התדרדרות הארץ (חלק א'): מדוע התרבות מתדרדרת?

מה עומד מאחורי התדרדרות הארץ - ומה מלפניה

האם ביבי אשם בהתדרדרות הארץ? האם התדרדרות הארץ אשמה בביבי?  (מקור)

למה, בעצם, שומרי הסף מתדרדרים? אם יותר אנשים כותבים, או רוצים להיות אקדמאים, או אמנים וכו' - האם התחרות לא היתה אמורה להביא לעליית הסטנדרטים והרמה הכללית? אם יש יותר מועמדים לכל משרה או פוזיציה תרבותית, האם לא נכון שבדרך הטבע יגיע אליהן אדם מוכשר יותר? כיצד להסביר את התופעה ההפוכה?

רבים הם המקוננים על התדרדרות הארץ שלנו, בעידן ביבי, ומנתחים את התהליכים ההיסטוריים רבי העוצמה שמוליכים אותנו מן העולם המערבי אל עבר הפיכת ישראל למדינת עולם שני (הצטמצמות האליטות המשכילות לעומת המון פופוליסטי בעל הון אנושי נמוך משמעותית. אמריקה הלטינית היא העתיד!). אך ההתדרדרות איננה כלל בעיה מקומית - המוגבלת לארץ. ירידת הרמה לא מתרחשת רק בישראל, או בעם היהודי המתנוון, או באירופה הזקנה, או במערב השבע, אלא בעולם כולו. הסינים הם אולי כוח כלכלי ואפילו מעצמתי עולה, אבל האם מישהו יכול לטעון שהם כוח תרבותי עולה? ההתדרדרות היא תופעה חוצת ארצות ותרבויות: ירידת רמה עולמית. האם נוכל לייחס את "ירידת הדורות" לעליית הפופוליזם ותרבות ההמונים, או שאולי דווקא הכיוון ההפוך הוא הנכון, והירידה היא כוח עצמאי שגורם בעצמו לפופוליזם ולפריחת התרבות הנמוכה?

אך האם בכלל נכון שההמון הוא האשם בהתדרדרות הרמה העולמית? כלומר: האם האליטה באמת מתפקדת כגורם בולם וככוח נגדי התורם לעליית הרמה? הרי המקום בו אנו רואים יותר מכל את ירידת הרמה הוא דווקא באליטות. אנו חוזים בהתמוטטות בצורתה הבוטה ביותר במוסדות התרבות הגבוהה: מחלקות רוח באוניברסיטאות, מוזיאונים, עיתונים לאנשים חושבים (התדרדרות "הארץ"), כתבי עת, הוצאות לאור, גסיסת המוזיקה הקלאסית הגבוהה כתחום יצירה, הפילוסופיה המיז'דרגנת משני צידי התעלה והאוקיאנוס - כולם מתדרדרים (אולי רק במתמטיקה ובמדעים המדוייקים נמשכת הפריחה, ואכן תחומים אלו הופכים ליותר ויותר מבודדים משאר העולם - מגדלי שן בינה של ממש). אלו לא רק הקוראים הגרועים - אלא העורכים הגרועים והאוצרים (שכותבים כגרועים שבכותבים). ואלה לא רק הסטודנטים הדילטנטים - אלא הררי הפרסומים עלובי הערך וחסרי המקוריות של הסגל האקדמי, והכוכבים האינטלקטואליים המביכים שיש לאקדמיה להציע לעולם.

האם הדמוקרטיה היא האשמה? הרי ירידת הרמה התרבותית איננה מוגבלת לדמוקרטיות, ואיננה מוגבלת לשקיעת ארה"ב, שעדיין אין אף כוח תרבותי שיאיים עליה (בניגוד לכוחות לא תרבותיים). האליטות וההמונים הסיניים כאחד הם אפסים של ממש מבחינה תרבותית, וחסרי כל בשורה רוחנית לעולם, ואפילו יותר חומרניים מהאמריקאים. אם יש עוד עניין שבו סין נשארה מרקסיסטית לחלוטין, ושבו מורשת מרקס הופנמה באמת לעומק התרבות - הרי שזו החומרנות כערך עליון. לאדם המערבי ש-"יוצא לו לעבוד עם סינים”, ומצפה למפגש בתרבות עמוקה בעלת ערכים אחרים (בניגוד למנהגים אחרים), מזומנת שוב ושוב התובנה המדהימה והמרה שהאנשים מולו אינם מבינים שקיים בכלל משהו בעולם חוץ מכסף והצלחה חומרית. וכך גם הקלפטוקרטיה הרוסית, כמובן. מביך כמה טעם רע יש לאליטה של המעצמה של אחד העמים התרבותיים בתבל (אם רק נשווה לאליטות מושחתות לא פחות בעבר - שטעמן הטוב מימן יצירות מופת).

