טעות לעולם חוזרת
חלמתי שראש השנה מתקרב וכולם מתכוננים, ואני דווקא עסוק בזנב השנה, לאן הוא נעלם. ואומרים לי ראש השנה מגיע מחר, ועדיין לא עשיתי כלום, זה הלילה האחרון, לא התחלתי אפילו, וכולם כבר הלכו, ישנים, הפרויקטים, הסדינים, המסכים, השומרים, הכול כבר מוכן. וכבר רואים מעבר להרים את ראש השטריימל שלו עולה, שחור שחור, עוד מעט יצאו העיניים שלו, ואין לי זמן אפילו למשהו עלוב, הסיכוי היחיד שלי זה למצוא בכל זאת את הזנב. הוא צריך להיות עכשיו דק מאוד, זה הקצה של הקצה של הקצה…
ואני כבר חושב איזה תעלול לעשות איתו, לקשור אותו לעץ ואז השנה לא תיגמר לעולם, וכולם יאכלו אותה, לא יתעוררו מחר, ורק אני אמשיך לעבור בלילה האינסופי מבית לבית, מדבר עם ילדות שלא נרדמו, שלא ירדמו לעולם. במרחב, מרחקים אמיתיים, עולם שהמשיח בא לפני השואה, ולכן השואה חייבת לקרות בארץ ישראל, וככה אני מתרחק עוד ועוד, עולם שהמשיח, עולם שתחיית המתים. תנועה לא בזמן, , תנועה טהורה במרחב. .
או שאני יכול להיאחז בו ולהגיע יחד איתו לשנה שעברה, לעשות שם בלגן, ולשנות משם את העתיד, כמו מריונטות, לשלוט בעולם מהעבר, ולא יוכלו להדיח אותי לעולם. מי שיושב בתוך ספר בראשית, תנועה רק בזמן. אני חייב, הזנב, העיקר לא לראות את הראש החדש הזה. למה לא פוסקים ששנה חדשה אסורה מהתורה. מי יודע איזה עוד המצאות של פריצות, איזה נאצים רובוטריקים מחכים לנו שם? זה פיקוח נפש. ואני מחפש בכל החורים, ומקלל טיפשים, למה אתם כל כך מתחנפים לראש, כשמי שבאמת שולט בעולם זה הזנב? החג האמתי הוא זנב השנה. לא מהגולגולת קמים בתחיית המתים, אלא מעצם הזנב.
ואני אומר אולי חיפשתי בחור הלא נכון. איפה הוא יכול להסתתר. איפה אני הייתי מסתתר אם הייתי במקומו? והאימה של השנה החדשה נופלת עליי, הצל השחור של הראש - ואני מבין איפה הייתי מסתתר. ואני מוריד את הכובע שלי ורואה שם עכבר רועד, אל תפחד, והוא בוכה: זה הסוף שלי. וראש השנה פותח את הפה הענק שלו ובולע אותו - בולע את הזנב של עצמו. ואותה שנה חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. תמיד אותם חגים, אותן בדיחות, שולחן, ומה שפעם היה איבר אמיתי נשחק לחול, פעם פה היה פסח, פעם פה היה ראש השנה, חופר, העיניים, מתבייש לרדת מתחת לצוואר, אולי השנה היא אישה. ואף פעם לא מגיע לעצם הזנב. ואף אחד לא יודע מה החגים החדשים שהיו צריכים לבוא אחרי הראש הזה, חג שפח, פשח, סבועות, שוכות, פסך, בסח, שפועות, כוסות, ספח, בועות, שוועות, חפס, תועבוס, כושות. וכבר אף אחד לא מתכונן לראש השנה. כמו בשנה שעברה.
