כיצד הזנב הציל את חיי

בלי להצביע, בלי צבא, בלי להיות יהודי, בלי להיות ערבי, בלי להיות נשוי, בלי להיות רווק. באתי להחזיר את התעודה ואני רוצה שיזריקו לי שבב. כמו כל חתול אחר במדינת ישראל. לא יותר ולא פחות. יחס של שוויון. והיא אומרת: אתה מוכן שנסרס אותך?

חתול בית ולא חתול מדינה. והכל בזכות הזנב  (מקור)

חלמתי שאני רוצה שהמדינה תכיר בי כחתול. ואני הולך למשרד הפנים, והפקיד המשועשע דווקא אומר: יש לנו מחלקה בשביל אנשים כמוך. ואני מתקן: חתולים! והוא מאבד סבלנות: לך לחדר בפינה. והעובדת הסוציאלית הרחומה לטיפול בטרנסים מנסה להיראות עניינית: אז אתה טוען שכמו שהמדינה מכירה במין ובזהות מינית לפי בחירה, ככה היא גם צריכה להכיר בזהות שלך כמין, ולכן אתה רוצה שנכיר בזהות שלך כחתול? שבתעודת זהות יהיה כתוב: "מין: חתול"? ואני אומר: אני מוצא את הלעג בדבריך פוגעני כלפי הזהות החתולית שלי. והיא מייד מבינה: סליחה! ואני משפיל את עיניי: אני לא רוצה שהמדינה תכיר בזהות שלי. אני רוצה יחס כמו אל חתול. שיקחו לי את תעודת הזהות ושהמדינה תפסיק להכיר בי כבנאדם. אני חתול. והיא לא מבינה: מה אתה רוצה מהמדינה? ואני אומר: מה חתול רוצה מהמדינה? כלום! בלי חובות, בלי זכויות, מלבד אולי זכויות בעלי חיים. בלי חשבון בנק, בלי מיסים, בלי להצביע, בלי צבא, בלי להיות יהודי, בלי להיות ערבי, בלי להיות נשוי, בלי להיות רווק. באתי להחזיר את התעודה ואני רוצה שיזריקו לי שבב. כמו כל חתול אחר במדינת ישראל. לא יותר ולא פחות. יחס של שוויון. והיא אומרת: אתה מוכן שנסרס אותך? ואני מתפרץ ושולף ציפורניים: את באמת שואלת את זה גם את הטרנסים שמגיעים אליך? זה הומור קטופובי. והמאבטח מגיע ושואל: אתה רוצה שאלווה אותך לתוך פח הזבל הקרוב או שאתה יוצא לבד? ואני אומר: מספיק עם הסטיגמה הזאת. אני חתול בית.