גם התרבות הרוסית עצמה איננה מה שהיתה פעם, ואפילו תחת המשטר הקומוניסטי (!). במובנים מסוימים המשטר הפוטיני, שכן זוכה לתמיכה עממית לא מבוטלת, חושף את עליבותה של ”הנפש הרוסית" אפילו יותר מהרודנות הקומוניסטית. זו כבר לא תקלה היסטורית טרגית נוראה - זה טבע. ובוודאי שבכל זאת יותר קל ליצור תרבותית תחת פוטין (אז למה זה לא מתבטא בתוצרת?). מהיכן יצמח הכוח התרבותי הבא שיוכל אפילו לאתגר את ארה"ב? זו איננה תעודת כבוד לארה"ב אלא תעודת עניות לעולם - והמדובר בעניות תרבותית, ולא כלכלית כמובן (שם המצב דווקא מתקדם סבבה). העוני החומרי הולך ומוכחד בעולם, אך דו"ח העוני הרוחני מראה משבר רוחני עמוק (שהוא הסיבה האמיתית ל-"משבר מדעי הרוח": משבר ברוח עצמה).

כאשר הכל מתדרדר ללא קשר - אך במרץ - וכשאין אף כוח או גורם נגדי שמצליח לעמוד בפרץ, וכל הסכרים נפרצים אחד אחרי השני, כולל שומרי הסף הנאמנים ביותר, הרי שעלינו לחשוד שלדינמיקה הרחבה הזו יש מקורות מסוג אחר, שאינם סתם עוד "גורמים" היסטוריים ספציפיים ומקריים במידה ידועה. אם התחרות הפרועה בין אמנים איננה מובילה לעליית הרמה אלא להורדתה (וכך גם סופרים ואינטלקטואלים), הרי שלא מחסור בתחרות חופשית, בשוק, או אפילו בכישרון יש כאן, אלא אובדן רלוונטיות של פרדיגמה. וזוהי הסיבה לכך שירידת הרמה היא כללית - ולכן אף אחד לא אשם בכך, ולא אף גורם אחד שהוא.

כידוע, פחות אנשים יותר איכותיים יוצרים תרבות יותר גבוהה מאשר הרבה אנשים פחות איכותיים. כך שאם הרמה של שומרי הסף עצמם שומרת על עצמה, הרי שהם פשוט מצמצמים את מספר האנשים, ושומרים על הרמה. אך כאשר הרמה הכללית יורדת - לא עובר זמן רב ושומרי הסף עצמם הופכים לאנשים פחות איכותיים. מתרחשת ירידה ברמה של מייצרי הרמה עצמם: העורכים, האוצרים, החוקרים. ולכן נוצרת תחרות על פונקציית הערכה פחות איכותית. למשל: פופולריות, או קונפורמיות לטרנדים, או הצטיינות פוליטית וכישורים חברתיים, או סתם חרשנות. לכן איננו רואים כאן איזה מאבק טיטאנים בין היררכיה איכותית לבין רשתיות המונים ירודה, אלא תהליך היזון חוזר של ירידה ברמה: התדרדרות. כל המערכת כולה מתעצבת בכיוון המעבר מההיררכיה לרשת. לכן הרמה - שקשורה מטבעה להיררכיה - יורדת ומושטחת.



בניתוח כזה, ניתן לזהות מעבר פרדיגמות מבני בין שתי תצורות תרבותיות - ההיררכיה והרשת - כתנועה הטקטונית הבסיסית שמייצרת את כל השינויים בשכבות המשמעות שמעליה (אם ניתן עוד בכלל לדבר על שכבות, ולא רשתות משמעות). כך נוכל להסביר שורה ארוכה של מגמות בעולמנו - בשקיעת ההיררכיה ועליית הרשת. למשל, נפילת הפטריארכיה תובן לא כנפילת הגבר: לא בגלל הפטרי - אלא בגלל הארכיה. נפילה שנובעת ממעבר מעולם היררכי לעולם מסוג אחר, ומכאן גם המהפכה המינית, שבה הקשרים המיניים הופכים לרשת - והרבה פחות ממושטרים בהבנייה היררכית (ששיאה: המשפחה הפטריארכלית, במבנה העץ).