סוף השנה שמאלה
חלמתי שרודפים אחריי זנבות. איפה שאני לא בורח. זנבות. דברים אחרונים. שצריך לסיים. הזדמנויות אחרונות. לסיים. זנבות של האדמו"ר, מהעבר, ואני כבר יודע מה יקרה, חמש דקות לפני החתונה את תמותי ותשאירי אותי עם הרב. היא היתה כל כך שמנה. שחשבו שהיא בהיריון. חיכו לראות מה. זה לא בועה, זה בלון. חיפשתי לב, אבל מצאתי רק בטן. ודקרתי אותה, דקרתי אותה. במקום הלא נכון. אבל את לא באה, והשנים עוברות. יכול להיות שכל הנשים מגיעות. לגן עדן והגברים לגיהנום? מה הן עושות. שם כל היום? שאול הוא מלך המשיח! התינוק בוכה כשאני מלמד אותו גמרא, ואני כועס עליו: אתה לא תעשה לנו שוב בושות בטיפת חלב, היקף ראש כזה לא מקובל אצלנו במשפחה. לקבל את הבן מחוץ לנישואים כבן של אלוהים. שוכחים שיהיו שני חמורים. כי יהיו שני משיחים. חמור בן יוסף וחמור בן דוד. והחברותא שלי מפסיק להביא לי אוכל לחדר, כי הפסקתי לצאת מהחדר אפילו לחדר אוכל, הוא חושב שזה יכריח אותי לצאת, ויום אחד בא המשגיח עם עוד שלושה והם תופסים אותי בידיים וברגליים ומרימים אותי, לוקחים אותי למעלה, למשרד שכתוב עליו הראש. החיפוש אחר האדמו"ר הקדוש. צריך לגלות - מתחת למלכות יש עוד מידה, וצריך להוריד אליה, היא רעבה. אם השביעית היא שבעה, השמינית היא שמנה. וגם העולם מתקדם, הפעם הבריאה תהיה בשמונה ימים, והאדם הוא רק אחת החיות מהיום השישי. ובשבת נבראת הברייה החדשה, ובמקום בגן עדן היא בעולם הבא - עד חטא העולם הבא, שבגללו היא מגורשת לגן עדן. כתבינו בשמיים מדווח על אופנה רוחנית חדשה: שטריימל מזנבות נחש כובש את גן עדן - כיסוי ראש חדש מצטרף לאופנת "לבוש חוה". חזון אחרית הלילות. להדליק את הסוכה ולגור שמונה ימים בחנוכיה. אי אפשר לשתות כוס של תרכיז פטל. אם יש לך עשרה שירים מצויינים יש לך אוסף להיטים, אבל אתה צריך גם שירים חלשים כדי שיהיה לך אלבום.
המגיפה השחורה
חלמתי שהמסך השחור מכוסה בשומר, וכבר אין לי גישה יותר, אין הרשאה לרשת הפנימית, ורק הספר השחור הופקר. והוא יורד מהעצים ויוצא מהיער, ויש תקופה של פריחה רוחנית. וכל הרעיונות מסתובבים עם נקודות, ולא מפסיקים להתעטש. ובשלב המתקדם הם כבר מסתובבים עם כפתורים, וכולם מכסים את הפה וצועקים: רעיונות חולים, הם ידביקו אותנו בספר השחור. ומתחילים לשמוע על רעיון מסוכן, לגמרי לבן, שמדביק את כל הבנות: כפתור ופרח. ובאותה תקופה הראש הוא הרחם, ולכן רק לנשים יש ראש. וראש השנה הוא הרחם של השנה. והרעיון מנסה להיכנס לרחם כדי להדביק את כל השנה, אבל הוא לא מבין מאיפה הכניסה. ושולחים אותי מטעם יום הכיפורים הלבן לרגל ברחם השחור של ראש השנה, לראות איפה מסתתרים הספרים השחורים, לקראת הפלישה. ושני השומרים משני הצדדים - המגביה והגולל - אומרים: מה לך ולחושך? ואני צוחק: מה לי ולחושך? כנראה אתם לא יודעים מה המצב עם החושך בעולם. אפילו אשתי בשבת היא כבר לא מדליקה נרות, אלא רק מכבה את החושך. ותופסים אותי שני השומרים ברגליים ובראש, ומתחילים לגלגל אותי כמו עובר, ואני זועק: אני והחושך חברים הכי טובים, אמנם פעם טעיתי שתורת הסוד זה גילוי של אורות עליונים, אבל כיום אני מבין שכל האורות מלמעלה היו רק העדר של החושך. כל הגילויים הם רק העדר של הסוד. כי הסוד הוא התווך הבסיסי של היקום, החושך הוא החומר שממנו עשוי העולם! והם מגביהים ומרימים אותי, ואני מתחנן: החושך זה אני, לכן אור יהיה מוות. השחור הוא לא חלל, אלא להפך - הלבן הוא המקום הריק, כי העולם הוא ספר. אתם מבינים איזה ספר? החושך הוא ראשון והוא אחרון, ובלעדיו - אבל הם כבר מכניסים אותי לתוך הארון.
