חטא הספרות העברית
קפקא אשם בשואה. לכן חובה לתקן את ספרות הסיוט בספרות החלום
מאת: סופר מקורנן
חלמתי שהחילונים במלחמתם נגד ההדתה מחליטים שאסור לחגוג את שמחת תורה ובמקום זה חוגגים את שמחת הספרות העברית. ואני רואה
אותם רוקדים במעגלים סביב פסל של סופר עם קרניים. ואומרים לי שבגלל שהם חיכו 40 שנה ויצירת מופת עברית בוששה לבוא, הם הלכו
לכהן שלהם הפרופ' לספרות, והוא עשה הדסטארט ויצא עגנון הזהב הזה, רק עם קרניים במקום כיפה. ואני כבר מבין שכשהמופת יגיע הוא
ישבור להם את הטקסט על הראש. אבל הנה הם קמים לצחק לפני עדר הפסילים הריאליסטיים שלהם, של בני אדם מעשי ידי אדם, בחגיגה של
ספרות עברית, והדוקטורנטיות שוכבות עם הפרופסורים ששוכבים עם הסופרות ששוכבות עם המבקרים ששוכבים עם העורכות ששוכבות עם
הדוקטורנטיות. ואני בורח אל מחוץ למחנה ופוגש שם את החרדי המצורע, שמחבק ספר תורה כי זה העור היחיד שלא בורח ממנו. ואני מבין
שסופסוף מצאתי קהל, ועוד שבוי, ושופך את המררה:
בוא תקשיב לי לפחות אתה מכל סדום ועמורה! הטעות הכי גדולה שעשתה הציונות היא החייאת הלשון העברית, מה שהפך את התרבות והספרות
שלה לנידחת. לפרובינציאלית. למנותקת מספרות המערב, למרות שהנתונים ההתחלתיים שלה איפשרו לה לדבר עם כל לשונות המערב. אבל היא
פשוט העדיפה לדבר לעצמה. החייאת הלשון העברית היתה משתלמת רק אם הייתה נכתבת פה ספרות דתית - וזה לא קרה. אי אפשר להוציא פה
ספרות דתית. למרות שהפסגה של הספרות החילונית היא תמיד דתית, לפחות בשאיפה לגבול, כמו הפרק האחרון בספר האחרון של מפקד משמר
הגבול.
- מפקד מג"ב?
- תחפש בויקיפדיה. זו היתה איזו פסגה שאליה הגיעה הספרות החילונית כשדחקו אותה לקיר, מול המוות, ומאז לא חזרה אליה ולא ידעה
מה לעשות איתה, אם לקפוץ למטה לתהום, ונשארה תקועה. כשמה שהיה צריך לעשות זה לבנות מדרגות אל השמיים. השגעון עם העברית היה
משתלם רק אם הייתה נוצרת פה תנועה ספרותית דתית שלמה, נגיד כמו ספרות המקרא (שהיום אף מו"ל לא היה מוציא אותה). ההחמצה
הגדולה של הציונות את היעוד שלה הייתה השאיפה לחזור מחדש לתנ"ך, במקום לכתוב תנ"ך חדש. הניסיון לחזור לארץ התנ"ך במקום
לתקופת התנ"ך - כתקופה יצירתית. ומשם הכל השתבש.
תמיד אומרים שהספרות מנבאת תהליכים פוליטיים כי היא מקדימה אותם. אבל הספרות לא מנבאת כלום, כאילו יש לה איזה כדור בדולח, או
איזה קשקוש לא רציונלי כזה מהסוג שאינטלקטואלים מאמינים בו. הספרות גורמת לתהליכים. זו הסיבה שהיא קודמת להם. הספרות היא
הכוח המרכזי בהיסטוריה. אלה דברים שעוברים להיסטוריונים הרבה מעל לראש. הם לא תופסים כמה ויראליים הם רעיונות, ועד כמה
היישות הפוליטית היא יישות תרבותית.
רומא לדוגמא, הפכה לאימפריה בזכות פיתוח ז'אנר הספרות המשפטית בתקופת המשנה. כל הסיפור של עורכי דין ואלופים במילואים - זה
מורשת רומאית. המבנה המשפטי הצליח ליצור צבא חסר תקדים, כי צבא בנוי על פקודות והיררכיה וכוח ארגוני. כמו הוורמאכט. והתלמוד
היה הנקמה של היהודים ברומאים על החורבן. הגמרא גרמה לנפילת האימפריה הרומאית. היא פירקה את הז'אנר של החוק לספרות ויכוחים,
ופוררה את הארגון והכוח לרסיסים, ויצרה את ימי הביניים, כשחכמי ימי הביניים עמלו אלף שנה כדי לבנות מתוך החתיכות שלם חדש
ושיטה כוללת, באמצעות הז'אנר של הפרשנות, שהפך לז'אנר הימי ביניימי. ואז הפוסקים, שהחליטו שנמאס להם מהסכולאסטיקה האינסופית
ורוצים מסקנה מעשית, הביאו את העת החדשה באמצעות הז'אנר של ההלכה, שיצר את המדינה המודרנית, כמערכת חוק כוללנית.