לכן התצורה הרשתית איננה קשורה רק לָרשת (הכוונה לאינטרנט), אלא התגברותה של הרשתיות קדמה לרשת, ובעצם - אף יצרה אותה מלכתחילה. התגברות הקשרים האופקיים בעולם, המחברים אותו ברשת, החלה עוד הרבה לפני האינטרנט, שהיא רק הביטוי השלם ביותר והאולטימטיבי למגמה זו. אם מדובר בקשרי התחבורה שהלכו ורישתו את העולם, או בהתגברות רשתות הגירה, או רשתות תקשורת, ואפילו האוריינות וירידת מחירי הספרים שיצרו העברת רעיונות רשתית בהרבה. הביטוי הרוחני הגבוה ביותר של רעיון הרשת קדם בחצי מאה לרשת עצמה, והתבסס על תפיסת התקשורת כמרכז ההוויה: הפילוסופיה של השפה. "דמיון משפחתי" פירושו רשת קשרים, וכשוויטגנשטיין מדמה את דרך החקירה שלו כהליכה ברשת שבילים, שאין בהם היררכיה מובנית - הוא בעצם מתאר רשת. זוהי התרבות האופקית, שבה קשרים לרוחב במערכת באים על חשבון קשרים אנכיים ותפיסה היררכית מובנית של המבנה הבסיסי (אליה התנגד ויטגנשטיין המאוחר). כלומר, יש כאן מלחמת תרבות: תרבות אופקית מול תרבות אנכית. או: תרבות רשתית מול תרבות היררכית.

לכן כל ההיררכיות בעולם נמצאות בתהליך שקיעה, לטובת מבנים רשתיים, כמו למשל השוק. כך נוכל להבין את תבוסת הקומוניזם והסוציאליזם והרגולציה לעומת הקפיטליזם והשוק החופשי פשוט כתבוסת ההיררכיה לעומת הביזור הרשתי בתחום הכלכלה. למעשה, הבדלי המבנה בסיסיים יותר מכל אידיאולוגיה: כלכלה רשתית מול כלכלה היררכית הם רעיונות בסיסיים יותר מאשר קפיטליזם מול קומוניזם (במובן הזה, רוסיה בסה"כ דבקה באותה שיטה כלכלית כבר מאות בשנים: קלפטוקרטיה היררכית שמאפיינת אותה מימי הצאר, דרך הקומוניזם, ועד לפוטין. רק הגנבים מתחלפים - ואילו השיטה נשארת). אפילו הפער בחלוקת העושר של ימינו (או כמות הפרטנרים המיניים, או החברים בפייסבוק, או כל פרמטר אחר המציית לחוק המעריכי) פשוט נובעת ממבנה הרשת של 80-20 (20% מהקודקודים בעלי 80% מהקשרים, ולהפך, בפונקציית יחס מעריכית). וככל שנשאף למבנה רשתי טהור לחלוטין, ללא רגולציה היררכית - זו תהיה פונקציית החלוקה הטבעית של העולם.

באותו אופן, רק בתחום המדיני, נוכל להבין את נפילתן של דיקטטורות היררכיות ומשטרים סמכותניים לטובת דמוקרטיות מהסוג הרשתי-תקשורתי, או מלחמות אזרחים מבוזרות, שבהן רשת של גורמי כוח. וכך גם נצליח להבין את ההצלחה הסינית - הדיקטטורה הרשתית הראשונה. כי בניגוד למקובל, רומא - או בשמה הפחות מקרי: אימפריית הים התיכון (רומא פשוט קרובה למרכז הים התיכון) - איננה משל לארה"ב, אלא יותר לסין של היום. המדובר בשלטון היררכי וברוטאלי שמכיל בתוכו כלכלה רשתית, בדגש על פרויקטי בנייה ותשתית (הדרך הרומאית ובניית האימפריה סביב הים) ואוטונומיה יחסית לשליטי המחוזות (האימפריה גדולה מדי לשלטון ריכוזי יעיל). כלומר, ההצלחה הסינית היא ההצלחה של קומוניזם רשתי, כמו שההצלחה של רומא לעומת אימפריות אחרות בעולם העתיק היתה היותה אימפריה רשתית שנבנתה סביב הרשת הגדולה של העולם העתיק - “הים שלנו” - והכילה אותה בתוכה. ואם נמשיך לסווג מערכות לומדות ומתפתחות לפי הסטרוקטורה המארגנת הבסיסית שלהן, נגלה שהגלובליזציה עצמה היא רעיון אנטי מעצמתי ואנטי היררכי, שמשמעותו: עולם שלם רשתי. אין אף מעצמה או אימפריה ששולטת בעולם, גם לא ארה"ב, ולכן גם אין צורך לחשוש שסין תחליף את ארה"ב. העולם הולך והופך יותר ויותר לרשת, שאין בה אף מדינת אלפא בראש ההיררכיה, אלא רק רשתות אינטרסים מתחלפות.