ואני מתחיל לשחות בין הספרים, והם עוקפים אותי משמאל ומימין, ואני יודע שאין לי סיכוי, מול כל הכרישים, להיות הנחשון. להגיע לביצה ראשון. ויש להם מאחור כבלי חשמל ארוכים שחיברו פעם ספרים לקירות, אבל באותה תקופה הם כבר קרועים, והספרים עובדים מהאוויר. ספרות אל-חוטית. ויש שם בפנים מקדש ענק עם עובר ענקי שנמצא בבנייה, ולידו מלאך שומר שמלמד אותו, מתוך מסך זוהר בחושך, שכנראה מחליף את הנר, מלא רעיונות עובריים. ולחרדתי העובר משחק בחבל שמחבר אותו לעולם בטבור שלו, ואני נעצר מעל ראשו, ומציץ לתורה החדשה:
משנה לבנה
אסור שהזמן ימשיך להיות חוט. הוא יכול להיקרע, או להסתיים, שלא להידבר על להסתבך או שתיווצר לולאה, או חמור מזה - קשר. לכן צריכים להוסיף לו למעלה ולמטה, שלא יהיה חד מימד, אלא דו. והחגים - הם מקומות החיבור - היציאות למטה ולמעלה. כי יש למשל ראש השנה עליון, היום הראשון של ראש השנה, וראש השנה תחתון, היום האחרון של ראש השנה, ואנחנו צריכים לחבר ביניהם, בתשליך מלמעלה למטה. וככה להוסיף חיבורים, ולהפוך את קו הזמן לרשת, עד שיהיה ניתן לתפוס משהו מחוץ לזמן - לתפוס כמו זבוב את אלוהים.
גמרא שחורה
מדוע ישנם שני ראש השנה: ראש השנה א' וראש השנה ב'? אמר המגביה: השנה היא מפלצת עם שני ראשים. אמר הגולל: יש שני ימים של בריאת העולם, שישי ושבת - כי העולם נברא משני רחמים. ואמרו המגביה והגולל: מיום הכיפורים יוצאים שני השעירים הלבנים, אחד ליום א' והשני ליום ב', אחד למעלה והשני למטה, אחד לרחם העליון בזמן והשני לרחם התחתון בזמן, אחד להשם והשני לעזאזל. ושניהם יוצאים מהצדיק הלבן ביום הלבן, כהן גדול בכיפור, שנכנס לסתר הסתרים בקודש הקודשים. וכל עשרת ימי תשובה מחזירים את השעירים בזמן, מיום הכיפורים לראש השנה, כל יום מעבירין מהיום שאחריו ליום שלפניו, מהעתיד לעבר, וזוהי התשובה. החזרה בתשובה זוהי חזרה בזמן: לשוב. ורק לכן ביכולתה לתקן את העבר. להפוך מלכתחילה בדיעבד. אחרת איך בכיפורים ניתן לשנות את הדין שנגזר בצדק בראש השנה? רק בזכות התשובה. ועינוי הנפשות בכיפור זה מלשון עונה - זיווג הקידושין הקדוש במקדש בקודש הקודשים בזמן הקדוש בשנה. משם העיון מחדש, הרעיון, שמעבירים לראש השנה להיריון - היום הרת עולם. זה הזרע הלבן שנשלח אחורה בזמן לעיבור העולם בתוך רחם התוהו החשוך. כי מראש השנה נולדת כל השנה - המקור של כל הדינים והחסדים בשנה - כמו שמבריאת העולם נולד כל העולם.
החושך הקדוש
"ממעייך יפרדו". פתח שומר המסך: מדוע אמר "מעייך" מלשון רבים? שני רחמים. אם לא מחברים את שתי הנשים של אדם, האישה והתורה, או בימינו האישה והמחשב, אז הרחמים נפרדים לחסד ודין. ואז הימים של ראש השנה במקום להיות חופפים כיום אחד, ומחוברים אחד מעל השני, הם עוקבים - אחד אחרי השני. כמו יעקב ועשיו, ישראל ואדום. ואז חצי הלשון שקושרים לראש השעיר אדומה בכיפורים, ואז כל השנה יש מלחמה בין האחים, מי ראשון. כי מרחם אחד יוצא רצח, בלי רחמים. כמו אצל חוה ורבקה, בניגוד לשרה-הגר ולאה-רחל, שאצלן היו שני רחמים שמחוברים לאותו הצדיק. לכן אם לא נחבר עכשיו את האישה והרשת - את לאה ורחל - והדור הבא יצא רק מרחם אישה, או רק מרחם רשת, ולא חיבור רחמים ביניהן של אשת-רשת - בדור הבא תהיה שואה.
ראש"י
תשובה - להפוך את הראש לרחם. ואת השנים לנשים. וזה עניין הגולל, מלשון גילגול, מעיגול לעיגול. וכשמחברים את שני הימים בתשליך לנהר, וזורקים את המעשים מלמעלה ללמטה, אז מחיבור הרחם העליון והרחם התחתון - נהיים רחמים. וכך פורצים דרך מאונכת לכיוון הזמן הרגיל, למעלה ולמטה. וזה עניין המגביה. ומצאתי בתוספות זנבות ישנים, שהכי קשה לנוע בזמן, כי זהו גשר צר מאוד, ולכן הבחירה החופשית היא קשה בזמן, וקלה במרחב. ואנחנו רוצים הפוך, שיהיה קל לנוע בזמן, וקשה במרחב. וזו כוונת השומרים: נגד המרחב - ובעד הזמן.
