דיוקן האמן כחתול צעיר

חתכו לי את הזנב בטקס מילת חתולים, ואז כת השטן שרפה אותי ולכן אני שחור, ואז ניצלתי מצלייה בידי פועל תאילנדי רק כדי להיפצע מפועל פלסטיני, שדקר אותי כחתול יהודי ואז התחלתי לכתוב מתוך הפצע, וכך גיליתי שאני בעצם חתולה שנאנסה, וכותבת מתוך החור של העיגול השחור

מן הפח אל הפחת  (מקור)

חלמתי שאני חתול ורוצה להיות חלק מהעולם. וכל האנשים ברחוב שומעים את היללות שלי, אבל אף אחד לא מקשיב. העולם לא מאמין שלחתול יכול להיות מה לומר לעולם. ואם אני רואה מחשב בבית קפה אני קופץ עליו ומנסה לכתוב עם הרגליים, אבל מייד מגרשים אותי קישטה, וממהרים למחוק את מה שהקלדתי. העולם לא צריך עוד חתול שמנסה לכתוב. ואם אני שולח לעיתון משהו תחת שם בדוי של בנאדם - אז זה נראה להם התחזות שקופה לחתול, וניצול של סבל חתולי אותנטי, ולָעולם לא חסרות יללות על עוולות מדומיינות. הם רוצים לשמוע שחתכו לי את הזנב בטקס מילת חתולים, ואז כת השטן שרפה אותי ולכן אני שחור, ואז ניצלתי מצלייה בידי פועל תאילנדי רק כדי להיפצע מפועל פלסטיני, שדקר אותי כחתול יהודי ואז התחלתי לכתוב מתוך הפצע, וכך גיליתי שאני בעצם חתולה שנאנסה, וכותבת מתוך החור של העיגול השחור.

וככה כל מכתב שאני שולח לעולם נזרק לפח, וכך חוזר אליי בחזרה, ואני שולח אותו בחזרה למעלה, והוא שוב מושלך, וחוזר חלילה, עד שבסופו של דבר עורך אחד מרחם עליי ונותן לי טיפ: כתוב על מה שאתה מכיר. כתוב על מה שהם חושבים שחתולים מבינים - ואז תיחשב לכותב מוצלח: מונולוגים מהפח. תכתוב על החיים ברחוב, על התדרדרות לתחתית של התחתית, על שקיעה איטית ורומנטית בבטן הצפרדע. אם תכתוב על המדרכה - תזכה למוניטין של כותב אמיתי. ואני מתחיל אצלו טור של כל מיני אינטריגות בזבל, כמו שהוא אוהב. ואת הטור הראשון אני כותב על חתול שרוט ומוכה שנמצא אצלנו בפח, שלעולם לא מחזיר ולכן כולם מתעללים בו, וקוראים לו החתול ישו.

ואני מראיין את ישו, חתול עם לחי אחת ורבע זנב, חתול הכאפות של כולם שסובל כמו עשרה חתולים, ושואל אותו בהתרסה אמיצה, כמו שהקוראים שלנו אוהבים: תגיד לי, למה הנוצרים שונאים את היהודים? למה אתם אלימים נגדנו? מה הסיבה לאנטישמיות? וישו המחרחר אומר לי: בוא אני אספר לך מה מקור האנטישמיות. ישו היה ההתנגדות לכוח. זו היתה מהותו, הבשורה שלו לעולם. והטרגדיה שלו היתה, ואת זה שוכחים - שהכוח ניצח, כמו תמיד. אבל אז, אז קרה דבר מיוחד בהיסטוריה, שהוא בעצם יצר את הנצרות. הכוח אמנם ניצח, ובכל מקרה אחר זה היה סוף העניין ולא הייתם שומעים על ישו בחיים. אבל אז, וזה היה הנס של התחייה, היתה חזרה דרך הרוח, דרך האמונה, נגד האימפריה הרומית שהיתה הכוח האדיר ביותר אי פעם בעולם, ובסוף, באופן מפתיע, מדהים, חסר תקדים - הרוח מנצחת את הכוח. הרומאים שצלבו אותי - מתנצרים. אבל אז, באירוניה אדירה ובחשבון הסופי, הרוח הופכת בהדרגה לכוח, הכנסייה עצמה הופכת לכוח אדיר, והכוח שוב מנצח בסוף. אתה מבין? אתה עוקב? ואת מי הוא מנצח? את הרוח המקורית, את היהדות שלי, והוא דורך עליה בכל הכוח שוב ושוב לאורך כל ההיסטוריה, והיא שורדת רק בזכות הרוח נגד הכוח העדיף בהרבה, היא הניצחון הצנוע של הרוח על הכוח, ולכן לא מסתאבת, עד שלאט לאט הרוח שלה מתגברת, הולכת ומצליחה ונהיית מרכזית באירופה. ואז מה עושה הכוח כתגובת נגד, מה הוא עושה בהתפרצות הכי אדירה ומטורפת של דורסנות וכוחניות? הוא צולב אותה. הכוח מחסל פיזית את הרוח היהודית באירופה. ועכשיו, מה קורה, בהתגלגלות הכי אירונית, ולכן הכי היסטורית אופיינית - אתה עוקב? גם הרוח המקורית עצמה הופכת לכוח! ובכך מאכזבת את כל אנשי הרוח בעולם. זה למה שונאים את ישראל. אתה מבין?