תוצר נוסף של הרשתיות הוא הרס מערכות החינוך, שהן מאושיות ההיררכיה, והצלחתן של המערכות המבוזרות יותר (בקנדה אין משרד חינוך, בקוריאה החינוך למעשה פרטי בשיעורים פרטיים, ואילו בסין ובפינלנד ניתנת עצמאות עצומה למחוזות ולבתי הספר). העצמאות של המנהלים והמורים יעילה יותר חינוכית מאשר פיקוח ושליטה מלמעלה. למעשה, יתכן שצורת המבנה החינוכי היא פרמטר חשוב יותר לצמיחה הכלכלית בעתיד מאשר צורת המבנה הכלכלי עצמו. וזאת בניגוד להגות הכלכלית המרוכזת רובה ככולה ברישות ה-"כלכלה" וברפורמות במשק, במקום בגורם הקריטי ביותר לשגשוגן של אומות: ההון האנושי (רק ההון האנושי הרוסי מסביר למה זאת עדיין מעצמה בכלל). החינוך המבוזר (או המתוכנן) מהותי לעתיד אף יותר מהמשק המבוזר (או המתוכנן). אך כמעט כל כוח האש האינטלקטואלי של מקצוע הכלכלה מופנה למשק, כלומר להון חומרי, במקום להגדלת השילוב של ההון האנושי וההון התרבותי של החברה, שראוי לכינוי ההון הרוחני שלה (בהון תרבותי אנו מתכוונים כאן לאיכות התרבות שהיא בעלת משמעות כלכלית, בדיוק כמו בביטוי הון אנושי - ולא במשמעות של בורדייה). האם המרכיב החסר לנו שגורם להתדרדרות, הוא דגם חדש של חינוך רישתי באמת, שיתאים למבנה של העידן הנוכחי?



כלכלה אנכית לעומת כלכלה אופקית, משטר טוטליטרי אנכי לעומת משטר אופקי, חינוך אנכי לעומת חינוך אופקי, הרישות מטבעו ליברלי (זוהי, למעשה, הנטייה הליברלית) - וההיררכיה מטבעה שמרנית (וזוהי, למעשה, הנטייה השמרנית)… האם הרשתיוּת פשוט טובה יותר? האם היא העתיד? האם אנו צריכים לראות את ההיסטוריה כתנועה ארוכה לכיוון אופקי, עם מהמורות אנכיות - הרים שעליהם צריך להתגבר בדרך? האם כמו בשלט המפורסם של חב"ד - היכונו לביאת המשיח פירושו היכונו לביאת האופק? הרי ניתן להסתכל על ההיסטוריה כשורה ארוכה של תנועות שחרור רשתי ממבני שליטה היררכיים. אם נעשה קצת זום אאוט מהדהירה הרשתית של ימינו, נגלה שהפער הסטרוקטוראלי הבסיסי הזה נכח לאורך ההיסטוריה כולה: היוונים - תרבות רשתית, מסחרית (לכן גם האימפריה המקדונית מתפרקת לרשת תרבותית תוך חמש דקות), ואילו הרומאים - אימפריה היררכית. הרנסאנס כולו היה התגברות הרשתיות: ספנות, רפובליקת המכתבים, גילויים ומסעות, דפוס, תרבות מבוססת מסחר - וזאת אחרי ההיררכיות האנכיות מאוד של ימי הביניים. הגלות היהודית עצמה היא המעבר מקיום היררכי, מדיני, עם מקדש למעלה, לקיום רשתי, מבוזר. לכן התורה הפכה ממערכת היררכית שיורדת מלמעלה (תורה שבכתב) לרשת חכמים וקשרים ביניהם (תורה שבעל פה). האם במקום דיקטטורה של הפרולטריון עלינו לשאוף לרשת של הפרולטריון? האם זו היתה כל הטעות כולה? האם הרשת היא צורת השיוויון המיוחל - גן העדן האופקי עלי אדמות (בניגוד לזה ההיררכי שנמצא למעלה, בשמיים)?

