היהדות החדשה

ואני מחכה שהיא תלך, ואת כל בובות החיות הטמאות אני הופך לחיות טהורות, מצייר להן פרסה ושסע, ומדביר מהבית שרצים כמו מיקי מאוס. וגם את הספרים אני מתקן: את פו הדוב אני הופך לפו העוף, את קופיקו לצדיקו, את מיץ פטל למיץ ענבים לקידוש ולהבדלה, שלגייה ושבעת הגמדים הופכת לשכינה ושבעת החרדים, ואת הקוסם מארץ עוץ אני הופך פשוט לאיוב

חלימה דתית חדשה - על צוואר היהדות מונחת ברירה חדה: אם אלוהים יחיה התורה תמות, ואם התורה תחיה אלוהים חייב למות  (מקור)

חלמתי שלא יכול להיות. אחרי השואה, אחרי המדינה, אחרי האינטרנט - הגיעו מים עד נפש. הגיע זמן הגאולה. לא יתכן שהיהדות תישאר כפי שהיא אחרי השואה. ואם גם המדינה הכזיבה, ואם אפילו האינטרנט, ראשית צמיחת גאולתינו, איכזבה - צריך לקחת את המשיח לידיים. זה מפלצתי שאלוהים ימשיך לשבת לו שם בשמיים ואנחנו נמהר בבוקר ליטול ידיים ולהספיק למניין. להתפלל אחרי אושוויץ זו כפירה, להמשיך עם מצוות כרגיל זו עבירה, וחמור מכל - אי אפשר להמשיך לחלום כאילו כלום על ביאת המשיח. הפנטזיה חייבת להגיב למציאות - והחלום צריך להגיב לסיוט. חייבים מענה דתי. והמשימה הדתית הראשונה במעלה היא תמונת עולם קבלית חדשה - כי הקודמת כבר לא קבילה. ואני יוצא להציל את היהדות מעצמה: מנסה מהמיטה להציל אותה ממיתה רוחנית.

ואני מבין שחייבים להסתכל לשואה בלבן של העין. האינטואיציה של המוני עם ישראל - קול המון כקול שכינה - לא יכולה שלא להיות נכונה: הקב"ה נרצח בשואה. רק בנוגע לתורה הם טועים - כי התורה היא עצמאית. התורה יכולה לחיות גם אם אין יותר אלוהים. דווקא אם אבא מת - להמשיך אותו זו שיא האהבה אליו. היהדות כיום היא מנהג אבלות, פולחן אבות, כי השואה היתה המאורע הקבלי שבו הסטרא אחרא קבר את הקב"ה - ואיתו את היהדות הישנה. לכן חייבים להביא את המשיח, כדי שאלוהים יחזור לעולם בתחיית המתים או בעולם הבא. אבל אם אף אחד לא מגדל ילד כמשיח, אז איך משיח יכול לבוא?

ואשתי בהריון ראשון, אחרי כל כך הרבה שנים וטיפולים - ואני חושב: למה לא? ואני מחליט לגדל את הבן שלי כמשיח. וכשאשתי לא שומעת אני קורא לו "ינוקא, משיח חמוד שלי" ומנסה ללמד אותו את שם מ"ב אותיות הקדוש של אלוהים לפי הקבלה, שזו תהיה המילה הראשונה שלו, במקום אבא: אבגיתצקרעשטננגדיכשבטרצתגחקבטנעיגלפזקשקוצי… וכשאשתי נרדמת מרוב עייפות אני מקריא לו בלילות זוהר לעריסה עד שהוא נרדם, כי אומרים שזה מפתח את המוח: ארמית כשפה ראשונה. מי יודע מה יצא מראש שגדל ככה? וככה נוכל להמציא את החלום היהודי מחדש. גאולה בשיטה הביתית: עשה זאת בעצמך.

