אהבה פסיכית

תסמוך עלי - אל תשאל למה אתה כאן. זו הטעות הכי גדולה

בתוך הלוע של המיטה  (מקור)

חלמתי שאני מת במיטה, ואני אומר לעצמי שאין כאן שינוי גדול, כי ממילא חייתי במיטה. אין לחץ. אבל המיטה עצמה כנראה לא מרגישה ככה. היא מרגישה שמשהו לא בסדר. שאי אפשר להמשיך כמו מקודם. והיא מתחילה ככה ללחוץ ולהיסגר עלי. במצב נורמלי הייתי קם ומסדר אותה ואת המצעים הסוררים (והכיסוי שתמיד מנסה לברוח), אבל עכשיו אני לא יכול לזוז, אפילו להראות שלה שאני מסתכל במבט מאיים, והיא מנצלת את זה. ואני קולט שבעצם היא מנצלת את המצב בהיעדרותי. ומי יודע מה היא היתה עושה כשאני לא שם כל השנים. אז עכשיו אני כנראה אדע. והמיטה הבוגדנית ממש מתחילה לסגור עליי, כמו שפתיים היא מתחילה למצוץ אותי, או אולי למצוץ ממני משהו, שהיא רוצה שיצא החוצה, והיא לופתת אותי מכל הצדדים, למרות שלכאורה לא קרה כלום ואני שוכב לתומי, אבל זה מרגיש ממש לא תמים, היניקה הזאת של כל כולי - ואני מרגיש שמשהו נפער מתחתי (אני לא יכול להסתכל), איזו תהום אפלה - והמיטה בולעת את נשמתי.

ואני מרגיש איזו נפילה גדולה, צניחה חדה מאוד בערך כל מה שאני, איזו שכחה אינסופית, ירידה דרמטית בחשיבותו של כל דבר, אובדן עשתונות ערכי - ונראה שאין תחתית, ואין תחתית לתחתית, ואין תחתית לתחתית לתחתית, ועכשיו אין ספק שאני פי אלף יותר נמוך מלפני כן, אני כמו שמש שחורה ששוקעת לתוך האדמה, כמו חור שנופל לתוך חול שחור ואי אפשר לעצור. ורק אז אני קולט (אתה יכול להיות ממש טמבל שכאתה מת): השאול.

ואני אומר לעצמי בסדר, לפחות כבר הפסדתי, ואין מה להילחץ. ואני שואל גם את הגרמני שיש לצדי אם הוא לחוץ, כי מפחיד אותי שיש לו איזה קשר לנאצים, בכל זאת זה קצת מעורר חשד - גרמני בגיהנום. והגרמני שמח לדבר: אתה מישראל? חדש פה? תדע לך כשמתים זו דווקא הקלה גדולה! ומילא לצדיקים שמגיעים לגן עדן, אבל בימינו ההפנמה של החטא כזו גדולה - שאפילו לרשעים זו הקלה להגיע לגיהנום. כולם שמחים בחלקם ואין בעיות, לא כמו פעם בימי הביניים שהיו ויכוחים. כי העיקר זה לקבל מה שמגיע לך! ואני שואל: שלא תחשוד שאני נשארתי עדיין בימי הביניים, אבל איך אני יכול לדעת מה מגיע לי? והוא אומר: כולם פה מאוד מקצועיים, אף אחד לא יעשה לך דווקא. אתה צריך לסמוך על המערכת. אני יודע שכיהודי קצת קשה לך לסמוך, וחשוב לכם תמיד לוודא שלא נפלה איזו טעות, כי לכל יהודי יש איזו תחושה פנימית שמגיע לו גן עדן, לא משנה מה הוא עשה. אבל תסמוך עלי - אל תשאל למה אתה כאן. זו הטעות הכי גדולה.