ובכן, הקיום של ציידים-לקטים הוא קיום רשתי ממהותו, אבל המהפכה החקלאית היתה המהפכה ההיררכית בתולדות האנושות (לכן היא גם הייתה מקור הפטריארכיה). למעשה, המבנה ההיררכי - שבוודאי היה אז חידוש תודעתי עצום ומתודה חדשה לתפיסת העולם והסדרתו - הוא הסטרוקטורה האחת שיצרה את כל מרכיבי המהפכה החקלאית, כולל השליטה ההיררכית במקורות הייצור, בעלי החיים והצמחים, בניגוד לצייד ולליקוט שהם רשתיים. התנועה במרחב היא אופקית, ואילו ההתיישבות במקום אחד מאפשרת בנייה אנכית והיררכית - דתית, חברתית ופיזית. מכאן נפוצות הבנייה המונומנטלית בעולם העתיק, וכך הרעיון ההיררכי הגיע אז לצורתו הקיצונית ביותר, בדיוק כפי שהיום הרשתיות הגיעה לצורתה הקיצונית, והכמעט טהורה (אולי רק החזון העתידי של רשת המוחות שבו כל המוחות הופכים לרשת אחת ולמוח אחד הוא רשתי ממנה).

המקום הפיזי בו המהפכה ההיררכית הגיעה כנראה לשיאה ההיסטורי העולמי היה אז במצרים הפרעונית, בתרבות ההיררכית ביותר בעולם העתיק, שלא פלא שהביאה לנו את צורת הבניין ההיררכית היציבה ביותר - הפירמידה. המונותאיזם עצמו, שנדמה לנו היום כהיררכיה אנכית במיוחד, היה אז דווקא תנועה של ירידת ההיררכיה ושיטוח אופקי: מעבר מהיררכיה מסועפת בין האלים ובפולחן עצמו אל אל אחד, שכורת במעמד הר סיני ברית ישירה עם העם כולו, במתכונת הברית בעולם העתיק בין שליט לווסאלים שלו, ושהתורה מלאה בדיבור ישיר שלו לאדם. זאת, כהתנגדות למעמד השליט כאל וכמרכז הפולחן, כמו במצרים. המקרא עצמו לא עוצב בידי שליט כאידיאולוגיה מטעמו (ואינו מפגין נאמנות כזו), אלא כטקסט חברתי, שהוא סיפור העם. לכן תורת משה היתה דווקא מרד אופקי בהיררכיה המצרית חסרת הפשרות והמעצורים - וזו עומקה של היציאה מעבדות בבנייה לנדודים אופקיים במדבר.

בציר האופקי-אנכי, תרבויות מסופוטמיה היו אז יותר כמו אירופה בעת החדשה, עם הרבה פיצול פוליטי ומלחמות והשפעות והתקדמות, כלומר מבנה יותר אופקי של חלוקת כח בין מרכיבי המערכת (השיא של מצב זה - מסיבות גיאוגרפיות - היה אז ביוון העתיקה). וזאת לעומת ההיררכיוּת הגבוהה של תרבויות אמריקה החזקות או סין. ההיררכיוּת אמנם יצרה הישגים מונומנטליים ומפעלי בנייה יוצאי דופן, אך בסופו של דבר שילמה בסטגנציה. כלומר אנחנו רואים עדיפות גורפת לגמישות הרשתית על פני יעילות היררכית רק בטווח הארוך (ולא הקצר), או בעולם המשתנה במהירות - בטווח הבינוני. זהו בדיוק הטרייד-אוף בין שני סוגי חיפוש: חיפוש ברשת לעומת חיפוש בעץ. או, אם נרצה: אקספלורציה לעומת אופטימיזציה. כלומר, יש כאן דיאלקטיקה בין שתי הצורות, וכאשר אחת מהן מובאת לקיצוניות (במצרים - ההיררכיה, ובימינו - הרשתיות) אנו מקבלים התרחקות מהאופטימום. והיכן נמצא האמצע? בגבול בין עולם היררכי לעולם רשתי ובמעבר ביניהם (במזרח הקדום: בארץ ישראל ובסיני - שם הומצא האלפבית ונוצרה התורה).



המונח המתאים ביותר לתיאור המצב הלמידתי ביותר הוא ייחוד או זיווג. זהו מונח קבלי מופשט המתאר יחס בין שניים, כמו דיאלקטיקה או סינתזה, אך בו השניים לא שומרים על נפרדותם (דיאלקטיקה) וגם לא מתאחדים (סינתזה) אלא נמצאים בתנועה מתמדת בין שתי האפשרויות הללו עצמן (ולא רק בתנועה בין שניהם). הזיווג או הייחוד הקבלי איננו שיח שפתי (חלילה) או קונפליקט, אלא מערכת למידתית משותפת (ומכאן יכולת ההולדה שלה). מכאן שהוא יחס מסדר שני בין חיבור לעימות: זיווג הוא דיאלקטיקה בין דיאלקטיקה לסינתזה. וגם: סינתזה בין סינתזה לדיאלקטיקה. ומדוע דווקא המטאפורה המינית היא המתאימה לתיאור היחס הזה? מכיוון שהמיניות עצמה נוצרה בדיוק לשם כך.

