התדרדרות הארץ (חלק ב'): כיצד הושחתה התרבות?

איפה טעה אמנון נבות ז"ל במלחמתו בהשחתה? כיצד ניתן להחזיר את התרבות לתרבות? והאם יתכן שמעיין איתן היא תלמידתו של יצחק לאור? החתול כעתיד האנושות - לא יוצא מהבית, לא מתחבר, לא נובח, לא דוחף ת'אף אלא מרים אותו, אך מצד שני סקרן להפליא, בעל נשמות רבות, עצמאי ושובב - מראש ועד זנב

עוד חוזר העיגול - שזנחת לשווא: המעגליות כאויבת החתוליות  (מקור)

מדוע כל המוסדות התרבותיים מתדרדרים, ואילו מדעי הטבע לא? בגלל אובדן פונקציית ההערכה. מה שיכול להיות מושחת בקלות - מושחת (אמנות פלסטית היא הדוגמא הקיצונית ביותר), ומה שפחות - פחות. כי מהי שחיתות? חבלה בפונקציית ההערכה. למשל, כשהשופט או המחליט מקבל מעטפה, או כשעורך מקבל החלטה מטעמים לא ענייניים (לכן ציפר מושחת בדיוק כמו ביבי - זה סוד חיבור הנשמות). שחיתות יכולה להיות גם בחברה כולה, למשל אם פונקציית ההערכה לביצועי פוליטיקאים הופכת להיות לא עניינית, או ליצירות תרבות. אדם הופך למושחת בחייו הפרטיים כאשר פונקציית ההערכה שלו נהרסת, ומכאן שתתכן גם שחיתות מינית, נהנתנית או כספית - והתמכרות היא שיא ההשחתה של אדם. וכיום אנחנו חיים בתרבות מושחתת.

אבל אף אחד לא יכול לשחד את העתיד. שחיתות היא רק בהווה, כשהמעריך עצמו מוערך בידי המוערך, כלומר היא נובעת ממעגליות: אני עושה למחליט לייק והוא עושה לי לייק. כל מעגל חברתי כזה הוא שחיתות קטנה, ולכן הפייסבוק משחית את משתתפיו (מעולם לא עשיתי לייק לאדם כלשהו. גם כשמאוד הערכתי את כתיבתו - התאפקתי). השחיתות היא משוא הפנים - ומהו הפייסבוק אם לא פלטפורמת הפנים. האידיאל של לוינס הפך לדיסטופיה. כשאני רואה פוסטים משבחים הדדית בין שני אנשי תרבות (למשל: אוצר ואמן. או: מבקר וסופר), הדבר תמיד גורם לי לרתיעה, בדיוק כמו מסיבת השחיתות החברתית הנקראת חתונה, בה הצ'ק שהפקדת אמור לחזור אליך בעתיד: כתוב לי ואכתוב לך. בפייסבוק, בניגוד לעבר, הדברים הללו נעשים לאור השמש, ומכיוון שהיא איננה מחטאת דבר, הם הופכים לדרך שבה דברים אמורים להיעשות באופן לגיטימי תחת השמש, ולא רק במחשכים.

השחיתות הפופוליסטית היא דווקא כאשר יש מעגל פידבק קצר מדי והדוק מדי בין המנהיג לעם (סוד כוחו של ביבי הוא סוד חולשתו), והשחיתות התרבותית נובעת דווקא לא פעם מהערכה הדדית כנה, שמתדרדרת במהירות לעיגול פינות. נזכיר כאן את השיעור הראשון בתורת הגרפים: רשת היא מבנה קשרים שיש בו מעגלים, ואילו עץ היררכי הוא רשת שאין בה מעגלים, ולכן ניתן ליצור ממנה מבנה עצי ברור - מלמעלה למטה. אם כן, כיצד ניתן לנתק את מעגל השחיתות, שנובע מעצם מבנה הרשת?