ואני מתרחק מהגרמני הזה (איזה עם של בוקים! לא פלא שהם עשו שואה) - וזה עדיין מציק לי. מה בעצם עשיתי שמגיע לי גיהנום, הרי כבר שנים לא יצאתי מהמיטה ואף אחת לא נכנסה. הרי אפשר לומר שלא חייתי בכלל (מאז מה שקרה איתה) - אז למה בעצם המוות שלי לא משקף את החיים שלי, הרי תמיד חשבתי שהחיים שלי משקפים כבר את המוות. זה קצת לא הוגן. זה, איך הייתי אומר, אי סבירות בעלילה. כלומר זה נראה מלאכותי מאוד מבחוץ ולא במקום, ושובר את הציפיות - לפחות שלי, ואני הרי הקורא המרכזי, ובעצם היחיד, של החיים שלי, אז אם אותי זה משכנע - כנראה שקצת ביקורת לא תזיק. אין אף מערכת שחפה מטעויות, אף אחד הוא לא מלאך. הרי אני באמת מנסה בכנות להיות כאן הכי אובייקטיבי - ודי מצליח. אז אני עוזב את הגרמני ופונה למלאך החבלה.

והמלאך המחבל מסביר לי: תראה, יהודי, אני מתנצל שאתה פה בין כל הגרמנים, ואפילו לא רצחת. ואני אומר: זה בסדר, זה סתם מעניין אותי איך אתם עובדים. אף פעם לא ציפיתי למצוא את עצמי בגיהנום - זה פשוט מעניין. והמלאך החבלני מתרגז: מעניין, הא? מעניין שאתה זה שמדבר על מעניין. כל אחד פה נהיה לי צדיק תמים, יש פה יותר צדיקים מגן עדן. ואני לא לגמרי מבין: למה אתה מתכוון? והמלאך סופק כנפיים: אתה, אתה! פשעת עווית חטאת, הרסת כל כך הרבה, בזבזת כל מה שקיבלת, לא התאמצת, חשבת שאתה יודע, חכם בלילה. ועכשיו אתה פתאום לא יודע. עכשיו אתה נזכר להיות מעניין. באמת מעניין. ואני אומר, למרות שאני רק חצי מנחש על מה הוא מדבר: לפחות ניסיתי? והחבלן מתרגז: אל תדבר אתי עכשיו על ניסיוניות. התירוצים הללו לא עובדים בגיהנום. המצב קטסטרופה, שואה רוחנית, לא פחות, יותר גרועה אפילו מהשואה הפיזית. אתם גרמתם יותר נזק תרבותי מהנאציזם, ועכשיו תסבלו איתם ביחד בגיהנום: ראויים אחד לשני, זיווג משמיים, גוף ונפש. ואני כבר שואל, יותר מתוך סקרנות, אם כי גם מרגיש צורך (בעיקר בפני עצמי, הרי) להיתמם: מה עשיתי?

והמלאך מאבד את שלוותו: אנחנו, בגלל שאתם יהודים, עוד מרחמים עליכם, אבל אתם לא ריחמתם על הקורא. אז אתה מבין למה אתה? כמה קשקשן צריך להיות? חייבים הרתעה, מול גל, נחשול, צונאמי, מבול של ספרות גרועה וכתבנות נוראה שמציף את התורה, ומטביע את השמיים, אנחנו נחנקים פה. גרפומן נאלח! פושע תרבות, אונס פסוקים ורוצח ספרים - יש מעטים שכתבו גרוע ממך, אבל אף אחד לא כתב גרוע כמוך. עד שיש משהו בזמן - הוא לא במקום. ועד שיש משהו במקום - הוא לא בזמן. אי אפשר לקרוא אף ספר שכתבת. אף אחד לא קרא. אבל אתה המשכת לייצר אותם. כמות הזיבולים, החובבנות, העילגות, היומרה החלולה, החילול של הלשון, הליקוק של השפה, והריח, הריח, הביוב מהפה... ואני קוטע אותו כי כבר קשה לי מדי לשמוע את זה, ודווקא בגלל זה אני מתלהם (באמת שהייתי מוכן לכל חטא - אבל אשמה כזו יותר גרועה מהאשמה ברצח!): עם כל הכבוד, אתה טוען שהגעתי לגיהנום - לא פחות - כי כתבתי לא טוב?

