מלחמת לבנון השלישית

ואני חושב ביני לביני: אני באמת הייתי סומך על חרדים עם נשק גרעיני? הרי יכול להיות שהכפתור האדום נמצא אצל גדול הדור, אבל הוא לא רוצה לקחת אחריות ונתן אותו לרב השכונתי, שלא סומך על עצמו אז הוא הפקיד אותו אצל הגבאי, ועכשיו בזמן התפילה מאחורי בית הכנסת הילד של הגבאי משחק עם הילדים גולות עם הכפתור האדום. ואני שואל: איפה המדים הירוקים?

נשק גרעיני: כפלח הרימון רקתך  (מקור)

חלמתי שלחיזבאללה יש נשק גרעיני אז שולחים אותנו ללבנון לפני שהם יעשו שימוש בגרעיני. ובגלל שזה מצב חירום אמיתי חייבים לגייס גם חרדים. ואני אומר לחייל שבא לתפוס אותי כדי להציל את ישראל: מה זה הסכסוך אם לא חילונים נגד חרדים? כי הסכסוך זה החרדים הערבים נגד החילונים היהודים, אז למה תמיד אומרים רק שזה סכסוך בין יהודים וערבים, ולא שזה סכסוך בין חרדים לחילונים? והחייל אומר: אז עכשיו יש בצד השני חרדים עם נשק יום הדין. מה דעתך על זה, אפשר לסמוך על דוסים ביום הדין? ואני חושב ביני לביני: אני באמת הייתי סומך על חרדים עם נשק גרעיני? הרי יכול להיות שהכפתור האדום נמצא אצל גדול הדור, אבל הוא לא רוצה לקחת אחריות ונתן אותו לרב השכונתי, שלא סומך על עצמו אז הוא הפקיד אותו אצל הגבאי, ועכשיו בזמן התפילה מאחורי בית הכנסת הילד של הגבאי משחק עם הילדים גולות עם הכפתור האדום. ואני שואל: איפה המדים הירוקים?

וכמובן שהמבצע מתוכנן ברשלנות, כמנהג הציונות, ונותנים לנו מלפפון ועגבניה במקום נשק וככה אנחנו נכנסים ללבנון בלילה כולם עומדים על הגבול, בשורה ארוכה לאורך הגבול, ומדליקים נר נשמה ומחזיקים אותו מעל הלב, ונכנסים כולם ביחד בצעד אחד בחזית רחבה עם מלפפון ועגבניה. ואני חושב מילא אם באים עם מלפפון ועגבניה, אבל של מי הרעיון האדיוטי להדליק נר כי ככה בטוח יראו אותנו. וכמובן שהמבצע מסתבך ואני בורח בתוך מסעדה שהיתה מחוברת לבית של מישהו שהרגנו בשנתו, ומסתבר שהבנאדם הזה לא מת אפילו שחתכנו לו את הצוואר בסכין מטבח, כי לא חתכנו מספיק עמוק, והוא מתעצבן שחתכנו בטעות את הגרון של אישתו בזמן שהם שכבו, ויוצא עלינו עם אקדח שהוא החביא בחדר השינה. כי הוא ידע שהציונים יבואו לחטוף אותו, עכשיו שיש להם פצצה בבית, כי גם הערבים כבר לא פראיירים ולא טיפשים ולא חסרי תרבות ומשתמשים הרבה בדימויים וקוראים ספרות - ולא מפרידים יותר בין מין ואלימות.

ולבחור החילוני שלידי דווקא יש נשק אבל לי נתנו מלפפון ועגבניה - כי אני ממילא לא יודע לירות ונהרג בעולמה של תורה. והם יורים אחד בשני דרך דלת סגורה ובסוף אני כמובן חוטף את הכדור. ואני לא מבין למה הבחור השני שיודע לירות לא זרק פנימה רימון כי אם לי יש מלפפון ועגבניה ולו יש נשק במקום מלפפון אז בטח במקום עגבניה היה לו רימון, כמו בשאלות בפסיכומטרי שלא הצלחתי לעבור. אבל כבר מאוחר מדי לדברים כאלה. ועכשיו בגללי יחטפו אותנו וכל המדינה תסתבך. ומתחילה סצינה ארוכה שחוזרת וחוזרת של ניסיונות להימלט דרך מקום חשוך מאוד מסובך מלא כסאות ושולחנות באולם האירועים, שמבולגן אחרי איזו חתונה של ערבים, עם מלא מנות שנשארו, וכל המנות שלהם זה פיתה פלאפל, ובחושך זה נראה כמו כדורים שחורים, אבל אני יודע שזה חייב להיות פלאפל, והפצע שלי לא מפסיק, ואני חושב איזו טעות פטאלית זו היתה לגייס אותי. אפילו מנקודת המבט שלהם. ואני יודע שהחייל החילוני חושב בדיוק כמוני, כי עכשיו הוא צריך להציל אותי בגלל ערך הרעות שיש בערכי צה"ל. כל ישראל חברים.

