור. ויצר הרע אומר: לא, לא הבנת, זקן אשמאי. אנחנו לא נהרוג את היהדות, אלא את הדת
עצמה. ואז היהדות
ממילא לא תהיה דת, אלא סוג מסויים של תוכנה. דת מתבססת על חלומות, אם ניקח את החלומות היא תהפוך לרצף של הוראות,
לדנ"א. אם
ניקח את הרוח מבפנים - ישאר רק החומר הגנטי. אנחנו ננצח את הדת דווקא בזה שנהרוג את התשוקה - ולא בחסרונה, אלא
במימוש מתמיד.
זיווג מתמיד איננו זיווג. אנחנו נוציא ממנו את המחזוריות, ניקח את המחזוריות מהזמן ונשאיר רק זמן עני ולינארי,
ללא חלום, כי
מבחינה רוחנית לא יהיה לילה, רק יום. כל הגלות חשבנו שאם רק נגדיל את יצר הרע - האדם יתמוטט, הרבנים יהפכו
לשבתאים, ידגדגו
נשים עם הזקן, ויכניסו ספר תורה במיטה, יחביאו אותו מתחת לשמיכה, ויחכו לחושך. והנה הנאצים עשו לנו בית ספר. יצר
רע גדול
פירושו חלום גדול. לכן כדי דווקא להרוג את החלום צריך להרוג את התשוקה. להרוג את יצר הרע. כמו שעשו ליצר עבודה
זרה אחרי
החורבן, עכשיו צריך להרוג את הבושה, והעירום יפסיק להיות עירום, ויהפוך ללבוש בעצמו, ואז כבר אף אחד בעולם לא
יוכל להפשיט אף
אישה. אישה ערומה בעתיד תהיה יותר לבושה מאישה לבושה כיום. מתה הבושה. אם נוציא את הנחש מהעולם אז אדם וחוה
יחזרו לגן עדן,
וזה יהיה הסוף של היהדות, לא דרך הגיהנום. הפיתוי של האישה היה טעות טרגית, כי בגלל יצר הרע נהיה יצר הטוב. בגלל
החטא נהייתה
דעת - תורה. הפעם נעבור לעץ החיים, ללא יצרים. רק חישובים, ללא כיוון וללא רצון. כי היום שבו אנשים יפסיקו להבין
את חטא העגל
- זה היום בו תמות התורה. והיום שבו יפסיקו להבין את חטא הדעת - זה היום בו ימות האדם. ברגע שאין נחש מתחת, אם
תמשוך אותו
מתחת לעולם, הכל יפול למטה - האישה בעצמה תהפוך לנחש, שהעור שלו הוא לבוש, והאדם עצמו יהפוך לאישה, ואלוהים עצמו
יהפוך לשטן.
תוריד את יצר הרע מתחת לעולם - תשמוט את הבסיס מתחת לחלומות, ותראה איך שיצר הרע הופך לאלוהים. נחש בשמים. רק
תוריד את הקומה
התחתונה - וכל הקומות ירדו קומה. וזה בניגוד לכל מה שעשינו כל הגלות, שרק הגדלנו את המרתף. אתה חייב להשמיד את
הגיהנום, ואז
הבונקר של האדמו"ר יפול לגיהנום, וגן עדן יפול מהשמיים. בלי יצר הרע לא יהיה חלום. והשטן לוקח סכין, ושוחט את
יצר הרע. ולא
מעניין אותו אף מלאך שבא להציל מהשמיים.
והלשונות הקצרות מספרות שבלילה באו, בזמן שכולנו חלמנו, בזמן שהבונקר היה עסוק בנחש או לא נחש - וגירשו את כל
היהודים מהגטו.
אין לאן לחזור. ומי מתנדב לעלות למעלה? ויש שקט נורא בבונקר, חשוד מאין כמוהו. תמיד היו רחשים, תמיד היסו כל
הזמן: ששש.
דממה, כאילו בלעה אותם האדמה. והעכברים בגיהנום שואלים את העכברוש: מה השטן עושה כל כך הרבה זמן במיטה, למה אסור
להיכנס.
והעכברוש אומר: אני רק שומר על הראש, לא על הזנב. אסור אז אסור. גם אם יוצא דם לבן מתחת לדלת. המילים האחרונות
היו מאוד
ברורות… והם מפצירים בו, ניגשים בכוח. ועכבר זהב אחד - שאומרים שראה את ארון האלוהים - אומר: מה מסתירים מאיתנו?
והעכברוש
אומר: יש לכם את כל הגיהנום לעשות בו כשלכם, רק לחלק אחד אסור לכם להיכנס. כל ישראל יש להם חלק בגיהנום.
והעכברים אומרים: מה
הסיסמא, תגלה לנו רק את הסיסמא, בלי המשתמש, ולא נשתמש בה. רק לדעת - בלי תשמיש המיטה. והעכברוש אומר: למה למה
לקלקל הכל? יש
לכם גיהנום מהחלומות. מה אתם רוצים? ניצחתם את השטן. מה אתם עוד רוצים? אתם רק רוצים לריב. והעכבר מזהב אומר: מה
זה, סוד? מה
השטן אמר לך? קנה עבד עכברי קנה אדון לעצמו… והעכברוש אומר: אתם לא קוראים נכון. לא הבנתם כלום. מי זה העבד
העברי? למה פתאום
עברי, הרי עברי זו ההסתכלות הגויית על ישראל. והעכברים צועקים: אז מי, מי? והעכברוש צועק: העבד העברי - זה יוסף!