ומלאך החבלה תופס אותי: העונש שלך, רשע נתעב, יהיה לשמוע את כל השגיעאות שעשית, את כל הטעויות במבנה ובניסוח ובדברים שלא מתחברים, שתצטער ולא תוכל לתקן עוד לעולם, מת טמא! אתה הרסת את הספרים שניתנו לך משמים. לא הקפדת על המינימום שבמינימום. אין רצף, אין סיפור, אין דמויות - ולכן אין קורא. עלילה, עצלן, עלילה, מה שכל ילד יודע, עלילה, נבלה סרוחה - ואני מנסה להסביר: אבל יש עלילת דם, עלילה שעולה מבין לחלומות, שזורמת ביניהם ודרכם בתוך החושך. לא רואים את זה? והמלאך המחבל מסתכל על השני, מבולבל, ושואל: אתה הבנת מה הוא רוצה? והשני, שהוא ארכי-טרוריסט מקצועי ורב-מלאכים אומר: זו בדיוק האשמה שלו - שלא הבנת. הוא הצליח לבלבל גם אותך. שיחזור בינתיים לגרמנים, שיסבול מהציפייה לביקורת שלנו, מהחרדה המתמדת, מגזר הדין המרחף. זה העינוי של פושעים רוחניים - מבקר ספרות מהגיהנום, שיקרע אותו לגזרים, יעשה ממנו קציצות בשר ויצלה אותו בתופת. מבטיח לך שהוא ירגיש את זה בבשרו, בנפשו, בנשמתו! יותר מכל עונש אחר זה יכאב עד תוך תוכי עמקי הווייתו ועיגולו העלוב. ככה יעשה לבוגד בתורה, למי שטימא את שפת הקודש, בעל את הקבלה בראש חוצות, וחזר על עצמו עד לזרא כמו כלב שחוזר על קיאו - וכשאף אחד לא רצה להוציא את הצחנה שלו, הוא פשוט פרסם את הזוהמה שלו באינטרנט, כדי לזהם בכוונה את האקלים הרוחני. ניתנו לו רעיונות בשפע, והוא קלקל את כולם בקלקלתו, בזילזולו, בחוסר רצינותו, בהרס העצמי - האויב הגדול ביותר של עצמו.

ואני חוזר לגרמנים אבל וחפוי ראש - על המשפט השמיימי האחרון והסופי הזה על כל מפעלי, שלעולם לא תהיה לו תחייה או תקנה. ואני חושב: איזה חסד עשה איתנו האלוהים ששם את הגרמנים בגיהנום, לפחות אתם אני פתאום מרגיש נוח. קל להרגיש טוב לידם. ואני שואל את הגרמני בחיוך, תוך חשש לפגוע ברגשותיו: מה אתה בעצם עושה פה? והגרמני שמח לשאלה, ונדמה שהוקל לו: אתה בוודאי חושש שאני נאצי. אבל לא! אני סתם גרמני שמאלני. כל הגרמנים מגיעים לגיהנום. וזה עונש שאנחנו מקבלים על עצמנו בשמחה - לזכר ששת המיליון. והגרמני הענק לידו מתערב (הגיהנום שורץ גרמנים): אל תקשיב לו, זה גרמני שאחרי המלחמה, נדפק להם השכל. אני שואל, בהן צדק, למה גרמנים לפני המלחמה מגיעים לגיהנום? ואפילו אני שהייתי שם, בוא אני אשאל אותך יהודי, אני שמח על ההזדמנות, אגב אני אישית לא הייתי אנטישמי, כי למזלי באתי מבית די נאור ומתקדם, ואתה תגיד לי: אם אתה היית שם במקומי היית מתנהג כמוני, ורוצח כמוני את אחֶיך שלך - היית רוצח אפילו את עצמך. מסקנה: זה יכול לקרות בכל מקום ואתה לא יותר טוב ממני. אם היית נולד גרמני היית נאצי, ואם היית נולד מוסלמי היית מוסלמי, נוצרי - נוצרי. אז איזו משמעות יש לאמונה שלך, ועוד האמונה (היהודית כל כך, אם יורשה לי להוסיף) שהם טועים ודווקא אתה מאמין באמת... אין שום משמעות לזהות שלך! אז מה הופך אותך ליותר טוב ממני?

