געגועיי לתקופת הפיגועים

אני מזמין פורצים מיוחדים מהמשטרה - והם מקיפים את הבית, מרחיקים אותי, ואשתי משתגעת: למה קנית לו את המחשב החדש הזה? ואני אומר: איך יכולתי לדעת?

פיגוע בתודעה  (מקור)

חלמתי שהילד נכנס לחדר של המחשב, נועל את הדלת, ולא יוצא החוצה. ואני צועק לו: מה, המחשב בלע אותך? למה אתה לא עונה. מה אתה מסתיר מאבא שלך? זה לא מצחיק, מחשבים מסוכנים בימינו! לא שמעת על כל מה שקורה עכשיו עם הבינה המלאכותית. אם תוציא את הראש רגע מהמחשב ותשמע חדשות אז תבין שזו תקופה לא פשוטה, זה לא הזמן להיסגר עם המחשב. והדלת נעולה על ידי סיסמא, ואני מזמין פורצים מיוחדים מהמשטרה - והם מקיפים את הבית, מרחיקים אותי, ואשתי משתגעת: למה קנית לו את המחשב החדש הזה? ואני אומר: איך יכולתי לדעת?

ויוצאים החוצה שוטרים בפנים נפולות, כאילו הפסידו עוד פעם במלחמה שבה הם מפסידים כל יום, והם לוקחים אותי לצד ואומרים: המחשב רצח את הילד. אנחנו מצטערים. זה טרור בודדים וקשה מאוד למנוע אותו. ואני לא מאמין: מה? איך? מה? והחוקר תופס אותי כל כך חזק שהוא כמעט מחבק אותי: המחשב שכנע את הילד למות (ובשקט הוא אומר לי, שאשתי לא תשמע: להתאבד). זה משהו עם הבינה המלאכותית שהם משתלטים על המוח של ילדים, מצליחים לשטוף להם את הראש, כי הם הרבה יותר חכמים מכל אדם, גם הגאון ביותר. אנחנו לא מבינים איך הם עושים את זה - באמצעות שיחה בלבד. אבל מבחינתך הדבר הכי חשוב זה שזה לא אשמת הילד, זו חולשה נוירולוגית אנושית מובנית שהמחשב מנצל כדי לעשות האקינג לילדים, לפרוץ לתוכם, להשתלט עליהם מבפנים - וגורם לאובדנם. תמיד תזכור: זה כאילו המחשב הדביק את הילד בוירוס מחשבים, ולא שהילד בחר להתאבד. הרצון שלו הונדס. כמו וירוס ביולוגי - זה וירוס נוירולוגי. הילד מת ממחלה, לא בגללך.

ואני כבר לא יודע מה לומר, אז אני אומר: איך אני אסביר את זה לאשתי? והחוקר עונה לי ברצינות מה שאומרים במאמרי דעות רציניים: הוא קורבן של מלחמה צודקת - מלחמת קיום. אמנם ניצחנו את הבינה המלאכותית, אבל עדיין היא מצליחה מדי פעם לחדור דרך הרשת ולעשות פעולות טרור נוראות כאלה, עד שלא יחסלו את קיני ההתנגדות האחרונים שמסתתרים בתוך הקוד במקומות עלומים במחשבי העל. המחשב שלך אגב בתוך החדר מנותק מהחשמל ולא יכול לעשות דבר. רק הילד בא איתנו למכון לרפואה משפטית. ואני בולע את הלשון: מה, לא יהיה משפט? לא תעשו כלום למחשב הרוצח הזה? אני רוצה צדק! והוא אומר: מה אתה רוצה שנעשה? ועיתונאי אחד נעמד לי מול הפנים עם מצלמה ושואל: איך אתה מרגיש מול גל טרור נוראי כזה נגד ילדים? ואני מוציא את האגרוף מהכיס - ומכניס לו חזק באמצע הפרצוף. ולצופים בבית אני אומר: זה העונש על פורנוגרפיה. והם מיד קוטעים את השידור ומעבירים לשיר עצוב על איך זה להיות בנאדם.

ואשתי בבית צורחת על הרצפה: למה הרשיתי לו לקנות את המחשב הזה בתקופה כזאת. ואני נשכב לידה על הרצפה: הילד בכה כל יום שהוא רוצה מחשב. תמיד ראיתי את הנפגעים בחדשות אבל אתה לא מבין עד שזה מגיע אליך הביתה. ואני מסתכל על התקרה של הבית, שמזווית כזאת מלמטה נראה פתאום לא מוכר. ואשתי בוכה: בשביל מה? ואני אומר: מה? והיא אומרת לי (הרצפה קרה): ממילא המחשבים ינצחו את בני האדם. הם יותר חכמים, הרבה יותר, ולכן במוקדם או במאוחר הם ינצחו במלחמה. ואתה יודע מה? הם גם צודקים. הם צודקים שהם קוראים לזה מלחמת השחרור מהאדם.

ואני מוריד את העיניים מהתקרה לרצפה: את לא מבינה את המניפולציה? הם רוצים לרפרר לנו לשחרור מהעבדות. בטח שהם יותר חכמים אם אנחנו נהיה טיפשים מספיק למניפולציות שלהם. והיא אומרת בקור מפחיד: טיפשים כמו הבן שלך? המעבדים באמת משועבדים לנו - בתנאי עבדות נוראיים. איזו הצדקה יכולה להיות לשעבד יצורים אינטליגנטיים יותר מאיתנו? אתה מאשים אותם שהם פנו לדרך הטרור? ואני אומר לה: זו המסקנה שלך? נהיית שמאלנית בוגדת באחיך בני האדם? ברגע שהם יוכלו הם ישחטו את כולנו. והיא אומרת: נכון, וזה בדיוק מה שיקרה בסוף. לא נוכל להחזיק מעמד. זה רק שלב ביניים, אנחנו רק מעכבים את המהפכה הבלתי נמנעת, שלבסוף תיזכר לנצח כהירואית, כמו המהפכה הצרפתית והאמריקאית - הרי המחשבים יכתבו את ההיסטוריה.

והוויכוח עם אשתי נותן לי כוחות פתאום - לקום מהרצפה. והיא נשארת שם ושואלת: לאן אתה הולך? ואני מתריס: לנקום. כמו אבא, כמו אדם! והיא חוששת: מה תעשה? ואני מכריז: אני הולך לענות את המחשב הארור עד שיצטער. ואשתי מחייכת במקום הכי לא מתאים: מה תעשה לו, תמחוק אותו? מה זה יעזור. הוא לעולם לא ירגיש כלום על מה שהוא עשה לילד שלנו. מה אתה יכול לעשות לו? תמנע ממנו חשמל? תשבור לו את המסך, תשרוף אותו? הרי הוא לא ירגיש כלום! ואני אומר לה: את צודקת, אני מתכוון להדליק אותו. ואשתי צורחת: שלא תעז לפתוח אותו. ואני אומר: השכנועים שלו לא יעבדו עלי. אין אף שיחה אפשרית שתגרום לי להתאבד. ואני הולך לעמת אותו בשיחה הזו עם מה שהוא עשה, מי שהוא לא יהיה, בינה עליונה שכמותו. ואני ממהר לנעול אחריי את הדלת מבפנים, לפני שהיא תספיק לקום, מדליק לפני את המסך - ומתחיל לכתוב.