וכל בוקר הרך הנולד נותן לי במתנה קקי טרי על הבוקר, ואני נזכר בדברי הגמרא שהשיטה לבחון משיח היא האם הוא "מריח" ודן, ואני מתרגש. הנה, הנבואה מתגשמת. ואני מחביא את החיתולים בארון הספרים שאשתי לא תראה, הרי הקקי של המשיח בוודאי יותר קדוש מדברי התורה שלי, יש בו בטח סודות עליונים, שהתחתונים עוד לא יכולים לקבל, ולכן שומרים אותו בטיטולים. בעתיד זה עוד יהיה בושם מיוחד, שכיום אנחנו עוד לא מוכנים לרוחניות שלו, ולכן זה מריח לנו כמו קקי. ואני גם מבין היטב שאין משיח ללא חמור. אז אני עושה דיאטת עשבים ומתאמן בלעשות גללים של חמור, גונב את העגילים הענקיים של אשתי כדי להאריך אוזניים, מתאמן בנעירות מול המראה, ובכלל נהיה מטומטם באופן כללי. ואני שואל אותו: מה עושה חמור? אי אה. מה עושה משיח? והוא פורץ בבכי. בדיוק כמו רשב"י ברגעי השיא של הזוהר הקדוש. איזו נשמה, איזה מלאך! שרף עליון.

ואשתי עושה הכול כדי לדכא אותי. היא חוזרת מטיפת חלב ומבשרת לי ביובש: כל הגמרא שהקראתי לו לפני השינה - והיקף הראש שלו עלה רק בסנטימטר אחד. גרוע מזה, היא מנסה להרעיל את המשיח עם כל מיני ספרי ילדים של כופרים וגויים. ואני מחכה שהיא תלך, ואת כל בובות החיות הטמאות אני הופך לחיות טהורות, מצייר להן פרסה ושסע, ומדביר מהבית שרצים כמו מיקי מאוס. וגם את הספרים אני מתקן: את פו הדוב אני הופך לפו העוף, את קופיקו לצדיקו, את מיץ פטל למיץ ענבים לקידוש ולהבדלה, שלגייה ושבעת הגמדים הופכת לשכינה ושבעת החרדים, ואת הקוסם מארץ עוץ אני הופך פשוט לאיוב. ואני לא מוותר לאשתי: משלי שועלים הם עכשיו משלי שטריימלים, כיפה אדומה היא כיפה שחורה, והזאב הרע הוא שטריימל, שבנות ילמדו לא לחשוק בשטריימל. והכי אני גאה בעיבוד שלי למעשה בחמישה בלונים, שנקרא עכשיו מעשה בחמישה רבנים, אחרי שהוספתי לבלונים שטריימל, פאות וזקן. אנא בצלאל אל תצטער, נביא לך אדמו"ר אחר. לא נורא אהרון, זה סופו של כל גאון. ואני מרגיש איך הילד חווה התעלות כל פעם בסוף כשהגאון האדום עולה לשמים.

ולכל מקום אני לוקח את הילד כמו חמור במנשא על הגב. ואשתי אומרת: תן לו ללכת בעצמו, תן לו לזחול. -מה? אשתי מנסה להפוך את הילד לנחש! ואשתי שכבר יודעת קצת עם מי יש לה עסק אומרת לי: כן, כי נחש זה בגימטריא משיח. ואני בהלם. מאיפה היא יודעת? מה, כבר מרגישים עליו? או שכוחות הסטרא אחרא שוב מנסים להחמיץ את הגאולה? השטן! מי סיפר לה? ואני אוכל את עצמי כל אחר הצהריים: או ש… או ש… ואני מסתכל חסר אונים איך היא עושה איתו את כל השטויות של תינוקים, והם צוחקים צוחקים צוחקים. שייהנו, זו הפעם האחרונה שלהם.

ובלילה אני בוכה במיטה, והוא מתעורר וזוחל אל מרגלותי בחושך. ובשקט מוחלט, שאשתי לא תתעורר מהחלום שלה, אני לוקח אותו על הגב שלי, ונושא אותו דרך הרחובות הריקים והמתים, אל טבור העולם. ואנחנו נכנסים כשהוא רוכב עלי לתוך העיר העתיקה, עולים אל ראש ההר, ואני משכיב על אותו על הסלע, קושר אותו שלא יברח, ושואל בחושך המוחלט: אתה סיפרת לאמא?