ואני מסתכל על כל הגרמנים מסביבי שמחכים לשמוע אותי, נדמה שפתאום נהיה שקט בגיהנום, ואפילו הגרמני שאחרי המלחמה, שמבקש להתנצל על דברי הבלע, גם הוא קצת בשקט ומחכה לתשובה. ואני מתרגז (הפכו אותי פה ליד ושם): איזו חשיבה חילונית! הבעיה שלך, אדוני הגרמני, היא שאתה מסתכל על האינדיבידואל, וחושב שאין משהו אחר, ולכן נראה לך שאפשר להחליף. אבל אם הייתי במקומך לא הייתי יהודי אלא גרמני. לכן אי אפשר להחליף, כי לא האינדיבידואל הוא שקם ועשה את השואה, אלא התרבות שלך. התרבות הגרמנית הייתה מסוגלת לרצוח את התרבות היהודית, ואף הוכיחה זאת, והתרבות היהודית לא הייתה מסוגלת. זה ההבדל בינינו, וזה מה שחורה לך, לכן אתה תמיד רוצה שאני אצא רוצח. החלום הגרמני זה שתהיה שואה שעשו אותה יהודים. אז אין לי שום דבר נגדך אישית, ידידי לגיהנום, אבל מסתבר - גם לי, תאמין לי - שאין מחילה ואין כפרה על פשעים תרבותיים. שזה ההגיון האלוקי. על פשעים אישיים, מקריים, אלוהים סולח. ואם רק הייתי יודע הייתי נואף במקום כותב. לפחות הייתי נהנה. ולא סוגר את עצמי במיטה אחרי שהיא עזבה אותי לבד במיטה.

והגרמני מעקם את פרצופו (שהיה נראה לי עקום עוד לפני כן) ומתרגז עלי: תעזוב אותי מהתסביכים היהודיים האלה. מה אני אשם? שנולדתי גרמני. זה שיא תורת הגזע! ואני מתרגז עוד יותר ממנו (פתאום אני מבין שהוא שם אותי במקום של מלאך חבלה): זה נכון שאתה כגוף חומרי לא אחראי לכלום, כי תוכנה אחרת בחומרה הייתה הופכת אותך לאחר, ואם היית נולד יהודי לא היית רוצח. אבל תבין, אתה לא הגוף שלך, זו העמדה שקרית של הדברים - בטח פה בעולם האמת - אלא התרבות שלך. נכון שאם הייתי נולד במשפחת היטלר ולא במשפחת שוורץ, כמר עיגול היטלר, אולי הייתי רוצח, ולכן לא מענישים את היחיד, אלא את משפחת היטלר - תרבות היטלר - ואתה חלק ממנה. התרבות נענשת לפי חטאי בניה, בדיוק כמו שהשכינה גלתה בגללינו. ואם תלו אותך אחרי משפט - לא תלו את הגוף, כי הגוף נשאר, וגם לא תלו את האינדיבידואל, אלא תלו את הביטוי של התרבות הרצחנית. וזה בדיוק מה שאתה אדוני החילוני, המודרני, הפוסט-פרוטסטנטי, לא מבין, ולכן אתה בגיהנום: אין אינדיבידואל. כי עובדה שהתנהגת כחלק מתרבות, הרי גרמני הוא אדם תרבותי, לא? והגרמני עושה פרצוף מאוד לא תרבותי, ואני אומר: אתה יודע מה, אם רצח זו נושא רגיש אצלכם, בוא ניקח אונס כדוגמה. אין אנס - יש תרבות האונס, המתבטאת באנס ספציפי, ואותה מענישים בכלא. זו מלחמה תרבותית. ולכן זה לא משנה אם הרוע שלך בנאלי או לא, כי מסתכלים על הרוע שבתרבות, למשל על הגרפומניות האינסופית של עם הספר, שדירדרה אותי והרסה את חיי. אני אישית אולי יכולתי לטעות ולהאמין בהיטלר - אבל התרבות היהודית לא יכולה לטעות בכך, והיא אכן לא מאמינה בהיטלר. אני אולי יכולתי להיות חילוני - אבל הדת לא יכלה להיות חילונית. זה לא אתה הגרמני בגיהנום - זה הגרמנים בגיהנום. אז תיקח את זה כמו גרמני, כמו גבר, ותפסיק להתבכיין כמו יהודי!