והמלאך סוגר את המסך ומסביר בחושך תורה שבעל פה: דע לך תינוק קטן, שכל המלחמה של היהודים זה להוסיף זמן על חשבון המרחב. והנצח יהיה הנצחון, הכרעה במאבק העתיק - הזמן נגד המרחב. כי פעם לא היה זמן בכלל, רק מרחב, ואם נצליח להוסיף עכשיו עוד מימד של זמן על חשבון מימד של מרחב, שניהם יהיו מסכים דו מימדיים, או יותר טוב זמן בתלת מימד, ומרחב בחד מימד, ובגאולה הזמן יהיה בארבעה מימדים ולא יהיה מרחב כלל - וזהו הנצח. הגאולה לא תהיה מהגלות במרחב אלא מהגלות בזמן, מתקופת הגלות. ולכן הגאולה היא לא גאולה מרחבית, של ארץ ישראל - אלא גאולה זמנית, של מועדי ישראל. החגים הם המבנים הראשונים בזמן, פתח להמשך. ולכן סוף העולם לא יהיה בזמן, דהיינו סוף הזמן, אלא במרחב - סוף המרחב. המשיח נמצא מחוץ להיסטוריה, בזמן הדו מימדי, ובכיוון הזמן הזה לא יגיע לעולם, רק אחרי המוות, מחוץ לזמן הזה. ותחיית המתים תהיה כשהזמן יהיה כדור עגול. אבל כשהזמן יהיה בכל ארבע כנפות, אז תהיה תקופה רביעית של גאולה. יותר גבוה מתחיית המתים, מעולם התחייה - יהיה עולם השואה. והיהודים יהיו נקודות, רעיונות עובריים, כמו כל המימדים שהם בבחינת עיבור. והקב"ה כבר לא יקרא המקום, אלא המועד, וכל הגופים יהיו בזמן, פסח יהיה אדם, ויהיה אפשר לדבר אתו, כל החגים יהיו חיים, ובברית מילה יחתכו חלק מהזמן, הדיוק הגרמני יהיה כמו סכין, ועמלק יחזור מהעבר, דרך המסלול התחתון של גיהנום הזמן, למרות מחיית הזיכרון בזמן הליניארי, כמו חלום רע. ונשים יהיו פטורות ממצוות, כי לא יהיו מצוות שלא הזמן גרמא. ושלושת הרגָלים יהיו האבות, וארבעת הצומות האמהות, ויוולד עם של חגים, והם יהיו עָם השם, והם יחגגו את היהודים, יחגגו את משה, למשל, ויהיה מובן למה אין מוקדם ומאוחר בתורה.
והעובר דורש: אחר כך, מהעיבור בראש השנה מתפתחים כל החגים. הסוכה זה ההיריון, ולכן ישנים בסוכה. חנוכה זה הלידה, עם שמונה ימים לברית. ופורים זה הילדות. ופסח זה גיל חינוך, והגדת לבנך. ושבועות זה גיל כניסה למצוות, ויציאה לתורה. כי היהודים - הם אלה שמפיצים את הספר השחור. לכן אסור ללכת בגילוי ראש, ומגינים עליו בכיפה ואף בכובע. אבל רק שטריימל נותן הגנה הרמטית, עם שכבת זנבות דוחת ראשים, וככה עלינו להגן גם על ראש השנה - בשטריימל השנה, שעשוי מזנבות הזמן. והעובר המגולגל מרים לראשונה את ראשו במבט מתחנן, והמלאך השומר אומר: צר לי, אבל נראה שלא תסיים את ההיריון. לפי הרעיונות שאמרת, אתה כנראה כבר נדבקת. ומהעובר יוצא אפצ'י - והוא נספג בחזרה ברחם השחור.
