מהו ההבדל בין הדקדנס של סוף המאה ה-19 לשקיעה של תחילת המאה ה-21? מדוע תוחלת החיים הארוכה שלנו מאפשרת לנו התנהלות יצירתית
שונה לחלוטין מבעבר? האם הדור שלנו באמת מיוחד, או שהוא רק נמשך יותר מדי? וכיצד ברנר, האבטיפוס של מוכיח הדור המקצועי, אשם
במחלוקת החריפה בישראל בין ביבי לאנטי-ביבי? להלן הפתרון לכל בעיות דורינו - באמצעות דור אחד נוסף
מדי פעם אני קוראת טקסטים בני זמנינו ששמו להם למטרה לפתור איזו בעיה אצל האדם - כלומר, שמעמידים במרכזם את האדם מן השורה
ומנסים לסייע לו - ותחושה אנכרוניסטית הולכת ומשתלטת על הקריאה. בימינו, אלו המנסים לתקן משהו "אצל האדם" ברצינות אינם
יכולים שלא לעורר חיוך, שהרי נדמה שכל בר דעת כבר הבין - ה-"אדם" הוא פשוט אידיוט. אין טעם לעסוק בו. ה-"חברה", עוד יעד נחשק
למתקני התיקונים, מורכבת כך סתם ממגוון רחב מאוד של טיפשויות - ואין סיבה לענות בה. "הציבור" הוא בסך הכל אוסף אקלקטי של
בעיות אישיותיות וחולשות נוירולוגיות חסרות תקנה - דור הולך ודור בא והטפֶשֶת לעולם עומדת. הם תמיד עדר של משהו די דבילי,
בתקווה לא רצחני מדי. הם לעולם לא לומדים. ואם הם לומדים משהו בדרך הקשה, למשל במלחמה, דור או שניים אחריהם כבר שוכח. למרבה
צערם של אינדיבידואליסטים וקולקטיביסטים כאחד - לא היחיד ולא הציבור הם באמת מערכות לומדות. ומהי אם כן המערכת היחידה
בעולמנו שכן לומדת, ושנושאת על גבה את כל ההתקדמות? התרבות.
הפוליטיקה, למשל, איננה מערכת למידה אמיתית. פוליטיקה תמיד היתה ותמיד תהיה אוסף של אידיוטיזמים (לרוב דווקא כן עם כוונות
טובות, או לפחות עם איזה אידיוט+איזם), שמפיצים טיפשים שימושיים, שמנהיגים אווילים, שאחריהם צועד טור ארוך מאוד של טמבלים.
בן גוריון היה תוצר של דור שלם, ולא של יחידוּת סגולה, והדור הזה למד בדרך קשה מדי - קריסת אירופה והשואה. הדור אחריו כבר
היה טיפש יותר, והדור אחריו (הנוכחי) כבר חזר לרמת הטיפשות ההיסטורית הממוצעת. לכן עדיף תמיד לצמצם את תחום הפוליטיקה, בדיוק
כמו שעדיף לצמצם את תחום המדינה (למעשה, הסיבה שעדיף לצמצם את תחום המדינה היא בדיוק בגלל שעדיף לצמצם את תחום הפוליטיקה,
ולא איזו סיבה כלכלית טהורה: הבעיה הכלכלית נובעת מהטמטום הכללי).
האם מהאינדיבידואל תצמח הישועה? גם האינדיבידואל הוא חסר ערך, בניגוד לחשיבה הניטשאנית, ולא היינו זוכרים את ניטשה עצמו -
לולא ספריו. רק תרומה בעלת ערך לתרבות - היא תיזכר. ולמעשה המון המטומטמים מבין את זה, וצובא בהמוניו על שערי התרבות, ומנסה
לתרום לה את תרומתו החלולה, ולהשחית אף אותה בטמטומו, כפי שהוא מנסה לעשות למגדל השן האקדמי (מה שנקרא - השכלה לכל). מכאן
הפוליטיזציה שעוברת התרבות. אך לא אלמן ישראל - כל אלה שעושים רעש בשדה התרבות דהיום, בזכות עיסוקם בענייני היום, סופם
להישכח במהרה.