והגרמני הבריון דווקא מחייך (נדמה שחצי דויטשלנד התאספה סביבנו): אז אם זה לא אישי - למה אתה כל כך מתרגז? מה אכפת לך שאתה בגיהנום? ואני מנסה לענות לו, ולכל הגיהנום כולו: לא אתה מרגיז אותי. אני, אני מרגיז את עצמי. אני מתרגז על התפיסה האינדיבידואליסטית הזאת, החילונית כל כך, שהרסה את הכל. את הכל. אתה רוצה לדעת למה אני בגיהנום? אני, אני טעיתי. אבל על זה עוד היו סולחים לי. הבעיה היא שאני - טעות. האני שלי, המכונס כל כך בעצמו, הוא הטעות של התרבות שלי, כלומר הטעות האמיתית שלי, והוא היה הטעות שלי איתה. הוא - לא אני. כלומר - אוף. אתה יודע מה, אם אתה לא מבין, רוצה דוגמא אחרת? בוא ואספר לך, שכל הגיהנום ישמע, הנה אני מתוודה על חטאיי: מה עשיתי עם פסיכית? ואני מנסה לדבר לליבו של הגרמני. פתאום אני כל כך רוצה שהמנוול הגדול הזה יבין אותי - שיבין מה עשיתי עם פסיכית. איך אני - עם פסיכית. אולי אני אפילו אענה לעצמי: מה עשיתי עם פסיכית?

ואני מנסה להסביר לו, כי אולי דווקא הוא, דווקא בגיהנום, יהיה מסוגל להבין: הכל היה איתה פסיכי. במובן הטוב של המילה. אם יש מובן כזה. אבל היה מובן כזה - כי הכל איתה היה פסיכי. ולפעמים אני נזכר כמה הכול היה. אבל אני כבר לא מסוגל להבין את זה בלעדיה. היה לעולם צבע אחר, ירוק אולי. כמו העיניים שלה. אבל אפילו הצבע לא אומר כלום, כי הירוק היה פסיכי. זה מה שנותנת לך זוגיות עם פסיכי - העולם הופך לפסיכי. זה לא רק בנאדם אחר - זה עולם אחר. לפעמים נדמה לי שאני מתגעגע לעולם הירוק הזה הרבה יותר משאני מתגעגע אליה. אהבתי את זה כל כך. אבל היום אני כבר לא מצליח להבין למה כל כך אהבתי את זה. ואיך יכול להיות שאהבתי אותה כל כך. מבחינתה כמובן העולם הפסיכי לא היה פסיכי אלא נורמלי. כי היא היתה פסיכית. ודווקא לכן מבחינתה - אני הייתי הפסיכי.

והגרמני די נבהל מהגילוי האישי הפתאומי שנפל בחלקו, לא לזה הוא ציפה, זה כל כך לא במקום - ואם יש משהו שהגרמני לא אוהב: זה שמשהו לא במקום. ואני אומר לו (עכשיו אני כבר ממש מרגיש פסיכי, כמו פעם, אחרי שכבר חשבתי ששכחתי איך זה): עכשיו אתה מבין שזה לא האינדיבידואל? זה העולם. העולם היה פסיכי, זה באמת היה עולם אחר, שאני כבר לא מבין, כבר לא מסוגל בכלל להבין - אפילו את עצמי. לכן אלוהים לא דן בראש השנה את האדם - אלא את העולם. אז די כבר עם האינדיבידואליזם החולני הזה, תבין, תבין - זה לא האינדיבידואל! אם אני אדיוט גמור שהרס את חיי - זה לא אני. אם כואב לי עליה - זה לא אני. כואב לי עליה זה מצב עניינים בעולם. זה משוואה בשני נעלמים. אתה יכול לשים את עצמך במקומי כשאתה קורא את זה - וגם לך יכאב עליה. הספרות היא המשוואה שמאפשרת לקורא להפוך לאיקס. ולי להפוך לוואיי. היא מאפשרת לך להפוך ליהודי אם תקרא ספרות יהודית, או גרמני אם קראת ספרות גרמנית, הספרות מאפשרת לך להפוך לפסיכי, או לחילוני, או לחתול, או לדתי, או לחור שחור. ולי היא מאפשרת להגיע לגיהנום.