המהפכה האנושית היתה מהפכה רשתית: המוח האנושי היה מעבר למוח רשתי יותר מזה ההיררכי החייתי מבוסס האינסטינקטים. השפה הגבירה עוד יותר את הרשתיות, כולל החברתית. וכך הגענו לחברה הרשתית המתפשטת והנודדת במרחב של הציידים-לקטים, שרישתה כמעט את כל הכדור בחברות אנושיות (בוודאי היה כאן דחף התפשטות רשתי אדיר). אך המיניות האנושית היא ייחודית: היא לא רשתית ולא היררכית, אלא שוכנת בגבול ביניהם. אנחנו לא פינגווינים וגם לא בונובו. ההגיון הרשתי וההיררכי של המיניות תמיד מאתגרים אחד את השני אצל האדם - לא מתוך תקלה, אלא בכוונה, כי זה מגביר את הלמידה. כי מהי המיניות? ההמצאות הגדולות הראשונות של יצירת החיים היו המצאות היררכיות של שליטה ובקרה ויציבות (ולכן האבולוציה היתה מאוד אטית בתחילתה): הדנ"א, התא, חלוקת התא הפנימית לאברונים (הופעת האיקריוטים), בניית ההיררכיה שאיפשרה את בעלי החיים (יצורים מרובי תאים) ואת מבני הגוף השונים מהמפץ הקמבריוני, הטריפה, גדילתם ההדרגתית של האורגניזמים תוך הגדלת המורכבות שלהם, וכן הלאה. כל אלו הגבירו חוזקו של הציר האנכי - בין דורות וביחסי שליטה. והשיא של השיא האנכי הזה, שמקביל לתופעת הפירמידות, שבו המורכבות היא גודל - היה תופעת הדינוזאורים.

בתוך כל הפריחה ההיררכית הזאת, המיניות היתה המרכיב הרשתי והאופקי יותר של המערכת האקולוגית, בכך שאיפשרה לא רק היררכיה דורית גנטית, בצורת עץ מאורגניזם לצאצאיו, אלא העברת גנים רשתית בתוך האוכלוסיה (ולפעמים - גם העברת גנים בין מינים! תופעה ידועה פחות אך קריטית לאבולוציה). כך למשל הופעת הפרחים - שיוצרת מהצמח ההיררכי הצומח לגובה רשת אופקית ולא מקומית של האבקה - היא דוגמא קלאסית למיניות. כלומר, המיניות היא מלכתחילה על הגבול בין ההיררכי לרשתי, ולכן המקום המפורסם שלה ביותר בקבלה הוא המפגש בין העץ האלוהי ההיררכי האנכי לשכינה הרשתית והאופקית של כנסת ישראל והתורה. כלומר: בין השמיים והארץ. לשם *יחוד* קודשא בריך הוא ושכינתיה. מכאן חשיבותה של המיניות ללמידה, והירידה הקיימת בעולם הנוכחי, העודף-רשתית, במיניות עצמה.

הלמידה הקיימת ביקום מעידה שישנה בו איזו שאיפה לגבול כאוס: התכנסות לא לכאוס מוחלט וגם לא למבנה מסודר - אלא לגבול ביניהם. הרי מה צריך כדי שבמערכת פיזיקלית תיווצר מורכבות, ולא סתם בלגן או סטגנציה אינסופית? אם נסיק מהמתמטיקה - צריך מעט מאוד. כמעט בכל מבנה שניצור, שמבוסס על איזשהו מבנה מתמטי, תהיה מורכבות למידתית אדירה. המתמטיקה מנסחת את מה שאפשר, ומסתבר שהמורכבות במה שאפשר היא לא יוצאת דופן, אלא דווקא חוסר המורכבות. המורכבות נפוצה. יש לנו הטייה בעד פשטות בגלל שאנחנו טיפשים (מגבלות המוח האנושי, במיוחד בזיכרון העבודה) ולכן אנחנו שוב ושוב מחפשים את הפשטות ביקום, אבל יש איזה אטרקטור שאיננו מבינים ששואב את היקום לגבול בין סדר לאי סדר - וללמידה.