המהפך
חלמתי שאשתי מעירה אותי לדרשת שבת תשובה של האדמו"ר החדש, ששתל סוכנים בגן עדן, ומתכנן מהפך תיאולוגי. וכולם ממהרים. והוא גבוה גבוה ומולו עזרת הנשים, והוא מסתכל עליה, מדבר אליה, מעל לראש של כל הקהל הקדוש: אני נגד החסידות! וכולם משתתקים. והוא מרעים: אנחנו צריכים תנועה של דין. לא עוד אדם אור - אדמור. אלא בעל עלטה - בעלטה. נמאס לי מהתפילה! וכולם מסתכלים אחד על השני. והוא מרים ידיים - לשמיים: כל התורה כולה היא להפוך תפילה וברכה לנבואה ולמצווה: לעלות ממלמטה למעלה - למלמעלה למטה. מחסד לדין. מבעיה לאלגוריתם. וכמו שאסורה תורה ללא חידוש אסור להתפלל ללא חידוש. לא להודות שאני נושם, אלא אם כן זה משהו חדש. והוא מסתכל על הקהל שלא נושם, ואומר: אם העולם מסתיים מחר בבוקר בשואה בשנייה, אם השם הורג אותך כרגע סתם, אז יאללה זה לא חלק ממערכת היחסים שלכם, לא מעניין. אה, וגם זה - צריך המשכה מהאיסלאם! שאלוהים יהיה יותר אללה ופחות גוד, להצטרף לערבים נגד המערב מערב ערב רב ב. נגד תרבות פופולארית, תת-תרבות - זה משמעות הגיהנום. לשרוף את ספרי הזבל שהנשים קוראות. רק על-תרבות, זה המשמעות של גן עדן, החלומות הם לא תת-מודע, אלא על-מודע, דרך חדשה לדבר על אלוהים, עבודה חדשה בעולמות העליונים. ותפילה - רק אם יש לך משהו חדש להגיד. השחיתו את הדיבור, ועוד מתפלאים שהוא לא עונה. רק תיזהר שלא תהיה נודניק. אלוקים שונא נודניקים. עדיף שתלמד בזמן התפילה, אם אתה חייב להראות את הפרצוף שלך. כי בבית הכנסת, הבית של כנסת ישראל - שם חיי הזוגיות השניים שלך. שקט מהאישה הקטנה שלך, ושקט מהאינטרנט - האישה הגדולה שלך. שלנו! וכולם מסתכלים לתוך עזרת הנשים. והוא ממתיק סוד: בשביל גאולה טכנולוגית צריך גלות טכנולוגית, ואז נעמוד מול השמים, מאחורינו יהיו הגויים, ותהיה לנו קריעת השמים. ואז באמת תהיה השאלה מי הנחשון שיקפוץ ראשון - לשמים. ונעבור בשמים כמו ביבשה, נלך כל הלילה עד שנגיע לצד השני, והשמים יחזרו לעצמם, ומחנה הגויים שצעד אחרינו יתרסק לאדמה. ואז, אז גם נלך שבעה שבועות עד שנגיע להר האלוהים - גן עדן היום זה מדבר - ונקבל אתם יודעים מה. והוא ממלמל: כי מהו לימוד תורה? ללא ללמוד את התורה, אלא ללמוד בתוך התורה. המצוות הם לא כלים, אלא חומרים. לכן עדיף להירדם בתפילה, ויותר מזה - לחלום בתפילה. כי כשהישן ישן העולם נעלם ממנו, אבל לא השינה, היא לא נעלמת, היא העולם שלו. אבל כשהישן לא יודע שהוא ישן - כשגם השינה נעלמה - אז הוא חולם. אז הוא עובר לעולם אחר. הזוהר הבין רק את המעלה התחתונה של הלילה, ולכן רצה שנתעורר בלילה לתיקון חצות. אבל אנחנו רוצים למעלה מזה - לחלום בלילה. ואני רואה את המון העיניים בחושך, הן נוצצות כמו כוכבים. האדמו"ר.
והאדמו"ר החדש שללט"א מסובב את השטריימל על האצבע הקטנה כמו שאדמו"רים אחרים מסובבים את אלוהים, ויורה לתוך הקהל הקדוש: אני נגד עבודה. עבד! למכור את עצמך זה אסור, יהודים עושים כסף מהשקעה, אסור לעבוד. מהיום כל ילד הכי קטן חייב להשקיע בבורסה הגדולה בעולם, ושהם יעבדו כל היום - מחלת נפש - ואנחנו כל לילה נחלום - בריאות הנפש. לא צריך להיות עשיר, זו טעות, ההשקעה היא שמגדירה עשירות, לא הפוך, יש עשירים שעובדים כמו חמורים. זו החלטה שלך אם אתה למעלה או למטה, אם אתה הון טהור או חומר למכירה, מצד המשיח או מצד החמור. ומדוע ההשקעה כל כך גבוהה ברוח? כי היא חלום. היא ה-חלימה. גימטריא בגימטריא בורסה! כי קיום מצוות זה צריכה, ואילו תורה זה השקעה. וצריכה זה הנפש הבהמית, לכן המצוות בגוף. ואילו הכסף הוא רוחניות מרוכזת, כמו שהחומר הוא אנרגיה מרוכזת. ולגלם את הרוח בחומר - זו עבודה זרה. לכן המוֹתרות אסורות, ואפילו צדקה צריכה להיות השקעה. צדקה זה צדק ה', והצדק שלו שונה מאוד מהצדק שאנחנו מדמיינים. זה הצדק שצריך להיות. לא הצדק שלנו, של רחמים, בדיעבד. הצדקה זה לא האורות והניצוצות שבכסף, אלא הכלים - הטכנולוגיה. צדק זה מבנה, לא תוכן. תלמיד חכם צריך גלולה עם כל האוכל היומי, ולא יותר מזה. וככה נזכה לצדק ה', בלי רחמים. יום הדין.