לתרבות יש מנגנון סינון לא דמוקרטי - אלא עתידני. לכן היא עובדת בצורה למידתית. התרבות היא המערכת הלמידתית המרכזית של המין
האנושי, ובכלל בכדור הארץ (המדע הוא חלק מהתרבות, כמובן), ולמעשה מערכת הלמידה האפקטיבית היחידה שידועה לנו ביקום. המוח
איננו אפקטיבי או מוצלח במיוחד, וגם לא האבולוציה, ולא הופעת המוח היתה המהפכה הגדולה - אלא הופעת התרבות. הדבר היחיד שכן
מתקדם, ומשפיע לטובה (איכשהו, חלקית, ובסופו של דבר) אפילו על הפוליטיקה והחברה והאדם האינדיבידואלי, זה התרבות. וזהו גם
בסופו של דבר הדבר שמעניין אותנו ב-(הפתעה!) "תרבויות העבר". אף אחד לא זוכר את הפוליטיקה הקטנה שם, אלא רק את התרבות
הגדולה. לכן זה גם כנראה לא היה מעניין כל כך לדעת מה היה שם במאות אלפי שנות חברת האדם הקדמון, כמו שהפוליטיקות בעדר קופים
אינן מעניינות. העניין האמיתי מתחיל מהולדת התרבות, ומאיזו קפיצה נחשונית שהיא עשתה לפני כעשרת אלפים שנה, כסדר גודל (מהפכת
התרבות - הידועה בשם המהפכה הנאוליתית). הסיבה היחידה להצלחת המין האנושי היא התרבות, ולא חכמת האינדיבידואל (שהוא חכם מקוף
אחד בפחות מסדר גודל אחד).
אם כן, מה יהא על התרבות? התרבות היא מערכת למידה ארוכת טווח, ולכן מה שצריך עבורה זו סבלנות. אפשר להירגע - הטיפשים לא
ישפיעו על התרבות, וגם לא הפוליטיקה. יתכן שהתרבות היום איטית יותר ביכולת הסינון שלה של רעש (פשוט יש הרבה יותר רעש -
דהיינו טיפשים - בתחומה). אבל העתיד הוא מסנן רעשים מצויין. הטיפשים יכולים לצעוק עד מחר - אף אחד לא ישמע אותם בעתיד. אף
אחד לא יתעניין בכאביהם הבנאליים, או בבנאליות הכואבת שלהם. התרבות לא מעריכה קונפורמיזם, רק הפוליטיקה. הפתרון פשוט מאוד
ועתיק כימי התרבות האנושית כולה: פשוט צריך לחכות דור. זו תמיד הבעיה - לחכות דור. לאדם היחיד זו דרישה כמעט בלתי אפשרית,
אכזרית, כבדה מיכולת משאו - אבל לתרבות זו דרישת מינימום.
מכאן נובעת האשלייה התרבותית הנצחית, החביבה על אנשי תרבות בעיני עצמם, כאילו בעבר היה ריכוז גבוה יותר של כשרונות ויצירות
מופת, ואילו ההווה עלוב ומקופח לעומתו - למרות אי סבירותה הקיצונית (ימיה כימי עולם). זה לא שכיום נכתבות פחות יצירות מופת
(כנראה יותר!), אלא שאתה לא שמעת על התפתחויות מהותיות הקרובות מדי להווה, כי לפעמים לוקח אפילו מאות שנים להכרה כזו (הזוהר,
למשל, עדיין לא זכה להכרה העולמית הראויה לו!). הסיכוי שלך לשמוע על גדולי דורך הוא קטן - כי רק הלמידה של העתיד תסמן אותם
בדיעבד כגדולים. וככל שהכיוון החדש (החידוש) עמוק יותר - כך יקח יותר זמן לסמנו, ולסננו מתוך אלפי כיוונים פחות עמוקים ופחות
ארוכי טווח, אך יותר חזקים פוליטית לשעתם - ובוודאי (בימינו) רעשנים יותר. פני הדור כפני הכלב הנובח - ורק בדיעבד מתגלים
חתולי הדור, שהיו ספונים בביתם ובסביבתם.
אז האם התרבות מתקדמת לאט יותר מבעבר, בגלל הרעש האדיר, שלוקח לו זמן לדעוך? יתכן, אך כלל לא בטוח. כי יתכן שמה חשוב לתרבות
זה רק הדיאלוג בין יחידי הסגולה שמקדמים אותה באמת, שמשוחחים גבוה בהרבה מעל עדר המוני הטיפשים ההומה שמרעיש בקרקוריו עד לב
השמיים. לכן, בראייה הזו, השאלה היא בסופו של דבר שאלת תקשורת - היכולת של אנשי התרבות האמיתיים לזהות את קולם של אנשי
התרבות המעטים האחרים, אם לא בדור הזה אז לפחות בדור הקודם. וכאן, יתכן שהאינטרנט דווקא תרמה לחיוב.