ואני הולך לקליניקה משפטית לזכויות בעלי חיים ורוצה שייצגו אותי בעתירה לבית המשפט העליון שיכירו בי כחתול. והם שולחים אותי לקליניקה לזכויות אדם אבל אני לא רואה את הרלוונטיות. ובסוף אני פונה לעליון בעצמי, והשופט התורן המשועמם קורא לי רק כדי לראות מה זה הדבר הזה, וכבודו שואל: מה הופך אותך לחתול? ואני אומר: מיאו! וכבודו אומר: אפילו הכלב שלי עושה מיאו יותר משכנע ממך. ואז - כל האפליה שעברתי מתפרצת ממני פתאום (כי אני רואה שהקלדנית רושמת פרוטוקול): כן, אני מין של הומו-קטיוס. וכל מה שאני רוצה זה להפסיק להיחשב כמין אדם. מתאים לי להיות שייך למישהו, שיהיה לי בעלים. להיות עם קולר. מתאים לי לא לדאוג לעצמי לאוכל. אני לא רוצה לתפקד יותר. די. שנים אני לא מתפקד ורק עכשיו הבנתי שזה לא בגלל שאני אדם כושל, זה בגלל שאני חתול מוצלח. שבתוך תוכי תמיד דיכאתי, כלומר החברה דיכאה בתוכי, את הזהות החתולית שלי. הייתי בוכה בלילות כשהמייאו חנוק בתוכי. כל פעם פנו אליי ורציתי לענות מייאו, אבל ידעתי שהחברה לא תקבל זאת. שנים של מייאואים מודחקים. מייאו למורה בבית ספר. מייאו למפקד בצבא. מייאו לבוס בעבודה. מייאו בקריאת התורה בבר מצווה. כל המייאואים שהתאפקתי להוציא מתפרצים עכשיו ביללה. תנו לי להיות חתול! זה מי שאני. אז כבודו צוחק עליי, אבל בתוך המיאו הקטן שעניתי לך מקופלים יסורים של חיים שלמים, שאין לי דרך לבטא אלא במיאו. ואני פוצח ביללה ארוכה ארוכה עד סוף כל הדורות כולם, והשופט מאבד סבלנות ומתעצבן: העתירה נדחית. ואני רושם לך, אדוני החתול, הוצאות משפט סמליות. ואני אומר: לא לא, אפילו ישימו אותי במעצר, אפילו עכשיו כל חיי אתגלגל מכלא לכלא בגלל מאה שקל, אני לא אשלם כי אני חתול ולחתול לא יכול להיות כסף. חתול הוא לא חלק מהקפיטליזם. תנו לי לצאת מהשיטה! והשופט אומר: נשמע שבאמת יצאת מהשיטה. ואז הוא מסכם (כנראה שגם לפרוטוקול): המשפט הוא התחנה האחרונה בשינוי, לא הראשונה. צריך להתחיל בהכרה מהחברה. קודם כל צריך את האדם הראשון שיכיר בך כחתול ויקבל אותך כמו שאתה. רק בסוף תגיע ההכרה מהמדינה. אתה אדוני, כמו חתול אופייני, מתחיל מהזנב.

ואני הולך ברחוב עצוב ומסכן, ומבין שזה בכלל לא המקום שלי. אני חתול בית. וכל פעם אני הולך לנערה אחרת ועושה לה מיאו והיא בורחת. אין רחמנות אפילו לנשים צדקניות על חתול כמוני. אולי זה העירום שלי שמבהיל אותן? אבל אני חתול נקי. ואני מתחיל ללקק את עצמי. הרי אני גם חתול חסון, גמיש, זריז, חתול יפה מאוד. יפה מאוד מאוד! ובסוף אני רואה אישה שמנה אחת בוכה בודדה בקצה הרחוב בלילה. ואין לי איפה ללכת ומה לאכול, אז אני הולך אליה, מתיישב לידה, ועושה מייאו. והיא דווקא לא נבהלת. היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, כולל זנב, ונדמה שאני אפילו מוצא חן בעיניה. מייד אני עושה פרצופים של חתול שמרוצה מעצמו, ומתקרב אליה באיטיות ובעדינות חתולית, ומתחכך ברגליים שלה, וזה דווקא מוצא חן בעיניה מאוד, למרות שהיא קצת נרתעת. והיא שואלת: מה קרה לך? ואני אומר: מיאו! והיא צוחקת: זה מין הצגה, זה פרינג'? ואני אומר: מיאו. והיא אומרת: אתה חתול? ואני אומר: כן, ואין לי איפה להיות. והיא מסתקרנת: מה אתה עושה בחיים? ואני אומר: אני חתול במשרה מלאה. והיא מגחכת: איפה למדת את זה? מתפרנסים מזה? ואני אומר: תלוי אם מוצאים בעלים. מיאו... והיא מסתכלת עליי ומתרככת: למה אתה כזה עצוב? איפה אתה גר? ואני אומר: זו הטרגדיה שלי, אני חתול בית, אבל נמצא פה ברחוב. והיא בוחנת אותי בדאגה: לא קר לך האמת? ככה בלי בגדים? ואני מרכין את צווארי: קר מאוד. בררר... ופתאום מבזיק בה מבט של אומץ והרפתקנות מסעירה: אתה רוצה לעלות אליי קצת הביתה, חתולי, לשתות קערת חלב? ואני קופץ: בשמחה, אדונית שלי. והיא מתגלגלת מצחוק. וכשאנחנו עולים במדרגות היא קורצת ומבטיחה: אם אתה יודע להתלטף, לפנק וללקק, אתה תוכל אולי אפילו להישאר. ואולי אולי אפילו ארשה לך לישון בסוף במיטה. מאז לא יצאתי מפתח ביתה - וכך החלו חיי החדשים אצל הרווקה שלי.