לכן, סופה של הרשתיות הקיצונית להיכשל ולהתייצב מחדש במבנה בעל מאפיינים היררכיים יותר. עידנינו מאפשר לנו ללמוד את הכשל ההפוך להיררכיה המקובעת - הביזור חסר האחיזה - ולצפות בתוצאות ההרס של מגדל בבל: ההשטחה והפיזור על פני כל הארץ. כידוע, את השיח אי אפשר לבקר מתוך השיח עצמו: הביקורת על רשת הפייסבוק לעולם לא תהיה ויראלית בפייסבוק, ואף את האידיאולוגיה השפתית שקשורה לירידת הרמה קשה לחסל באמצעיה שלה - התקשורת אטומה להתדרדרותה (ניתן לחשוב כאן על התשקורת הישראלית, וגם על "הארץ" בפרט). יש כאן מתודה כושלת, שתופסת את מהות הרשת כתקשורת וכשיח (ולא למשל כרשת למידה מוחית), ולכן חושבת שאם היא תפיץ רעיון ברשת ותהפוך אותו לפופולרי - הרי שהוא יצליח ומוצלח (תנו לי קליק, תנו לי בייט, מה יוצא? קליקבייט!). בדיוק כמו טינאייג'רית שרוצה להיות מפורסמת (לא משנה במה, על מה ולמה), כי הפרסום עצמו הוא החשוב - ולא התוכן. מתודה זו לא מבינה שקיים משהו חוץ מן הרשת - ולכן היא יוצאת לכבוש אותה, ולעיתים קרובות טוענת בשם הרשתיות והפופולאריות נגד ההיררכיה והמוניטין (מי אתם שתקבעו מה זו תרבות?).



אכן, הניסיון לתאר ולהבין את ההיסטוריה כמאבק בין מבנים וסטרוקטורות (היררכיה מול רשת) הוא חזרה אחורה מן השפה, לפרדיגמה הפילוסופית שלפני הפילוסופיה של השפה, כדי לבקר את הפרדיגמה הנוכחית בכלים ידועים ומוסכמים. ואילו התיאור הנכון יותר (כלומר העתידי יותר) - שאליו רק מתקרבת התודעה הנוכחית - הוא מאבק בין מתודות, ולא בין מבנים. בראייה המבנית, הפילוסופיה היא צורת הארגון הגבוהה ביותר - כי היא (בפשטות) צורת הארגון בטהרתה: הצורה המופשטת שלו. הפילוסופיה מנסחת פרדיגמה של ארגון - של זמנה. לכן עבורה ההבנה היא ההבנייה במבנה, בדיוק כמו התפיסה אצל קאנט. כי עומקה של הפרדיגמה הקאנטיאנית היתה המבנה והארגון (למשל: הקטגוריות). המתודה הקנטיאנית היתה צורת תפיסה, ולכן היא איפשרה את מבני הביורוקרטיה ומנגנוני השליטה האנושית בעולם - שהפכו לתפיסות עולם, ולמאבקים בין תפיסות עולם, או בין צורות בנייה של העולם. בדיוק כפי שאנו הצגנו את ההיסטוריה כמאבק בין מבנים.

מאבקים אלו זרים למאבקים השפתיים, שאינם מאבקי תפיסה ואידיאולוגיות ובנייה, אלא מאבקי כוח ופופולריות ושליטה בשיח: מאבקים תקשורתיים. פרדיגמה שפתית זו מבינה כמובן את הפילוסופיה עצמה כצורת השפה הגבוהה ביותר - כשיח בטהרתו. כלשון אודות הלשון (או כזו שבוחנת את גבולותיה). אך בראייה למידתית, הפילוסופיה היא בכלל המתודה בטהרתה: המתודה של המתודות. וההיסטוריה נתפסת בה כמאבקים בין מתודות. בראייה אחרונה זו, המתודה השפתית הרשתית והמבוזרת ניצחה את המתודה הקנטיאנית המבנית וההיררכית יותר. מכאן ירידת הרמה - כי רמה מצריכה גובה ועומק, ואילו השפה היא פני השטח האופקיים: קליפה. במתודה הקאנטיאנית תוכן מהעולם נתפס בתוך המבנה האנושי, מתוך לגיטימציה עמוקה למבנה האנושי כבלתי נמנע וכחיובי, ולכן היתה בה לגיטימציה להיררכיה אנושית כבעלת תוקף. יָכולת ללמוד תחום תפיסה מסוים - ולהפוך למומחה ואוטוריטה בו. יכולת לשלב בטעמך מרכיבים סובייקטיביים ואובייקטיביים. יכולת ללמוד וללמד להעריך יצירות או טקסטים - ללמוד תפיסה. הלמידה היתה בנייה - והתוצאה היתה יכולה להיות בנוייה לתלפיות.