אבל האמת הלמידתית היא שגם המובן הזה פחות חשוב, ויש הגזמה פרועה בחשיבות הדיאלוג להתקדמות הלמידה, שנובעת מהדומיננטיות של
רעיון השפה והתקשורת בימינו, שיוצרים הטייה זמנית (כלומר: בת זמנינו בלבד) לטובת אנלוגיות ומטאפורות שפתיות. נכון שישנה
העשרה מיוחדת בהכרת אנשי התרבות של דורך, וזה כנראה קורה פחות מבעבר, אבל ברמת האינדיבידואל המוכשר שתורם לתרבות זה אולי
פחות חשוב משנדמה. נכון שהנטל הפסיכולוגי של הבדידות התרבותית של היחיד הולך וגדל במצב הנוכחי, שבו הפוליטיקה של התרבות
נשלטת בידי מתחזים, ולכן כבר אין מרכז תרבותי אלא רק איים מנותקים. אבל התרבות צומחת לא רק מדיאלוג, אלא פשוט מלמידה עצמית.
וכיום תנאי הלמידה העצמית, מכל בחינה, טובים בהרבה מבעבר. האינטרנט פותחת בפנינו אוצרות של ידע מדעי, שזורם מהר יותר מאשר
חלקי התרבות האחרים, ועוד לא הושחת - וזהו אולי הידע התרבותי החשוב ביותר לעידנינו הטכנולוגי.
איי התרבות יכולים להגיב באופן מבודד לזמנם. אמנם לא לתרבות זמנם, הנסתרת מהם, ותתגלה רק בעתיד, בגלל ההמולה התרבותית - אבל
יכולת הדיאלוג עם הזמן חשובה יותר מיכולת הדיאלוג עם תרבות הזמן. אפשר ללמוד מהזמן עצמו! והזמן עצמו מתקדם יותר ויותר מהר,
לעבר העתיד, ולכן הלמידה עצמה מואצת. לכן, למי שמוכן לוותר על הכרה, אנחנו חיים בגן עדן, ואילו לאנשי תרבות גאוותנים -
תקופתינו היא חיים בגיהנום. לכן הויתור על העצמי הוא צו השעה בתרבות הנוכחית, אם יש בכלל עדיין מובן למונח הזה - התרבות
הנוכחית - כאשר התרבות מפסיקה לתפקד בזמן הווה, והופכת לתרבות בעתיד בלבד.
כלומר: התרבות הופכת לתרבות עתידנית. תרבות שכל כולה קיימת אך ורק באספקלריא של העתיד, ורק מתוך העתיד בכלל אפשר יהיה לראות
אותה כתרבות, כלומר כסימפוניה (מרובת קולות, אך בעלת מהלך מלודי), ולא כקקופוניה. העתיד הוא שיזקק מתוך תקופתינו את הקולות
התרבותיים, ויסנן את הפוליטיקאים של הלשון בחוסר הרחמים המוחלט השמור לאדישות המוחלטת. איננו מדברים עם בני זמנינו, ולא
נשתתף בתחרות הצעקות, כי מספיק שנלחש - והעתיד ישמע.
ומה מצריך הוויתור על חיי העולם הזה לטובת חיי העולם הבא? אמונה. אמונה בתרבות ואמונה ברוח, ומעל לכל - אמונה בלמידה. אך על
סמך מה האמונה הזו מבוססת, בעידן שמאמין רק בחומר? לכל פרדיגמה פילוסופית בהיסטוריה היתה הדרך שלה לבנות עולם רוח תרבותי
מעבר לעולם החומר הנראה לעין, כלומר דרך משלה ליצור אמונה:
-
הפרדיגמה הקנטיאנית יכלה להאמין מתוך התפיסה שלנו את העולם, גם אם העולם עצמו חומרי. האמונה אמנם באה מתוכי, אבל כמו
הקטגוריות, אין לי בעצם אפשרות אחרת להגיע לעולם החומר ללא אמונה. האמונה היא חלק ממני, שאולי איננו תלוי ברצוני (למשל,
התוספת הפרוידיאנית שיכנה עולם רוחני בלא מודע - במה שמפעיל אותי עצמי). בפרדיגמה זו התרבות מובנת כדרך תפיסה המובנית במוח
האנושי, וזו הצדקתה הפנימית, ללא הצדקה חיצונית.