וכל הקוראים בעיתון נורא מרוצים מהכתבה האינטלקטואלית האקטואלית שלי, והמבקרים כותבים: זה קטע מבריק על עידן ביבי. זה הדבר הכי קולע שנכתב על ביבי, על איך שרודפים אותו והוא מתקרבן, ואיך שהוא הכי כוחני דווקא כי הוא חושב שהוא הכי הרוח המקורית, אבל בעצם הוא מנהיג של חבורת הזבל, וניזון מאנטישמיות ולכן מזין אותה - במעגל הזבל, שאותו חושף הכותב הנפלא במשל מקורי ובשל. איפה היה החתול עד עכשיו? כמה חבל שהוא היה בפח, ואיזה מזל שמצאנו בזבל כזו תגלית ספרותית.

והטור השני הוא על חתול מיוחד. חתול שכל הזמן מסתבך במלחמות כבוד וכל מיאו מוביל אצלו לתגרה מיד - ולכן חסרות לו עין ויד. החתול מוחמד. ואני שם את נפשי בכפי, ובהישג עיתונאי אמיץ אני מעז לשאול את מוחמד האיום, שיושב מדמם בקצה הפח ומלקק את פצעיו לאחר שלחם על חתולה (הוא נשוי לארבעה חתולות) על רקע כבוד השפחה, ואני שואל אותו ומיד בורח: תגיד לי, למה המוסלמים שונאים את היהודים? למה אתם אלימים נגדנו? מה הסיבה לאנטישמיות? והחתול מוחמד עולה על ראש הפח ומיילל כמו המואזין את משנתו: חכה חכה שאני אתפוס אותך יא עכבר יהודי פחדן בצורת חתול - ואראה לך את נחת זרועי ואת עוצמתי האינטלקטואלית וחדות ציפורניי הביקורתיות! נתחיל מזה שנסביר לך, יהודי זב חוטם, שהחלוקה הבסיסית בעולם היא לפי קבעונות פסיכולוגיים, שהם הקובעים במה עמים טובים ומה מעניין אותם ואיך הם מתנהלים. העמים האנאליים: עושר (הפרוטסטנטים). העמים הגניטליים: סקס (קתוליים). העמים הפאליים: כבוד (איסלאם). העמים האוראליים: אפריקה והעולם השלישי. שהם הכי פרימיטיבים, ועדיין בשלב האוכל של סיפוק הצורך הבסיסי ביותר. והעם היהודי - הוא העם של הסופר אגו. יש לו קיבעון של אני עליון, ולכן כולם שונאים אותו, כי הוא מדכא את כל שאר הקיבעונות.

אותנו, את הערבים הפאליים, סירסתם עם ברית המילה שלכם, וכשמגדל המואזין הזקור שלנו רוצה לצעוק באמצע הלילה - אתם משתיקים אותו. המסגד הרי נקרא כך כי זה המגדל אליו אנו סוגדים, כמו שכל גבר רוצה שיסגדו למגדל שלו. או כמו שהרסתם לעמים הקתוליים את הסקס עם הווידוי היהודי והחזרה בתשובה, ועכשיו כבר אי אפשר סתם להיכנס לחור של אישה בלי שתהיה לעניין משמעות מוסרית, שלילית או חיובית, פמיניסטית או שובניסטית, קפיטליסטית או סוציאליסטית, בכל משגל או שאתה בעד ביבי או נגדו. וכמו שהרסתם לפרוטסטנטים את ההנאה מצבירת רכוש באמצעות הסוציאליזם והמרקסיזם והצדקה לעניים ורגשות האשם. הפכתם אפילו את התחת לעניין מוסרי. כבר אי אפשר ליהנות מאגירה ומדגירה על ביצי הזהב כמו שצריך. וזו בדיוק הבעיה שלכם, של הסופר-אגו, שאתם הורסים כל הנאה בסיסית. לעולם השלישי הרסתם את ההנאה הפשוטה מההישרדות והקיום הפיזי אפילו, עם האידיאולוגיה ההוליוודית היהודית שלכם, כי עכשיו בכל ביס הם רק מקנאים בצלחת של המערב ורוצים להגר וחייהם אינם חיים. בקיצור אתם הקונספירציה של עולם הרוח נגד העולם הפיזי. הפרוטוקולים של האינטרנט זו מזימה יהודית - וגם העכבר במחשב!