כשהאוטופיה של יצירה בעילום שם ובהסתר פנים ומתוך ריחוק חברתי עוד רחוקה מאיתנו, ישנה רק דרך אחת ליצור היררכיה שהיא חד כיוונית לחלוטין, כלומר - בעלת כיוון ובלתי ניתנת להשחתה. לצורך כך עלינו להסתמך על חד כיווניות פיזיקאלית ממש, שאף מבנה חברתי לא יוכל לה, וזוהי חד הכיווניות של ציר הזמן. כל עוד לא ניתן לקפוץ קדימה בזמן, ולשחד את המבקר מהעתיד, הרי שהעתיד הוא המעריך האובייקטיבי היחיד, שלא יכיר אף אחד בפנים - ולכן לא ישא שוחד. רבים אמנם מנסים לשחד את העתיד בפוליטיקה של יחסי מרות, גידול יורשים, טיפוח חבורה, וכדומה - אבל כל זה מחזיק מעמד אולי דור אחד. ואילו הזמן הוא אויב השחיתות מספר אחת, ואורו המחטא חזק שבעתיים מאור החמה, כי הוא לא אור, אלא חושך: חושך השכחה הטובה של כל מה שלא ראוי לזכרון.

לכן האנשים המיואשים משחיתות ההווה (למשל מביבי) פונים למשפט ההיסטוריה. כי הצדק הוא אמנם אטי, אבל כיום אפילו זה פחות ופחות - כי ההיסטוריה עצמה מאיצה. השכחה התרבותית הנרחבת של ימינו היא הסימן הטוב ביותר ליעילות הצדק ולנחיצותו, ומחרידה רק את מי שיש לו ממה לחרוד (על עצמו). ויש המון מה לשכוח. כל הפייסבוק, למשל, ישכח בידי העתיד. כל המחקר האקדמי הלא מדעי, הכתוב בז'רגון, ישכח. אחוזי השמדה גבוהים עוד יותר, שנושקים ל-100%, תעבור האמנות בת זמנינו. תופעות שאנו עומדים חסרי אונים למולן - יחוסלו כבדרך אגב, בבלי דעת. כמה חרון השקיע אמנון נבות זצוקללה, וכמה קולמוסין נשברו… מישהו עוד זוכר שהיה פעם דבר שנקרא ערס-פואטיקה? האם היה ערך כלשהו לכל המהומה, משני צדדיה? כך יקרה גם לביבי ולציפר עצמם, וגם לפוליטיקלי קורקט ול-מי_טו, וגם לימין הקיצוני וגם לשמאל הרדיקלי, ולכל השחתה שהיא. למה לפתוח פה על מה שיבלע פיהוק? לא ברוח או ברעש השם, ולא באש - כי אם בקול דממה דקה.

העתיד אינו סלחן לפוליטיזציה. כי הפוליטיזציה מוציאה מכל הצדדים את צדם הגרוע ביותר. השמאל מבוסס על הטפה, והימין מבוסס על הסתה. ולכן השמאל מלא בטהרנות (ומכאן: הטיהורים) המופנית לתוך הקבוצה. שמאלנים אוכלים אחד את השני חיים (או מגלים לגולאג). ואילו בימין ההסתה מופנית מחוץ לקבוצה (מכאן חיבתו לסימון האויב כחיצוני). את מי הוא אוהב לאכול חיים? "אותם". לכן המלחמה במאה ה-20 מול השמאל הקיצוני הפכה לקרה (עם היטלר, הימין הקיצוני, לא היתה יכולה להיות מלחמה קרה - וכן היתה פורצת מלחמה גרעינית). שני הצדדים חסרי ערך עתידי, כי העתיד איננו בנוי על המאבק בין תזה לאנטיתזה (ציר ימין שמאל), אלא דווקא על הפריצות החוצה במאונך מהציר (שהוא לרוב קיר) - לכיוון חדש של סינתזה. לעתיד, כמה אופייני מצידו, אכפת רק מחידוש. ואילו הפוליטיקה היא מטבעה קרב מלוכלך בתוך הפרדיגמה (כי הנקי הוא החדש!). לכן כל מי שאומר וריאציה על מה שכבר נאמר - כאילו לא אמר דבר. השאלה איננה האם הוא אמר אמת או שקר, ומי הצודק בתוך השיח, אלא האם בכלל נאמר דבר-מה מעניין, משהו שפותח חשיבה, ולא משהו שסוגר אותה באיזשהו כיוון "נכון". רעיון השכנוע בשיח, לפיכך, הוא אבי ההשחתה, כאילו אם אשכנע מספיק אנשים - זה יבטיח את מקומי. מי מעוניין לשכנע? רק להציע. למי אכפת בכלל אם תשתכנעו? השכנוע הוא הרעיון שיש לשפה כוח - רעיון שאיכשהו שיכנע את כל המשכנעים.