כלומר המאבק החשוב ביותר בהיסטוריה הוא מאבק ז'אנרי, וזה מעצם הגדרת ההיסטוריה כתקופת הכתב. ספר הזוהר יצר את הרנסאנס,
ביצירת הז'אנר של החייאת תור זהב מדומיין. ואילו הקבלה יצרה את המדע המודרני, בעצם יצירת הרעיון של מבנה שיטתי שפועל בבסיס
העולם מרחוק ובנסתר, ושפועל פוטנציאלית, לא מיידית, ולא בנגלה. מה שנקרא כוחות, שדות, מטענים ואנרגיות. כל הגיבורים של
המהפכה המדעית, כמו קופרניקוס או ניוטון, היו מיסטיקנים, ולקבלה הייתה השפעה עצומה עליהם. קופרניקוס קבע שהשמש במרכז מטעמים
אסטרולוגיים וניוטון הקדיש הרבה יותר אנרגיה אינטלקטואלית לתכנון בית המקדש השלישי מאשר לשלושת חוקי ניוטון.
החסידות יצרה את התנועה הרומנטית, ובתוכה, מי שנמצא בשורשי הנאציזם זה נחמן מברסלב, השתלשלות שניתן להראות בפרטות. הוא התחיל
את המודרניזם בספרות, בסיפורי מעשיות, ויצר ז'אנר חדש של ספרות פנטסטית. מרגע שהוא תורגם לגרמנית ב-1906 המפגש יצר מיידית
ז'אנר גרמני סיוטי חדש, והשואה היתה עניין של זמן, שהרי הנאציזם היה המשך ישיר של האקספרסיוניזם הפנטזמטי הגרמני לתחום
הפוליטי. וכמובן שהכל באשמת יהודים כותבי גרמנית, שהם האשמים הישירים: המתרגם האדמו"ר המזויף בובר והחבר שלו הנזיר הקדוש
המזויף, שמייד אחרי קריאת המעשיות החל לחבר את הפלאגיאטים שלו, יהודי כמובן, מקק נתעב שהדם של ששת המיליונים על הידיים שלו,
יורש גיהנום בשם "קפקא" (שם רשעים ירקב). קפקא אשם בשואה. לכן חובה לתקן את ספרות הסיוט בספרות החלום. כי הספרות היא הכוח
החזק ביותר בעולם, ואת זה היהודים ידעו פעם. הרי אם את ההיסטוריה כותבים המנצחים, זה עובד גם הפוך, שמי שכותב את ההיסטוריה
הוא המנצח. לכן היהודים ניצחו את האימפריה הבבלית שהחריבה את בית ראשון באמצעות התנ"ך, ואת האימפריה הרומאית שהחריבה את בית
שני בעזרת סוסים טרויאנים כמו ישוע ויוספוס. זו השיטה של היהודים. לכן עוד נוכל לנצח את היטלר. לא הגרמנים יכתבו את
ההיסטוריה.
לכן לפני חורבן בית שלישי אנחנו צריכים ספרות יותר מוצלחת כדי לנצח. וכמו בשמחת תורה, ברגע שמסיימים עם הנדודים בגלות
ומביטים על הארץ המובטחת - צריך להתחיל את התורה מחדש. במקום להמשיך לספר יהושע, לכבוש ולהתנחל ולהקים אימפריה ואז להתפצל
ליהודה ולישראל ולהתחצף ולעבוד אלילים עד הסוף הידוע מראש של החורבן. התורה זו אלטרנטיבה רדיקלית להיסטוריה, ולנביאים
והכתובים שמאפיינים את הפרוזה הנפוחה בארץ, עם החרדתיות והרצינות של הסיוט ונבואות החורבן האמיצות בעיני עצמן (איזה ניסוחים
מתאמצים!) - במקום הכיף של החלום. אם זה לא כיף לכתוב איך יהיה כיף לקרוא? הפרוזה העברית מבטיחה לנו רק דם, יזע ודמעות,
במקום יין, זרע ויריקות. לכן צריך להחליף את העצבנות והעצבות של הספרות העברית בשמחת תורה.