ובכל הזמן הארוך ללא סוף שאני בורח אני מנסה תמיד לקחת את הפנייה הכי לא צפוייה כדי להתחבא ושלא יעקבו אחרינו, ותמיד המחבל המנוול איכשהו יודע איזה פנייה לקחנו, למרות שזה לא הגיוני, אבל איכשהו הוא תמיד מופיע, לא משנה כמה מקורית ולא הגיונית הדרך שאני מוצא או ממציא בנתיב הבריחה, ממש חידושים בסוגיית ההימלטות, דרך השולחנות או הכסאות או המטבח או החדר ייחוד, או הכל ביחד - מערבב אותו כמו סלט - ובסוף הראש השחור שלו מציץ אחרינו. והוא כועס מאוד מאוד שהרסנו לאשתו את הצוואר, ועוד קלקלתי לו בדיוק באמצע היחסים, בלילה שהיא אמורה להוכיח שהיא בתולה, כשהוא אמור להוכיח שהוא גבר. כי איכשהו המלפפון והעגבניה זה רמז למשהו סוטה, למרות שאני לא מבין, מילא מלפפון אבל מה העגבניה. והחייל הצעיר שלידי לוחש מה אתה לא מבין, זה לא כמו המוח החרדי הסוטה שלך שחושב שחילונים כל הזמן עסוקים במין ונהנים, אנחנו סובלים בדיוק כמוכם, ואצלנו עגבניה ומלפפון זה צבא וביטחון. אז בבקשה תשמור על בטחון שדה, ותפסיק לדבר בשטח האויב על המלפפון והעגבניה, זה סוד לאומי. במיוחד עכשיו שהולכים לחטוף אותך. שאני לא אעשה לך פה איזה חניבעל, שכבר מזמן הייתי צריך. אבל אני מרחם עליך, יא נעבך.

ואיבדתי מלא דם ואני כבר לא יכול לרוץ ולברוח, אלא רק להתחבא פעם אחת סופית, ולכן חובה שזה יהיה במקום הכי יצירתי שהערבי לא יחשוב לעולם, כי אם המחבל ינחש הפעם זה הסוף, ולכן חייבים משהו חדשני באמת, ואני רואה שאי אפשר לסתום את החור השחור של הפציעה כבר במלפפון, ומנסה בעגבניה אבל הכול אדום, ואני כבר לא יודע אם זו העגבניה או הדם שלי. ואני אומר לחילוני בוא אני מכיר את החרדים האלה, אתה לא מבין בחרדים, הם יחפשו בכל מקום אפשרי בבית, חודשיים לפני פסח הם כבר מחפשים את החמץ, אבל אנחנו נתחכם לו עם הראש היהודי שלנו ונסתתר בתוך סוכת האבלים על אשתו, ואף אחד לא יחשוד שאנחנו ישנים בסוכה, כי אוטוטו פסח. ואנחנו נכנסים לסוכה מסתתרים מאחורי הקישוטים, ואני מחזיק את המלפפון והעגבניה כמו אתרוג ולולב ולא זז כדי להסתתר בנוף כחלק מהקישוט והנוי של הסוכה, וגם החייל עומד דום מתוח ולא נושם בכלל - והערבי נכנס (ככה כל פעם הראש שלי ממציא דרך אחרת שבה יורים בי בלילה. יש לי חלום חוזר שאני בקרב ויורים בי, למרות שכמובן מעולם לא הייתי בקרב. פוסט טראומה בלי הטראומה. עד לאן מגיעה התודעה הציונית!).

ואני אומר לבחור החילוני תזרוק את הרימון במקום העגבנייה ותציל אותנו, כי הוא עם רימון של חב"ד כי צה"ל החליט לקחת את חב"ד כמייצר הרימונים החדשים שלו, ואני מתפלא על בורותי בחסידות שלא ידעתי שחב"ד מייצרים רימונים. ויש בראש הסולם חוט דק שמחזיק את הרימון, כדי לתלות אותו בסוכה מעל הראש של המחבל, והגבאי שם מתקן איזו מנורה למעלה ואני בא להגיד לו שלא עכשיו, כי יש כאן תרגיל צבאי ומנסים רימון והוא יכול להיפגע, אבל איכשהו אני לא מבין למה למרות הבטיחות המרפק שלי מפיל את הרימון בטעות לרצפה, ואני צועק לו שיזהר זה רימון של חב"ד, והוא לא מאמין לי מה רימון של חב"ד מה פתאום, הוא לא מכיר דבר כזה בהלכה, ואני אומר לו נו תיזהר יש פחות משלוש שניות עד הפיצוץ, וכל זה נמשך הרבה יותר משלוש שניות, ומחכים והרימון עוד לא התפוצץ, והוא מעיין במוחו להיזכר אם יש דבר כזה באיזה תוספות, וכבר עובר המון זמן, והוא בודק בספרים למה יכולה להיות הכוונה והוא לא מבין אולי זו גימטריא, או איזה סמל, או רמז בספירות, בעולם הנסתר. ופתאום בלי קשר לכלום הרימון מתפוצץ כפשוטו וכמשמעו ברעש עצום - והורג אותי, אותו, ואותם - את החרדים, את החילונים, ואת הערבים ביחד לחתיכות, כמו עגבניה טעונה שמופיעה במערכה הראשונה, כל ישראל ערבים זה בזה. ואז הוא מבין שאני לא צחקתי.