הרי מהי בכלל המוטיבציה של אנשים לפרסם בפייסבוק? איזו אמונה מעוררת רחמים בשיח, או בכך שהשיטה להניע דברים בעולם היא לדבר עליהם, או המחשבה הפתטית שיש חשיבות לתקשר דברים "חשובים" לאנשים. כל אלו מנותקים כל כך מהמציאות, אך מושרשים כל כך בשיח, שהם מביאים תרבות שלמה למצב של כחש מציאות. האמונה בשיח הבוער ולא אוכל מופרכת בהרבה מהאמונה בסנה הבוער ולא אוכל, אך הפולחן סביבה מפותח מאוד, כי היא קשורה להטיה האנושית לתרבות אוראלית מסביב למדורה (למשל: לרכילות, או לשנינות בגרוש). רק הלמידה משפיעה על העולם, אך הקשקשת, במין צדק ארספואטי, משמידה את עצמה - ותעזור לעתיד להפריד את המוץ מן הבר. כל מי שערכו נמדד בכך ש-"יש עליו דיבור" בקרב יודעי דבר ו-"מדברים עליו בתקשורת" (וישכחו אותו מחר) - יודבר מתודעת העתיד. ורק מי שהיה חוליה משמעותית בלמידה העתידית ימשיך להתקיים בה.

למי שלא מאמין בחיוניותה של הלמידה התרבותית אל מול השכחה התרבותית - נביא דוגמא עכשווית. לאחרונה התחלתי לקרוא את ספרה החדש והמעניין של מעיין איתן, "אהבה", ועברה בראשי מחשבה שהצחיקה אותי מאוד: האם אנשים מודעים לכך שהפואטיקה הייחודית של הספר לקוחה כמעט אחד לאחד משירו הידוע ביותר של אחד - יצחק לאור? (מוזמנים להשוות בין השניים! נערת רוק). כולל ההקשר הדיסוציאטיבי... כמה ערמומית היא דרכה של הרוח בעולם, ועל כך אמר קהלת: "סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח". הפתרון הפואטי שרד את כל הפוליטיזציה והפרסונליזציה והיפוך המינים ורוחות הזמנים, והשרשרת ממשיכה - לפעמים גם בחוסר הכרה של שני צדדיה, הרב לאור והתלמידה איתן, כי כך עובדת שרשרת הלמידה. הלמידה תמיד מתעניינת רק בגופו של עניין - ולא בגופו של אדם. וכל זה במנותק לחלוטין מהשיח, מהקהל, או מכל סוג אחר של נודניקיות.

מדוע בכלל להוציא ספר כיום לאור? מהי המוטיבציה להעמיד יצירת אמנות לשיפוט המוסדות האמנותיים? האם ישנו רצון להגיע לקהל? אבל הקהל עצמו חסר ערך, וגם חסר עניין. על קהילה אמנותית וספרותית חפצת חיים היה מוטל לנתק עצמה לחלוטין מתו מחיר כלשהו, כי הכסף הוא אמת מידה משחיתה, שמכפיפה בפועל את האמנות לדעת הקהל (וגם בעלי המאה או בעלי הבית בממסד הם קהל נחות בטעמו האמנותי). כיום, כשאין באמנות ובספרות ואפילו בעולם הרוח לא קהל ולא כסף - ישנה דווקא הזדמנות פז לנתק את תחומים אלו מן הקפיטליזם, שגרם להם נזק תרבותי עצום, ומדעתו של הקהל הרחב - שתרומתו אליהם שלילית והרסנית. ההמון תמיד יעדיף "תרבות" המונים על פני תרבות, והקפיטליזם מעדיף את הפופולריות על פני המוניטין. הדמוקרטיה הקפיטליסטית תמיד תעניק לכל אחד מעמד שווה כאידיאולוגיה וכפרקטיקה, כי הפתקים והשקלים הרי כולם שווים, לא משנה ממי הם באים, ובכך היא תמיד תחסל את פונקציית המוניטין בשם פונקציית הפופולאריות. הרי פייסבוק נותן לכל הלייקים מעמד שווה, וכמות המשתמשים שצפו או אהבו משהו היא המדד - ולא איכותם. ניתוק שכזה בין התרבות לקהל יהיה חיובי (לא באנו לחנך אף אחד!) - ויאפשר לתרבות לא למכור דבר לאף אחד, בכל מובן שהוא. לא להיות סחורה (גם לא סחורה ערכית או פוליטית או נודניקית מסוג אחר), ולא להזנות את עצמה. יש לבצע הפרדה חרדית בין פרנסת היוצרים ליצירה עצמה, ולפרסם הכל ברשת, לרשות הרבים, בחינם.

