נר לזיכרי

חשבת פעם על הקשר בין חלום למחלה?

ומי שלא טרח / בערב שבת / לא יאכל / לא יאכל / בשבת  (מקור)

חלמתי שאני חולה מאוד, ומלאך המוות בא לבקר אותי ביקור חולים, ואני אומר לו: תודה שבאת, שב כאן בכסא ליד המיטה. קרוב יותר. כי קשה לי לדבר. בטח מתוך חלום. אני מאוד מעריך את זה שבאת. זה לא מובן מאליו.
והמלאך אומר: לכבוד הוא לי.
ואני אומר: ממש לא היית צריך. סלח לי אם לעת מחלתי, כי לא זכיתי לזקנתי, נהייתי טרחן. אבל בזכותך אני כבר לא צריך לחשוב יותר מה אנשים חושבים. היה לי משהו עם אנשים שחשבתי עליו בלילה לפני שנרדמתי, אבל עכשיו אני לא מצליח להיזכר, תוך כדי שינה. חשבת פעם על הקשר בין חלום למחלה?
והמלאך אומר: זה מעניין.
ואני מתעודד (כי מעניין זה אולי טוב): טוב אולי שכחתי, חבל על דאבדין. משהו, קשה לי לזכור, אולי על זה שלא צריך להיות נחמד ולהתחנף לאנשים? אבל מתי אי פעם הייתי נחמד והתחנפתי לאנשים?
והמלאך אומר: אולי עכשיו, על הסף, דווקא תובנה הפוכה.
ואני אומר: שכן הייתי צריך להתחנף אליהם? או לפחות להיות נחמד? שכן הייתי צריך לקשור קשרים? זה כל כך לא אני שאני לא מאמין שעל זה חשבתי, אפילו לפני השינה (כי פתאום זאת נראית לי היתה תובנה משמעותית מאוד - רגע לפני הדמדומים). אולי… איזו חכמת חיים שיש לי להעביר? אבל בכלל לא היו לי חיים. אז איזו חכמה. סה"כ, כותב שמתעב את הקהל שלו, קהל העֶרים, לא יכול להצליח. אין לי על מה להתלונן. למרות שהאמת היא שלא תמיד תיעבתי אותם. לא בהתחלה. זה משהו שהצטבר עם השנים, עם השינה, שינה שנמשכה שנים. ללא אפילו אדם אחד שקרא אותי. שהקיף את המפעל העצום. איך אני יודע? אני יודע. אני מרגיש את זה שאף אחד לא קרא. שיש פסקאות שלמות, פרקים שלמים, ואולי אפילו ספרים שלמים - שלא שזפתם עין אדם. ורק אבינו מלכנו קרא ושפט - ו - אתה יודע - גזר הדין.
והמלאך אומר: אתה חושב שזה עונש?
ואני אומר: על החוצפה? לא יודע. פעם חשבתי ככה. פעם אפילו הרגשתי ככה (וזה גרוע הרבה יותר). פעם חשבתי שהחיים שלי הלכו לעזאזל כי עשיתי משהו שאסור לעשות. משהו שמשלמים עליו מחירים. גם אם הוא לא שלילי, גם אם הוא אפילו חובה, ואפילו חובה קדושה, זה פשוט חלק מהמשחק - שעל דבר כזה צריך למות. למשל, בטרם עת. או להיפגע בדרך כזאת קשה, כאדם, שתתחרט עליו. שתבין שכאדם - זה היה גדול עליך. השם נתן השם לקח - זה משחק שהיה גדול עליך, משחק באש. גם אם צריך היה לגעת באש. פעם באמת חשבתי שלפחות לאלוהים אכפת - ומכאן העונש.
והמלאך אומר: והיום?
ואני צוחק: היום זה מרגיש כאילו אפילו אלוהים לא קרא. ואפילו את ההכרה הזאת לא קיבלתי. גם עונש - הוא לפחות מכיר בקיומך. ומהבחינה הזאת הביקור שלך דווקא מעורר בי תקווה. אולי זכיתי, אולי היתה חשיבות, או שלפחות זה מספיק בשביל למות.
והמלאך צוחק.