והקוראים לא יודעים את נפשם, והמבקרים משבחים פה אחד: זה הדבר העמוק ביותר שנכתב על נושא שבדם ליבנו - שנים חיכינו למאמר כזה חוצב להבות - על רבין. סוף סוף מישהו מדבר על הרצח הנפשע כמו שצריך לדבר עליו, כמו מגדלור מוסרי שמאלני מול הסתה של מואזין ימני. על איך האלימות נגד השלום, איך המזרחיות הטרוריסטית נגד האשכנזיות הטולרנטית, איך הרצח נובע מקיבעון, איך האקדח הוא סמל פאלי שחודר לגופו של רבין מאחור והופך אותו לסמל אנאלי, רגע אחרי ששר את שיר השלום בהתקף אוראלי נדיר, ומייצר לנו פצע גניטאלי שתמיד נעים לחפור בו. החתול קובע בקול גדול, בלי לגמגם ובלי ליילל: הימין אשם! הימין אשם ברצח ארלוזורוב, ברצח רבין, וברצח תאיר ראדה. והמאמר זוכה לאינספור שיתופים, במיוחד בזכות זה שיצא שהוא יצא בסמוך ליום השנה לרצח.

ועם הרוח הגבית במפרשיי, אני יורד שוב לעם, כלומר לפח. ואני פוגש את משה, חתול בית מטופח, שיושב במרפסת מעל הפח ואוכל דג לשבת, בזמן שכל חתולי הזבל משתגעים מהריח. ואני שואל אותו: משה, למה שונאים את היהודים? ומשה אומר: בגלל הכיבוש. וחוזר לטפל בדג. והתשובה מהממת אותי, אז אני מנסה בדרך אחרת: למה היהודים שונאים את עצמם? ומשה אומר: כתבתי על זה שיר. רוצה לשמוע? ואני אומר: מה שיר עכשיו? ומשה אומר תן לי להתבטא אמנותית. זה זמירות של שבת. האדונית שלי מתה על שירת הים של עזה (זה אני כתבתי, ידעת?), וזה החדש שלי. בוא תשמע. והוא מיילל מהמרפסת כמו זמר אופרה שמחזר מתחת לחלון אהובתו, רק הפוך - הוא במרפסת, והחתולה שעליה הוא מנסה לעשות רושם נמצאת בפח. וכמו כל איש רוח מוביל הוא עושה הרבה רוח וצלצולים, בדיוק מעל הפח הפיזי, כי זו שיטת החיזור הכי מוצלחת... וזה השיר (הוא שלח אותו לעיתון ומחכה לתשובה בימים הקרובים):

סוף הכיבוש

ושוב הדמעות על הכיבוש/שום הפתעות, אין כל חידוש/החגיגה צודקת/הצדקנות חוגגת/הנכבה שאין רופא לה/חמקה כאהבה חולפת/ורק האכזבה על הפנים/כאפייה מלאה בשפנים/כל המפגינים כבר דמו/גם המבקרים נדמו/פרחו היונים.

גם האמת/גם הבדיה/מה שהיה/היה/ההיצמדות לאין/ורק אתה עדיין/ושוב הדמעות על הכיבוש/והמאבק, פחות נחוש/נחנק משפתותיך/נפרד כבר מעולך/וסוף לשיבוש.

והקהל מאוכזב מאוד. נפילה. מעט מאוד שיתופים. וגם המבקרים באחדות דעים: זה טור בנושא לעוס ודי בנאלי - חיי החתולים בזבל. עוד פעם קיטש על חלומות ועל התפכחות מחלומות. כן, זה מדבר על איך להיות שחור זה בעצם להיות חתול. איך הפרווה והזנב הופכים אותך למי שחי בתוך כובע שחור. דיוקן האמן כשטריימל שעיר. לא מקורי במיוחד. נראה שנגמרו לו הנושאים והוא ממחזר את עצמו לדעת. הוא לא באמת הצליח לצאת מהפח. כי הוא פח. זה מה שהוא, וזה מי שהוא, והוא לא מספיק מוכשר כדי לחרוג מעצמו - ולהיות מישהו אחר. למשל בנאדם כמונו.