צבע העיניים

יש לי רק כמה חודשים לראות ואני לא אספיק את הספר ואני מתחיל לבכות להם, שעד שהתחלתי לכתוב את הספר הגדול שלי, יצירת המופת והמגנום אופוס, ואני צריך עוד שנתיים ודווקא עכשיו וזה לא פייר. אבל בתוכי אני מרגיש שזה דווקא כן פייר ומגיע לי - אוכל את הלב על כל הזמן שבזבזתי (ועוד על מי שלא רצתה אותי)

צבע העיניים של ש'  (מקור)

חלמתי שנהיתה לי בעיה נדירה בעין שמגלה איזה דוקטור, ושאני צריך למצוא פרופסור, שיהיה מוכן לטפל בשיטה ניסיונית של אישון שחור קטן, שגם אני יכול לעזור לו - ויהיה לו משתלם עם המחקר. אבל אני לא מצליח למצוא אף אחד, נודד בפקולטות, אומרים לי שזה מאוד מעניין, ושיחשבו על זה, ושזה מסקרן וחדשני ואקספרימנטלי, אבל יש מעט מאוד חולים בזה בעולם, וגם אותם לא מגלים, ולכן אני לא באמת מאמין שזה מעניין אותם. או שיחשבו על זה. ואז אני הולך לבדיקה, אצל הרופא אישונים שבינתיים לא עשה כלום, ומגלים שהבעיה כבר לא הפיכה וכל החלמון של העין שזה האמצע של העין התערבב לגמרי, ונשאר רק חלבון מסביב, ואוטוטו אני מתעוור וכבר רואה הכל מטושטש (איך לא שמתי לב אבל הנה אני מסתכל וזה נכון!). ויש לי רק כמה חודשים לראות ואני לא אספיק את הספר ואני מתחיל לבכות להם, שעד שהתחלתי לכתוב את הספר הגדול שלי, יצירת המופת והמגנום אופוס, ואני צריך עוד שנתיים כדי לראות ודווקא עכשיו וזה לא פייר. אבל בתוכי אני מרגיש שזה דווקא כן פייר ומגיע לי - אוכל את הלב על כל הזמן שבזבזתי (ועוד על מי שלא רצתה אותי) במקום להתחיל את הדבר האחד שהיה חשוב.

אבל הם לא מתרשמים מהספר האבוד ולא אכפת להם, ואני מבין שלא אוכל יותר לראות אפילו את עצמי במראה, אוכל רק למשש, ושגם לא אוכל אפילו לראות את הבחורה שאתחתן איתה. אז מבחינת זה יש עדיפות לבחורות שכבר ראיתי, שאוכל לפחות לדמיין, לפנטז, לחלום. ובמקום לכתוב אני מבזבז את הזמן להסתכל על איזה עלה יפה בשמש, ואני אומר איך אני מבזבז את הזמן שנשאר לי לראות, במקום לכתוב, ואני מתחיל לראות איזו בחורה ברחוב שנראה שאני מעניין אותה, ואולי אני אהיה איתה, ומבזבז את הזמן - כי אולי (בעצם כנראה. בעצם וודאי) בכלל לא אהיה איתה - להסתכל עליה. ובסוף היא יושבת על ספסל ומדברת עם מישהו, ואני מנסה למשוך את תשומת ליבה, מסתכל עליה כדי שתסתכל עלי, נשכב מאוד מקרוב מתחתיה על הרצפה מתחת לספסל כדי שתתבונן, וחושב אולי זה לא עושה רושם טוב שאני ככה על הרצפה של הספסל אם היא תראה אותי, אבל אומר לעצמי שככה היא תדע שאני כזה מוזר, ושזה מה יש. אין טעם להסתיר. ממילא הן מגלות בסוף.

ואני מסתכל עליה ממש מקרוב מלמטה ומנסה למשוך את עינה במבט ממש חודר שתראה אותי, מבין הקרשים מתחת לספסל, ואני רואה שהיא דומה לה, ממש דומה לה, בדיוק כמו שאני אוהב, או שכבר התרגלתי לאהוב, ומרגיש קצת מזל שפגשתי כזאת, עם עיניים כאלה, אבל היא מתעלמת ממני. וזה ממש מוזר שהיא לא רואה שאני ממש מתחתיה (אבל אולי גם מזל שהיא לא רואה אותי במצב כזה שוכב ולא תרצה אותי), והיא עסוקה לדבר עם בחור אחר ממש מעליי, ולא רואה אותי באורח פלא, אפילו שאני ממש שם, ממוקד כל כולי וכל יכולתי עמוק בעיניים הירוקות הבהירות שלה - ומבין שהן העיניים שלה. שהיא היא.