בשעה שמכניסין אדם לדין
את זה לא יזכרו? את כל זה לא יזכרו אחריי? אין לי עולם הבא?
מאת: המצפה לישועה
ביטחון אישי / שקט נפשי / רק אלוהים יכול! / שלום אמיתי / משק חופשי / רק אלוהים יכול!
(מקור)
חלמתי שיש לי לי ביעוט לילה (זו המילה?) שהעולם שכח את עיגול שחור. ושלא היתה לו אחרי מותו יותר תקומה וזכרו נמחה מעל פני
האדמה עד סוף כל הדורות. הרי היו כל כך הרבה דברים אחרים, והרי לו לא היו סוכני זיכרון, ממשיכים, תלמידים. ולא ידע אותו
העתיד, שכחו אותו סופית, לתמיד, היה עיגול איננו עוד, ולעולם לא נזכרו בו או גילו אותו (לא ברור למה זה פתאום מדהים אותי עד
אימה, הרי זה הדבר הסביר כל כך, המסתבר והברור מאליו. אני הרי יודע את זה!). והעולם נדמה בחיזיון הזה, האמיתי כל כך יותר
מחיי שלי, כמו תוהו קדמוני בצבע אחיד של חושך על פני תהום, עד עולם, לעולם ועד. ואני נזכר בחלום וחושב על איזה חלום, אפילו
לא חלום לא טוב במיוחד, חלום ממש גרוע מתחת לממוצע, והוא נראה לי פתאום מתוך שינה כל כך הרבה יותר מעמיק ונוגע בלב הדברים
ובנפש העולם מדברים אחרים - ומתעורר בבהלה באמצע הלילה. את זה לא יזכרו? את כל זה לא יזכרו אחריי? אין לי עולם הבא?
ואני קם בשארית כוחותי, אני לא יודע איך יש לי כוחות כאלה באמצע הלילה, מהמיטה, ומתנודד הולך למקרר לשתות מים. וכותב את
הדברים. מתוך איזה הרגל מוכני. להשאיר זכר למה שאין לו זכר. לחלום.
ואשתי מתעוררת מהאור באמצע הלילה, מהאור של המחשב במיטה לידה בחושך המוחלט, ושואלת כבר הגיע המשיח. ועצם המחשבה שהאור מהמסך
הוא המשיח מהממת אותי. כן גם אני תלוי במשיח. גם אני עוד תלוי בגאולה. לא משנה אפילו אם בני אדם כותבים דברים גדולים,
ענקיים. כולנו תלויים באלוהים. רק אלוהים יחליט. אתה יכול לכתוב את הדבר המקורי ביותר של הדור שלך, ועדיין, על שערי גן עדן,
ישאלו אותך שאלה אחת: ציפית לישועה?
ואני ציפיתי.