האדונית והמוות

למה, מבחינה מדעית, ככל שאנשים יותר טיפשים וקופים יש להם יותר ילדים? כלומר, זה לא קצת מסוכן לתיאוריית האבולוציה? או לכל הפחות לתיאוריה הפוליטית ולדמוקרטיה? זה לא אמור להעלות את הטיפשות באוכלוסיה במהירות, ולהחזיר אותנו לכיוון הקוף? וכל זה כי לא מצאו לאן להתקדם אחרי האדם

העלמה והשעון הביולוגי - החתול כגירסא המודרנית של מלאך המוות שתוקף רווקות  (מקור)

חלמתי שאני חתול - ורוצה ילד חתול מהאדונית שלי. כי למה לכל האחרים, אפילו לאנשים שממש לא מעלים את הממוצע באוכלוסיה, יש ילדים כמוהם, ורק לי אין ילד כמוני? לא היה נחמד ללכת עם חתלתול ברחוב, שכל האחרים יוכלו לקנא שלהם יש ילד בינוני ונורמלי - סביר אפילו - ולי לעומת זאת יש ילד חתולי? ילד עם פרווה נקייה שיודע לעשות מיאו, בזמן שהילדים שלהם צורחים ומלכלכים. וכשחיות האדם האלה - בהשפעת תיאוריית הדחפים הפרוידיאנית - כל הזמן מייללות את המילה האיומה הזאת: "בא-לי", אז הוא מסתכל אלי במבט כן ועצוב ואומר: "מיאו". הרי איך זה שהברברים תמיד מתרבים - והתרבות תמיד נכחדת? למה, מבחינה מדעית, ככל שאנשים יותר טיפשים וקופים יש להם יותר ילדים? כלומר, זה לא קצת מסוכן לתיאוריית האבולוציה? או לכל הפחות לתיאוריה הפוליטית ולדמוקרטיה? זה לא אמור להעלות את הטיפשות באוכלוסיה במהירות, ולהחזיר אותנו לכיוון הקוף? וכל זה כי לא מצאו לאן להתקדם אחרי האדם. הרי כל התרבות טוענת שהאדם הוא מבוי סתום - ולכן עכשיו נשאר רק לעשות רוורס אחורה. אז הגיע הזמן להתקדם, לפתוח את המוח ולהתפתח מהומו ספיינס - להומו קטיוס.

ובכלל, אני חושב לי במיטה, מי רוצה ילד אדם בימינו? הרי מה שבאמת רוצים זה ילד חתול. התיאוריה הפרוידיאנית השחיתה לחלוטין את נפש הילד האנושי והפכה אותו ליצור בלתי נסבל, עם תודעה כוזבת של צרכן צרחן. כי הקפיטליזם של הילדות הוא הפסיכולוגיה המודרנית, שאצלה ההורה הוא ספק השירותים הרגשיים ללקוח הקטן שתמיד צודק. ה-"אנא" המנומס הפך ל-"בבקשה" החביב שהפך ל-"אני רוצה" הנייטרלי שהפך ל-"בא לי" המבהיל שהפך ל-"מגיע לי" המגעיל שהפך ל-"זכותי" המבחיל, ובסוף אנחנו מוצאים את עצמנו עם שיח הזכויות. איפה זה ואיפה מיאו אחד קטן. הרבה פעמים התחשק לי להחטיף לילד שלא שלי, וזה אף פעם לא קרה לי עם חתלתול. לכן, למען עתיד המין האנושי - דווקא זוג מעורב כמונו צריך להתרבות, כדי ליצור מין חדש.