השפה תקפה את המתודה הזאת כשרירותית, חסרת הצדקה - ואף חסרת לגיטימציה. למה התפיסה שלך טובה משלי? כל היררכיה היא מוסדית וכוחנית ודכאנית. כל מבנה - מאובן. המתודה השפתית ראתה בשפה עצמה את המישור הבלעדי שבו יש התפתחות ולמידה, כלומר - הלמידה עצמה הושטחה ללמידה כיצד מדברים על משהו. דווקא כי השליטה בשפה איננה מבוצרת באף מבנה והלמידה פתוחה לכל, התוצאה הפכה לכוחנית פי כמה, רק שהכוח עבר להמון - המאבקים הפכו למי צועק יותר חזק, מי מצליח לעצב את השפה, ומי מצליח לארגן את הרשת ולשלוט בה ולהסית אותה (ימין) או לטהר אותה (שמאל). המאבק המבני הוא מלחמה סדורה - והמאבק הרשתי הוא טרור. או לחילופין מלחמת אזרחים. או לחילופין ריב בגנון. במקום מאבקים בין תפיסות - יש לנו מלחמות על השיח, על תשומת לב, ועל הנרטיב, ועל מה הוא אמר שהיא אמרה לו שאת אמרת לי. שמעת על ההתבטאות החדשה של…? איזה דבר נורא לומר. לך לשירותים ותשטוף את הפה בסבון. *תלמד* איך מדברים! המתודה הכללית לאיש הרוח של השפה היא פשוט ללמוד איך לדבר בשיח מסוים - ז'רגון אקדמי, נוסח שירי, מאמר בהארץ, ז'אנר הפרוזה הארץ-ישראלי ואביזריהו - ואז לשמור על קונפורמיות לשיח, כי הוא המעניק ערך לדבריך, ואתה מאושש אותו בחזרה, וכך לקשקש עצמך לדעת (כי התוכן משני לשפה, שלא לדבר על חידוש למידתי).

אך הלמידה בתוך השפה מביסה את עצמה, כי אין שום בסיס פנימי בשפה - ההסכמית והשרירותית פי כמה מהתפיסה - למה מדברים כך ולא אחרת, או חמור מזה: למה לומר כך ולא אחרת. לכן המתודה הלמידתית תחליף את המתודה השפתית, ותכונן מחדש את היכולת ללמוד משהו, כלומר ללמוד למה כך ולא אחרת, מתוך כוחה של מערכת למידה (בניגוד למערכת שפה). מערכות לומדות דווקא טובות ביצירת היררכיות גמישות, ולכן יש בהן מובן לרעיון הרמה, ויש בהן מקום למימדי העומק והגובה, הרחק מפני השטח השפתיים. לשם כך עלינו באמת לבנות מערכות לומדות חדשות, כי מוסדות התרבות הם באמת דינוזאורים (כלומר מאובנים של דינוזאורים). בהיפוך לשיטה הרומית/סינית של הכלת רשת בתוך היררכיה חיצונית קשוחה, עלינו ליצור היררכיה בתוך הרשת, בדיוק כמו במוח (או באלגוריתם של גוגל). לצורך כך יש להוסיף לרשתות השונות דירוג *היררכי* פנימי של הקודקודים, כדי ליצור מבנים אנכיים בתוך הרשת עצמה. כי יש רמות שונות של אנשים. לא כולם שווים. אפלטון כבר ידע שיש אנשים שעשויים מברזל - ויש שעשויים מזהב. לא כל המשתמשים בשפה זכאים לאותה הקשבה: פוסט של אדם שמדורג כזהב שווה יותר מפוסט של אדם מנחושת. וההבדל הקריטי ממערכת המדינה האפלטונית הוא שיש בידינו כיום מגוון אלגוריתמי למידה ודירוג גמישים לקבוע מאיזה חומר קורצת - בתוך הרשת (PageRank, Hebb's rule, h-index, ועוד). כלומר: יש בידינו מנגנונים לתמרץ אותך להפוך למתכת יקרה. כך נוכל להפוך את הרשת המקשקשת - למוח לומד, ואת הקש והגבבה שהיא מייצרת - לזהב.

לחלק ב’