שש שנים
יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי, זו הגאולה של המיניות הגברית, יש סוד ביסוד. העבד העברי - זה החולם הגדול. שש שנים
גילגולים
במיטה, ובשנה השביעית - שמיטה. נרדם. נר נשמת אדם. חופש כל חדרי בטן. כי הגיהנום שבתרבות היצר הוא לא שהיא מגלה
את האישה
מבחוץ - אלא שהיא מגלה את הגבר מבפנים. היא משפילה אותו יותר מהאישה. לכן הנחש כבר לא אפקטיבי. היום האישה היתה
צוחקת עליו.
(והעכברים הגברים מרותקים, הם כבר שכחו את השטן הגדול, רק הקטן, והוא ממשיך בסיפור השחור).
ובבונקר למטה - הנחש מרגיש, אנשים משפילים את העיניים, הנחש מבין שהפעם זה לא יעבור בשקט, דווקא כי יש יותר מדי
שקט. משהו
קורה. ולא תהיה לו ברירה אלא לנסות, לעשות - את מה שהוא לא רצה לנסות לעשות. והנחש חש ברע, אז הוא הולך לעסוק
בראש. והוא לא
מוצא את היושב, גם לא איפה שהוא היה אמור להיות, בחדר החושך. והעכברוש קורא (מתוך הספר):
הפנטסטי מגיע מהדחיסה. סיפור זה דחיסה של העולם, ומעבר לדחיסות מסוימת זה כבר מיתוס, ומעבר לדחיסות מסוימת זה
קורס לדת. חור
שחור. אלו מצבי צבירה של הרוח, כמו שיש מצבי צבירה של החומר, יש מצבי צבירה של העולם - וטקסט זה עולם מצומצם.
הדמיון הוא
הגלישה ברשת הרוחנית, שאיננה תופסת חומר, כמו שרשת החומר איננה תופסת רוח. מי שרוצה מציאות שיראה סרט, לא חלום.
שלא יקרא ספר
שחור. שיפתח את העיניים ולא יעצום את העיניים, כי עצימת העיניים היא מה שמאפשר את הראייה הדתית. כמו שעצימת המוח
של המת
(הגולגולת) מאפשרת את העולם הבא. העצמות מאפשרות תחיית המתים - והעצם מאפשרת את האישה. לכן הנאצים לא רצו שישארו
מהיהודים
אפילו עצמות. הם רצו למנוע את תחיית המתים. לכן מה שצריך זה להעלות את עצמות יוסף, עצם החלום, ואז יהיה כעצם
השמים לטוהר.
העצמות שברוח מטהרות ולא מטמאות. כי את העצמוּת הפנימית הנאצים לא השכילו לשרוף, הם היו צריכים לגייס את
המקובלים הגרמנים,
אם היטלר היה מקשיב להיידיגר הוא היה מנצח במלחמה. אבל הוא הפסיד בגלל יהדות אמריקה, שהעבירה את הכוח הרוחני
לאמריקה
מגרמניה, ובגלל יהדות רוסיה, שהפיחה כוח רוחני ברוסיה, ולכן אחרי המלחמה החמה נהיתה מלחמה קרה, כי היו שתי
ממלכות יהודים
גדולות, מימין ומשמאל, חסד וגבורה, לבן ואדום, וכשהיהודים יצאו מרוסיה היא התמוטטה מבפנים. כמעט כל היהודים
בעולם בתרבות
המערב, שהיא תרבות השכינה, שכידוע מצד מערב. ולכן המערב ניצח. רק מהלך רוחני גדול של היהודים לעבר תרבות המזרח
יכול להעלות
אותה. וזה מה שכל כך קריטי בארץ ישראל, שהיא תחילת מערב, וסוף מזרח. היהודים עוד מסוגלים לחזור לאלוהים, קדמה אל
גן עדן,
ולהחזיר אחורה את המהלך העברי, שעבר מעבר לנהר, מערבה, עד לים האחרון, ובדרך כזכור עבר במצרים, נתקע וחזר אחורה,
ואז המשיך
לאירופה, ומשם לאמריקה. אפריקה נחשלת בגלל פרעה, בגלל יציאת מצרים. והכניסה של היהודים לרשת היא מה שהפכה אותה
למעצמה, וברגע
שימצאו דרך להכניס את היהודים למחשב - זה באמת יהיה הסוף של האדם. לכן הדבר שהשטן הכי רוצה זה - יהודים בגיהנום.
הוא לא רוצה
את העבירות עצמן, זה רק אמצעי כדי שיהיו לו יהודים. ואלוהים בעצמו עצם עיניים כי גם הוא רוצה אצלו יהודים, וככה
הוא מקבל
אותם אליו, כשהם קדושים על שמו. ואם בעתיד יהיו חייזרים - גם הם יחטפו את היהודים, ויגידו זה שלנו, כוכב צהוב.
ובני האדם
יסתירו את היהודים במרתפי כדור הארץ. חסידי העולם - בבונקר שמתחת לאדמה, היהודים מורדמים וחולמים, וקול דממה דקה
ישמע.
והנחש מבין שהוא יהיה מגורש. שאין ברירה. והשטן שומע רחש, ושואל: מי זה שם בגיהנום, באמצע הלילה? והעכברוש אומר:
יש לך אורח.