ואני הולך לאדונית ומיילל לה: בא לי ילד! והיא מתכופפת: אתה בודד? ואני מתחכך בה: לא, להפך, אני רוצה איתך. בואי נעשה ביחד ילד. והאדונית אומרת: אי אפשר לעשות ילד של אדונית וחתול. זה נגד הטבע. ואני נוזף בה מייד: לא שמעת שאהבה היום לא יכולה להיות נגד הטבע? והיא מתנצלת במהירות: כלומר, לא התכוונתי שזה לא טבעי, כל מה שאפשרי טבעי, אבל זה לא אפשרי, לא? כלומר, אני מתנצלת, זה לגיטימי שנהיה זוג ושנחגוג את האהבה שלנו, ונהיה חתול ואדונית גאים בנטייתם, כי ככה נולדנו - חתול ואדונית! וכולם צריכים לקבל את זה. אבל, מה אתה בדיוק רוצה, ילד עם גוף של בנאדם וראש של חתול? גוף של חתול וראש של בנאדם? למרות שהאהבה שלנו היא הדבר הכי יפה בעולם - הילד שלנו יהיה מפלצת. כלומר, אל תיעלב, זה לא שאני לא רוצה ילד מפלצת, ולא מסוגלת לאהוב מפלצת, אבל העולם יתאכזר אליו. זה לא אני, אני נאורה, במיוחד במיטה, זה הם - החושך שמסביב למיטה. ואני מתחיל ליילל שהיא לא אוהבת אותי באמת כמו שהיא היתה אוהבת גבר אמיתי - עד שהיא נכנעת. ואנחנו מסכמים ללכת לרופא הפוריות.

ואצל הרופא אנחנו מחכים, כולם מרימים גבות על החתול שנמצא בבית חולים, ובינתיים כל הנשים מספרות לאדונית את סיפוריהן הנוראים: כבר חמש שנים אני מנסה, ואז סופסוף נקלטתי, ועכשיו הפלתי בחודש החמישי. כבר אין לי כוח לנסות שוב, אבל אני יודעת שהפעם זה יצליח. או: אני נזכרתי שאני רוצה ילד בגיל 44 ואני יודעת שעכשיו זה יגיע והנשמה שצריכה להיכנס בו יורדת. אבל כבר לא מממנים לי טיפולים אז מכרתי את האוטו בשביל ילד. או: אני יודעת שבגלל האף היהודי הענק שלי יהיה לי בלתי אפשרי להשיג גבר, לכן התפללתי עד שקיבלתי זרע של גרמני חתיך שהוא גם חובב מיץ פירות כמוני, ולקח לי המון זמן עד שמצאתי תורם שאיבד את האף, בתאונת שייקר, כדי שבדור הבא הממוצע יהיה בר-חיתון. והאדונית אומרת: התאהבתי בחתול, ואני לא יודעת איך לממש את אהבתנו כך שתביא פרי, וכל הנשים מסתכלות עליה בבעתה. ואני מתבייש, ואומר לה מתוך הסל שלי: בואי נלך מכאן.

ואני אומר לה בלילה במיטה: נראה לי שבגילי החתולי המתקדם, למרות שאני יותר צעיר ממך, אני אמות בשנים הקרובות, ואני כבר מבין שלא יהיה לי המשך. מצד שני, מעולם לא יצאתי מהבית, ולכן יש לי שמונה נשמות מיותרות. לכן גם אם לא יהיה לי המשך ביולוגי, עדיין יכול להיות לי המשך רוחני, אם אצליח לחדור לליבם של הילדים של הקופים. אם אצליח ליצור אצלם ראש חתולי, במוח אנושי. אם אצליח להעביר את עיקרי המחשבה החתולית, שתעבוד על החומרה הקופית. אז עוד יש לי סיכוי לחתול שרץ במוח של בנאדם. ומכיוון שבדורות הבאים אנשי הרוח צופים אנשים ללא נשמה - יש סיכוי שהרוח תישא את אחת מנשמות החתול הרבות והיא תמצא לה פתיל אנושי להמשיך לבעור. איזה אדם שיקרא את כל כתבי החתול, ויבין איזה יקום היה כאן, כמה החתול היה לא כמו אדם - אלא כמו עולם. כן, עכשיו אני מבין, הבעיה שלי זה לא ילד - אלא יורש. מישהו שאוכל להעביר אליו את לפיד הזנב. את מורשת הפרווה האדירה. מישהו שימשיך אחריי את החלום. כי במותו ציווה לנו את המייאו. והאדונית אומרת: פעם הבאה אני מביאה גבר.