ואיך ניתן לשמור על מדד איכות? בצורה פשוטה ומוכרת מאוד - לבקש הסכמות מברי סמכא. למסד מחדש את המנהג של פתיחת יצירה בהסכמות של קובעי טעם ומבקרים ידועים - שממליצים עליה. קבוצה שכזו, בעלת הון תרבותי רב, תהיה חזקה יותר מכל השוק בחוץ ומכל ההון שבעולם. אם, למשל, קבוצה מספיק רחבה של כותבים מבין היוצרים החשובים והמוסכמים ביותר היו מצטרפים למין רשת שבה הכל מפורסם ברשת - אך גם זוכה להסכמות מתוך הקבוצה, שמאפשרות היררכיה וקבלת יוצרים חדשים (מה שעולם השפה אהב לכנות "קולות חדשים", ובאמת יש לכנות "צורות לימוד חדשות" או בקיצור: "חידושים") - בסופו של דבר הדבר אף היה משתלם להם כלכלית. כי כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי יש יותר מוניטין. או אז השפעתה של הרפובליקה הספרותית על המציאות היתה חזקה בהרבה, כי המציאות היתה רודפת אחריה, במקום להפך (מה שקובע את יחסי הכוחות המשפילים בין התרבות לחוץ שלה כיום). ברגע שמייסדים מערכת למידה חזקה ואפקטיבית - כל העולם רוצה להצטרף אליה, גם אם אין בכך רווח של גרוש. כי אנשים מטבעם שואפים ללמידה, והיכן שיש כבוד אמיתי - יש מוטיבציה אמיתית. גם כוחו של הכסף עצמו נובע אך ורק מיצר הכבוד, כפי שניתן לראות בחברה החרדית, בה הגביר הוא במעמד חברתי נחות לעומת אנשי התרבות המובילים - ומחזר אחריהם. מי שאליו מופנית התשוקה - הוא המושל. לכן אם התרבות רוצה כוח היא צריכה דווקא להתגבר על תשוקתה לאהבת הקהל ולארנקו, או אל הערכתו הנפסדת. הדמיון הפופולרי מעריך רק דבר אחד - אליטיזם שמתנשא עליו. וכיום, כשהתנשאות הפכה להיות חטא, יש לבצע היפוך ערכים - ולא להתבייש בעליונות תרבותיות.

אך אין רע בלי טוב. עלינו לשמוח על עידן של היזון חוזר חיובי רשתי בתחום הכלכלה, לעומת אותו היזון חוזר חיובי שהורס את התרבות. לעידן כזה יש דווקא פוטנציאל להיות עידן של פריחה תרבותית לעילא - אמנם לא בזמן אמת, אבל בהחלט מהפרספקטיבה של זמן עתיד. עצם עליית התנאים החומריים עצמם משפיעה רבות על קלות היצירה ומורידה חסמים כבדים שהפריעו להתקדמותה של התרבות לאורך ההיסטוריה, ודווקא בזכות הגאות הכלכלית נוכל ליצור גאות תרבותית. רק כך נוכל לנצל את הירידה דרסטית בעלויות הייצור של התרבות בכל התחומים, וגם של צריכתה, במקום להיפגע מכך. לא עולה כסף לכתוב ולא לפרסם, גם לא לקרוא, ולכן צריך וניתן לנתק את הערך מן הכסף (הקהל הרחב הוא חסר ערך). למה ספר צריך לעלות בתקופתינו כסף? ספר שעולה כסף משמעותו ספר שאינו תורה לשמה, ושאינו מנותק משיקולים חוץ תרבותיים. האם מישהו בכלל, בכל השדה התרבותי כולו, מרוויח משהו משמעותי ממכירת ספר בעל ערך תרבותי? למה לתת להוצאות את הלגיטימציה התרבותית שאינה מגיעה להן, בעבור נעליים? למה לתת את היוקרה למוזיאונים העבשים או לגלריות הקורסות? הרבה יותר יעיל כלכלית ותרבותית כאחד לבסס חלוקה חרדית חדה בין הכלכלה לתרבות, כי ברגע שלא תערבב ביניהם יהיה לך הרבה יותר קל להתפרנס - שלא מתרבות. המצב התרבותי-כלכלי הוא כזה שאין כל טעם עוד לחיבור הכלאיים הלא טבעי הזה, של מין בשאינו מינו (הוצאת ספרים מסחרית?), שהוא שריד עבש למהפכת הדפוס, ושאיבד את הרלוונטיות שלו בעידן האינטרנט.