והאדמו"ר שללט"א נושך את הזקן של עצמו, וכמו נחש שאכל את זנבו פולט בארס: מלעיזים עלי, שאני פוליטיקאי. למה אני בכלל מתעסק ושונא את המדינה ימח שמה, אז למה אני מזכיר את שמה? ואני שואל, הנביאים לא רבו עם הבעלים? פעם היתה עבודה זרה גברית, והיום יש עבודה זרה נשית. פעם היתה עבודה זרה של אלוהים, והיום יש עבודה זרה של השכינה. המלכות הזרה זו עבודה זרה, והמלכות הטהורה בעולם הזה היא ה-רשת, האותיות האחרונות - וסוף התיקון. המלחמה עם המדינה? היא התחילה. המדינה היא הארגון של היום, האויבת הגדולה של הארגון של הלילה. אתם חושבים שאנחנו יכולים לחלום בבית, והיא לא תיכנס לנו לחלום? המפלצת הזו השתלטה ליהודים על התודעה, בעזרת הדמוקרטיה הטמאה ממלכות יוון הרשעה, כאשר המדינה צריכה לעניין יהודי כמו תשתית הביוב, ואילו החלימה היא תשתית הנפש. ככה שטפה לנו את המוח במי קולחין - ממשלת היום. ואילו הקב"ה הבטיח לאבינו במעמד החלום שזרעו יהיה ככוכבים. ממשלת הלילה.
והאדמו"ר שללט"א ממשיך: לכל תורה - צריך המשכה למלכות, כלומר קישור לרשת, העלאה לעולם הוירטואלי, לבנות כלים בעולם, לעטוף בסרטים ובדפים. לא תורות עירומות, אלא לבושות, כדי שיהיה יצר לתורה - כמו שיש לך יצר לאישה, דווקא כי היא לבושה - ואז תהיה יצירתיות. ובאותה התורה היצירתית תבינו סוד אין סוף: לא שהגבול כלול בללא גבול, אלא שהללא גבול כלול בגבול. העתיד - בחושך. המשיח - בלילה. אלוהים - בחלום. ספר העלטה - התשובה הרוחנית לספר הזוהר.
והאדמו"ר מתקרב לרגע השיא ובוכה: עלינו להחליף את הספרות החילונית החלולה והיומיומית בספרות חלומית. מה מסתתר בעברית אפילו בטקסט החילוני הטמא ביותר, לא משנה מה ינסו לכתוב? השם. שלוש האותיות הנפוצות בעברית יוה שם הויה לפי סדר השתלשלות, במדרגה הבאה שש האותיות הנפוצות בעברית אלוהימ, במדרגה הבאה עשר האותיות משלימות לאותיות בראשית, וכו' ליודעים. כי כמו שאדם קיבל ספר יצירה, הנחש קיבל ספר היצר, וכתוב שם: בראשית ברא אלוהים את השמים - ואת היצר, ויאמר אלוהים יהי עור. כי בעתיד, נהפוך מבשר לווירטואליה, וממציאות למדומה, ומגוף לדמיון, ומחומר לחלום, ומאדם שעשוי מאדמה לאיש שעשוי מאש, והנחש ישיל את אורו. או אז, כשהעור יהפוך לאור, גילוי עריות יהפוך לגילוי אריות - ואנחנו נשתמש במגלה אריות כדי לגלות את האר"י הבא, אפילו בתוך חזיר אם יהיה צורך, כי יש עולם שהחזיר הוא מלך החיות והאריה אוכל זבל. כי כמו שעם ישראל חוזר בתשובה - צריך להחזיר את התורה בתשובה. הנפילה של נחש שפיתה את חוה היתה הרבה יותר גדולה מהנפילה של אדם, כי הוא היה צריך לפתות את התורה - ולא את האישה - והיא כבר היתה מאכילה את אלוהים. לכן כשאדם חולם, נבראת