-
הפרדיגמה הלשונית יצרה את עולם האמונה כעולם שיח שיש בו אמונה (למשל, הדתיות הוויטגנשטיינית הנפוחה שלא באמת מאמינה אבל
משחקת במשחק הלשון של האמונה - ומתפללת לאל כמשחק שפה). אולי אין עולם רוח, אבל אם נדבר כאילו יש, אז ככה תהיה לנו גישה לרוח
(מכאן הזיוף החילוני של פרדיגמה זו, שמקביל לזיוף הדתי). אנו עוטפים את אלוהים (או עולם רוחני/דתי אחר) בעטיפה של השפה -
ומעמידים פנים כאילו הוא בפנים. אם יש שיח תרבותי - אז יש תרבות. אז נא לדבר בצורה תרבותית בבקשה.
-
לעומתה, הפרדיגמה הלמידתית מצליחה ליצור עולם אמונה שאינו תלוי כלל בשאלה האונטולוגית אם יש אלוהים או אין, אם יש עולם רוח
או שהכל חומר, אם יש תרבות או רק אבולוציה ונוירולוגיה ופסיכולוגיה ופוליטיקה ומדעי החברה ומדעי הרוח (שהם כיום לא פעם אויבי
התרבות). וזאת מכיוון שכל מה שיש זה צורות למידה - ואין עולם. אם אנו לומדים את עולם הרוח, אין זו טענה בדבר קיום עולם
חיצוני כזה שהוא מושא ללמידתינו, אלא שיש צורת למידה אוטונומית וייחודית ומעניינת ומאתגרת - מתודה - שהיא למידת רוח (ובאותו
אופן - למידה דתית). בדיוק כמו שיש צורת למידה מדעית-חומרית, או צורת למידה בודהיסטית, או אסתטית, או קבלית, או מתמטית. כך
יש גם צורת למידה תרבותית. כבר לא צריך להעמיד פנים שאנחנו מדברים (ברצינות תהומית כמובן) על עולם שאינו קיים מחוץ לשפה, אלא
אנחנו באים מבפנים - בתוך הלמידה. דהיינו: הלמידה של הרוח היא עצמה המשמעות של להתקיים בתוך עולם הרוח - מבפנים. לכן כל מה
שצריך כדי להיות ברצינות חלק מעולם רוחני כלשהו, שקיים בתרבות כלשהי, זה להתעניין וללמוד. אין מה להתעסק בשאלה אם יש השם
בעולם שם בחוץ, אלא כל מה צריך זה שתתקיים למידה מעניינת - שהיא למידה יהודית, או דתית, או חסידית. כי עצם הלימוד הוא
האמונה. לימוד המתמטיקה הוא המתמטיקה עצמה, ולימוד התורה הוא התורה עצמה, ולא שיש איזו תורה אונטולוגית (או מתמטיקה אפלטונית
אונטולוגית) שצריך להאמין בה כדי ללמוד אותה. זו המשמעות של אמונה בעתיד - זו אינה אמונה באיזשהו עולם עתידי אונטולוגי,
והעדפתו על ההווה, אלא עצם הלמידה - היא האמונה בעתיד.