ואני מתעודד (אם הוא מרוצה זה סימן טוב, לא?): היום אני חושב שאלוהים מבין אותי. זה לא פשוט לעשות דבר כזה, כמו שעשיתי, שאף אחד בעולם עוד לא מבין אותו. אף אחד לא יודע. זה מין סוד מתוק. למרות שהכל באינטרנט, כידוע. יום אחד יגידו: איזה מטומטמים היינו. או: איזה מטומטמים הם היו. כן, השני יותר סביר. יקח זמן להבין. צריך מרחק, פרספקטיבה. אל תחשוב שאני כל כך בטוח בעצמי, כמובן. וברור לי שעשיתי הרבה שגיאות, המונֶי. אבל גם דרכן - קשה לפספס. קשה שלא לראות. לפעמים אני קורא דברים ישנים וחושב שבחיים לא הייתי מסוגל לעשות אותם כיום. מי זה הגאון שכתב את זה, וכמה מטומטם הוא היה לכתוב את זה ככה. היום הייתי כותב הרבה יותר טוב. אבל אין לי זמן, ואין גם טעם, נכון? יש גבול לכמה שאפשר להקדיש לקדושה שלא יורקת לכיוונך. גם לי נמאס להיות עיגול ריק. נמאס להיות אפס.
והמלאך אומר: כן, זה לא קל.
ואני אומר: זה לא קל בכלל להיות אפס בעולם שלנו. וכיום במיוחד. אתה מסתובב בחוץ, ברגעים המעטים שאתה יוצא מן הבית, ורואה אנשים שהולכים ברחוב. אנשים שהולכים לאנשהו, אתה מבין. ואתה מסתכל בשמש, לקחו אותך במיטה על גלגלים כדי שתראה אור יום, ונזכר בקהלת: ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש. כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח, ויזכר את ימי החושך כי הרבה יהיו. ואתה חושב: הנה השמש, היא בדיוק כמוני, רק הפוך. היא עיגול של אור, היא האויבת שלי, הקוטב ההפוך של ההוויה לעיגול שחור. ואני מסתובב בכל מקום מסביב לראש עם הילה של קדוש, רק הפוכה, הילה שחורה, דהיינו אפס. ואל תחשוב שאנשים לא רואים, ולא אומרים לי. אשתי למשל, כל יום אומרת לי שאני אפס. ושכשהילדים יגדלו אז גם הם יגלו שאבא שלהם היה אפס, ומה היא אמורה לספר להם עלי. כי היא כבר כנראה מבינה שאני כבר לא אהיה פה, ורק היא תצטרך להסביר. יש לה חוש נשי. אני חושב שיש להן את זה בשדיים. ותגיד על אשתי מה שתגיד, יש לה שני שדיים ענקיים. לפחות יצא משהו מהמשיכה שלי לעיגולים. היו לי שני דברים טובים בחיים.
והמלאך אומר: כן, אבל משדיים לא נשאר כלום בקבר. אין עצמות. זו בעיה מאוד קשה בארכיאולוגיה. מהדברים הכי יפים וחשובים לא נשאר דבר. גם לא מהמחשבות.
ואני אומר: אבל תיעדתי הכל, הכל באינטרנט. גם אם אף אחד לא רצה להוציא את עשרת הספרים, עדיין הכל פתוח לעולם, כל דיצריך ייתי ויקרא. גם אם אין שריד חומרי יהיה שריד רוחני. והנר שלי לא יכבה.
והמלאך אומר: גם האינטרנט לא תהיה פה לנצח.
ואני פתאום לא יכול יותר, ולגמרי מאבד את הפאסון, ובכך חותם את גורלי, כמובן, כי מכאן כבר ברור, כבר לא צריך לומר יותר דבר, כי אני פולט, ומאיין את העמדת הפנים: לא יכול להיות שיש לי יותר זמן? הרי יכולתי להספיק. חבל על המוח שלי, לא?
והמלאך אומר: לא יותר מר' נחמן מברסלב, או מהאר"י. לא?
ואין לי מה לענות לדבר כזה.