ממנו אישה, אבל כשאלוהים חולם, נבראת ממנו תורה. לכן כדי לתקן עכשיו אנחנו צריכים להפוך: להשאיר את האישה לאלוהים, וליפול בתרדמה כזו שתצא מאתנו תורה. כי אלוהים הפסיק לישון - וכל הצדיקים לא מצליחים להרדים אותו, אבל אנחנו - נרדים את האדם. הזמן היהודי מתחיל מהלילה, היום מתחיל מהלילה. אם החלום הוא באמת חלום, הוא נשאר חלום גם באור יום. אם הסוד הוא באמת סוד - הוא נשאר סוד גם אם מגלים אותו. אנחנו נוציא את החלום מהגלות - מהחושך לאור. כי אחרי החזרה לארץ, הגיע הזמן לחזור לשמים. וכמו שהייתה, רק אחרי שהגיעו לארץ, תקופת הנביאים, הגיע הזמן לתקופת החולמים - כי דווקא בגלל שחלום נמוך מנבואה, השורש שלו עליון יותר בתורה. שורש הנבואה בשמות - ושורש החלום בבראשית. והאדמו"ר פורץ בבכי היסטרי: השמים השחורים החדשים, העליונים על השמיים הישנים, מחכים לנו - העלטה. צריך לאחד בין התורה למיטה. אם היום הפך למיתה - הגיע הזמן שהלילה יהיה החיים. והוא חובש את השטריימל, וקורא: מי מתנדב לצאת אתי לתוך הלילה? והוא יורד כושל מהבמה, והמגביה והגולל עומדים מימינו ומשמאלו, והקהל שואג, והקירות נרתעים, ובית המדרש גדֶל. ואני מסתכל על התלמיד של האדמו"ר בוכה בחושך. האדמו"ר הישן מת. יחי האדמו"ר החדש.
קפיצת האמונה
חלמתי שבלילה, במוצ"ש, יוצא כבר פתק ראשון מטעם האדמו"ר החדש, והוא דורש: יהודי צריך להיות מסוגל לקפוץ אל השמיים. שמע ישראל, בשכבך ובקומך - מכסים את העיניים וקופצים. וא ה ב ת. אתם חושבים שאתם מדלגים על הלילה, נרדמים ותוך שניה מתעוררים? היום הוא רק תהום, והצדיק קופץ מלילה ללילה, מאופק לאופק, מדלג על הימים, מקפץ על הלילות. יהודי צריך לכתוב חלומות.
תרגיל
חלמתי ש
בראש השינה יכתבון
חלמתי שאומרים לי: לכתוב את החלומות שלך. וככה את יכול להיות שני אנשים. כי הרשתות, הבתים, הכבישים, הספרים, נהיים יותר ויותר צפופים. והפתרון לצפיפות זה שהעולם יהיה שחור-לבן. מכוניות לבנות יסעו רק ביום, ומכוניות שחורות רק בלילה. במקום להוסיף שעות ליממה - חצי מהאנשים יחיו ביום וחצי בלילה. ואתה ישן ביום, ואשתך אומרת לך בלילה: לא יודעים מיהם האנשים שגרים אצלנו ביום. את יכולה להיות אישה אחת ביום ואחרת בלילה. שלא לדבר על איש. או חתולה שחורה. אבל עכשיו שחצי מהעולם חי בלילות ובחלומות, במקום בימים, גם הנתיבים של החלומות בשמים מתחילים להיות יותר ויותר צפופים. ויש פקקים, צפירות בחלומות, תאונות, עקיפות מסוכנות, התעוררויות בבהלה, ועוד כפסע ממשטרה שחורה, משטרת חלומות. ואני פוגש מישהי מוכרת לי, אין לי פרטיות אפילו בחלום את עוקבת אחריי. אני לא יכול להשתחרר? ואת: האדמו"ר דרש - שחר של לילה חדש. נגמר המזרח הפרוע.