לכן, עצם פיתוח התרבות הוא האמונה בה. והתרבות, מצידה, היא האמונה שהעתיד ישמע. גם אם בדרך שאיננו מעלים על דעתינו, ושהיא
לעיתים אירונית וערמומית עד בלי די. בדיוק כמו שהפרעונים שכמהו כל כך לנצח את המוות הצליחו באמת להשיג חיי נצח, אבל לא בעולם
המתים - אלא במוזיאונים, כיצירות תרבות. או כמו שברנר הכופר קיבל את האף-על-פי-כן שלו מהחשיבה החב"דית הפרדוקסלית שקיבל
בחיידר, ואת הפוזה והפרוזה הווידויית וההלקאה העצמית והציבורית האכזרית מתנועת המוסר בה גדל. כך הוא ייסד את המסורת המתנגדית
בתוך הספרות העברית (שמתנגדת לסיפורי חסידים), שממנה צמח המשך עולם הרוח המתנגדי בתוך העולם החילוני (חיבוטי נפש, תוכחה,
רטוריקה של אותנטיות, נהמת הנפש וזכות הצעקה שהופכת לחובת הצעקה, תנועת המוסר של הטפת המוסר, וגו'). והנה כיום חוזרת המחלוקת
מלפני 250 שנה, והשמאל החילוני המתנגדי מתפלץ מחסידי הימין ואדמו"רם (שלא לדבר על החצר). זמיר עריצים וחרבות צורים! לכן
צריך להילחם היום בתרבותינו על זכות הלחישה. ברנר כתב - והעתיד אפילו לא קרא, אבל שמע. אם יש לך מה להגיד לעתיד - אתה לא
צריך להיאבק. פשוט תכתוב לו. דווקא המאבק של אנשי ההווה הוא שמראה שאין להם מה ללחוש בסוד לאוזני העתיד. אין להם אמונה
בעתידם שלהם עצמם, ולכן הם נוהגים בשוק התרבות כמנהג התגרין. דעות בקילו ואינטלקטואלים בשקל, על הסכין! אתם באים לפייסבוק?
המשגיח נותן עכשיו שיחת מוסר (לכן זו חובה מוסרית לעשות לו לייק).
אבל - אם למרות כל זאת ו-"אף-על-פי-כן" נחזור למקום ממנו פתחנו, מה באמת יהא על "האדם"? מה יש לתרבות להציע לאדם מהשורה?
כלומר - (בעידנינו השאלה מתהפכת!) מה יש לאדם מהשורה להציע לתרבות? האם תפקידו הוא הערצה ותמיכה כספית גרידא? (עדיף שלא,
שהרי מנגוני ההערכה שלו קלוקלים לגמרי ולכן הוא משחית את התרבות בבואו לעזור לה). מה הטקסט הזה מציע לתיקון "האדם" (החירש,
הטיפש, שאין שום אשליה שהוא ישמע דבר)? הצרה הגדולה של האינדיבידואליזם העקר עצמו היא התכחשותו שלו למימד העתיד של קיומו.
כן, אתה יודע שאתה לא באמת מוכשר, לא ברמה שתיזכר בעתיד, אבל מכיוון שאתה אינדיבידואל בתפיסתך העצמית אתה לא יכול להתאפק
מלהפריע לתרבות, להרעיש ולבטא את עצמך (וכמה רעש יש בתוכך! אתה בוודאי חושב שזה ערובה לערכך, בניגוד לשקט הנפשי ולריכוז
העצום שמצריכה יצירה אמיתית). אבל הצורך הזה עצמו נובע מהתכחשות למצבך בעולם, כולל להזדמנויות שהוא מציע, ולמעשה להזדמנות
הגדולה שהיתה ידועה ומרכזית בעולמו של כל אדם עד לעידן האינדיבידואליסטי.
תנועת המוסר? בבקשה. אתה עץ עקום וטיפש, שלא יתיישר לעולם, ויש לך רק הזדמנות אחת בחיים לעשות פרי אמיתי בשביל התרבות:
איינשטיין אתה כבר לא תהיה, אבל אתה עדיין יכול להיות אבא של איינשטיין (שגם לו, באורח פלא, קראו איינשטיין!). מימד הקיום
העתידי היחיד של "האדם" הסביר, שבו הוא תורם לתרבות, ידוע בשם: ההורות היהודית (כן, זו לא רק האמא, למרות יחסי הציבור שלה).
זוהי ההורות שכל מטרתה היא ליצור ילד גאון שיתרום לתרבות הרבה יותר ממה שהוריו מסוגלים, תוך ויתור על העצמי שלהם ("מה שאני
עשיתי בשבילך!"). והישגי התרבות היהודית בעולם - מעידים שזה מצליח. ההורות היהודית היתה מפעל תרבותי מן המעלה הראשונה ברמה
העולמית, ואם יש איזשהו אובדן תרבותי שיש לקונן עליו בתקופתינו, ולקוות לחזרת ימיו כקדם, הרי שזו ההורות הזו. וזו בדיוק הצרה
עם התרבות. כל מה שהיא דורשת זה לחכות דור. זו דרישה קשה מנשוא בשביל האינדיבידואל, אבל כאינדיבידואל אתה לא שווה כלום,
בניגוד למה שמכרו לך. מה לעשות - דרישת המינימום של התרבות (דור!) היא תמיד דרישת המקסימום מהאדם.
לחלק א’