את מערכת הלמידה התרבותית החדשה ראוי לבנות לפי ארבעת עקרונות הלמידה הבסיסיים (ארבעת הפוסטולטים של אסכולת נתניה): קודם כל, הבנה שמדובר במערכת למידה ולא בשיח. שנית, הלמידה מתרחשת בתוך המערכת, במנותק מגורמים חוץ תרבותיים כמו קהל, כסף, פוליטיקה, פרסונות, עיתונות הקליקבייט, או אהדת השלטונות. שלישית, חד כיווניות - אנו מחפשים חידושים, אך לא באים לשכנע אף אחד שכך ולא אחרת. מה שחשוב הוא העניין הלמידתי, לא אף נימוק אחר, ולא ניתן להחזיר חצים אחורה (למשל מיצירה אל היוצר). ורביעית, חלוקה בין שני מינים בתוך המערכת: מוערכים (היוצרים) ומעריכים (מבקרים וחוקרים. כי מי עוד צריך עורכים פעילים ואוצרים מתווכים כשהפרסום באינטרנט? בסיכום התרבותי הכולל, הם גרמו יותר נזק מתועלת בכוחנותם היהירה והשתלטנית). לבסוף, עלינו לבוז לצורת ההשחתה החמורה הנקראת החבורה הספרותית. יוצרים הם אינדיבידואלים, שמשתתפים במערכת למידה, ומתחרים על הערכתם של ברי הסמכא והיוצרים בדורות הבאים. החבורות מזיקות הן ליוצרים הטובים שבהן - והן לרעים.

לסיכום, טעה נבות ז"ל כשרצה נואשות לשמור על חומות מוסדות העבר מכל משמר - זהו קרב אבוד. יש לבנות סוג חדש של מערכת למידה תרבותית, שבאופן מובנה פחות בנוייה להשחתה. לצורך כך לא חייבים להקים "פייסבוק חדשה", אלא ניתן לנצל אפילו את המבנה הקיים של קבוצת פייסבוק, אם רק תעמוד בראשה כמנהלים קבוצת מעריכים מובילים וברי סמכא, שהיא רחבה וחזקה מספיק מבחינת טעמה הספרותי (או האמנותי, או המחקרי) ומקובלת מבחינת יוקרתה התרבותית. קבוצה כזו, שבה התוכן מסונן ומוגש בידי המנהלים ביד רמה, תוכל להיות שומרת הסף שנבות ייחל אליו, ללא צורך לתקן את ההוצאות חסרות התקנה ואת שאר מוסדות הארץ הנמקים. האם ישנם עוד אנשים שמסוגלים לשלב בין סגידה לעבר לבין פתיחות בהבאת קולות חדשניים בעלי ערך (נבות עצמו לא הצטיין בכך)? הכל תלוי בטעם. נדמה שבשדה הספרותי, האמנותי, או המחקרי הנוכחי אין ולו אדם אחד המסוגל לכך (לכל אחד חסרונותיו), אך דווקא קבוצה של בעלי טעם מובילים היתה יכולה ליצור שלם הגדול מסך חלקיו, או לכל הפחות להחיות בפייסבוק מוסד נשכח - הסלון הספרותי. ואם יהיו כמה סלונים כאלה? מן הסתם ידבקו בהם חסרונות החבורה הספרותית, אך אלו כבר צרות של עשירים ביחס לעניי הרוח שאנו כיום.

לחלק ג’