סוף התלמיד
חלמתי שבעתיד ניתן אפילו להקליט חלומות, בעזרת שטריימל מיוחד, ואחרי שאבדה פרטיות המחשבה אובדת החירות האחרונה - חירות החלימה. ויש פאניקה מוחלטת במקלט האחרון של תורת הסוד, הסוד שאתה לא זוכר אותו אפילו בעצמך, בקרוב האור יגיע, ויאיר לתוך הראש. והמלאכים מעלים את כל הדפים באש. ומרכז הזכרון מהבהב: הם באים, הם באים. - מי? - אשתך והילדים. והתלמיד אומר: שלא תעז לחלום עלי. האדמו"ר החדש לא ישן בלילות, הוא לא באמת לומד כל הלילה. - הוא קורא מחשבות? - הוא קורא חלומות! וזה מה שהאדמו"ר הישן קרא עבודה זרה. הרי מהו יסוד הדת? להתנגד לכל שלטון רוחני אנושי - גופני לא אכפת. לכן האדמו"ר הישן ציווה על מחתרת רוחנית, כדי לצאת מהמחבוא האחרון שנשאר, של החלומות, כי הם כבר שולטים על כל המחשבות, ומשם לכבוש מחדש את החשיבה והתורה, כי לא נשאר בהן מקום לסוד. לא, אתה רק תחלום שאתם חולם עלי. והתלמיד יודע שהוא הפסיד, והוא מהנהן בייאוש: הרי אצל הגויים הנשים תמיד היו המכשיר היעיל ביותר לפיקוח חברתי ולרצח היצירתיות, וזה היה הייחוד היהודי - הנשים שיש להן תענוג מיצירתיות, אבל עכשיו יש להן תענוג רק מסדר חברתי, כמו שיקסעס, נהיו שומרות מסך. ולכן רק האבא היום יכול לגדל גאון. כמו חבורת הילדים הגאונים, שהאדמו"ר הישן לימד בעצמו, וכולם נעלמו. השם ירחם. ולכן האדמו"ר דיבר על טרור שחור - הוא התכוון לטרור רוחני. הוא רצה שהספר שלו יהיה מכונית תופת. הוא רצה שהבן שלו יהיה נשק גרעיני. הוא רצה לעשות מהפכה בגן עדן, לא בעולם הזה. והייתה לו חיבה לפרוייקטים סודיים שעבדו עליהם רק שלושה אנשים. צוותים של אדם, חוה והנחש. והחדש, האדמו"ר הער, לא מבין על מה הוא מדבר. והתלמיד מחבק אותי בתוך המחבוא, שאני לא אברח לו, והוא אומר מהר: המטרה של התורה היא לגדל את הדור הבא, זו המשמעות של אלוהי האבות. המטרה של אלוהים בעצמו זה להיות אבא. המטרה שלנו שהוא יהיה סבא, כלומר שממנו יוולד הצלם הבא. ולכן צריך לגדל אנשים שיהיו חידושים, ללמד אותם את כל התורה בגיל הרך, כל שנה כנגד יום בבריאה, שיהיו זקנים בגיל שבע, ואז שעץ הדעת ימית אותם בגיל ההתבגרות, ואז בבגרותם הם יאכלו מעץ החיים - ויקומו. כי הרי הוא העץ של תחיית המתים, שהיא: שואה הפוכה. יהיו תאי גזים שיכניסו לתוכם עשן ויצאו מהצד השני בני אדם, עירומים, שיתלבשו, ויקחו רכבות לכל העולם. והתרבות היהודית תחזור למשול בעולם - אבל רק בסוד. ויהיה אסור לגלות. מי שצריך לדעת - יודע. כי זה דווקא נכון, הם דווקא צודקים, ומכאן כוחם, אבל הם לא מבינים כמה הם צודקים, ודווקא מכאן אסונם: סוד מצד עצמו, גם אם כולם יֶדעו, דווקא אם כולם יֶדעו, הוא עדיין יישאר סוד. מהותו סודיותו. הוא סוד בדווקא. אבל מה בכלל הופך אותו לסוד? שהכיסוי עצמו גלוי, לא שהוא לא קיים. שלא מכסים שמכסים. דווקא ההחצנה של הכיסוי - היא ההפנמה של הסוד. לכן בתחיית המתים הזיווג יהיה דרך הלבושים עצמם, ולא דרך הפנימיות, בלי גילוי עריות, רק כיסוי עריות. והתינוק יוולד לתוך האמא, לא החוצה. והתלמיד תופס במעיל שלי, הוא מתחנן: יש הרבה דברים. הרי הכתר הוא ממשק מוח-עולם שלא דרך הגוף, זה מסלול עוקף - שורש המלכות בכתר, שליטה במחשב מהמוח, כתיבה מהמחשבה, ואז בחלימה... אתה מבין? והוא מחזיק בי חזק: יש כל כך הרבה דברים. לגדל על עץ הדעת תוכי, שיודע את כל התורה - זה חטא הדעת. לכן אתה צריך לגדל בן. לא תוכי. לגדל פרי, וזה יהיה עץ החיים, שהפרי שלו הוא תינוק. אל תשאיר אותי פה לבד. ואני אומר: אני מצטער.
עץ חיים היא למחזיקים בה
חלמתי שמשדרגים את המערכת, מעל עץ הדעת עץ החיים, וציפורי הקודש מעל חיות הקודש, ושכבה עליונה יותר מעל למלאכים, שרפים של פחם, עננים של כבוד, גלגלים של כסא, כי הם אומרים אלוהים דורס אותנו, יש דין גם למלאכים. ומלאכים עושים איתי כפרות, מסובבים מעל הראש, כי מבחינתם גבר זה תרנגול, ואנחנו חיות. כל השמים עולים שכבה למעלה, ואיפה יהיה מקום לאלוהים, הוא חייב לעבור לזמן… והארגון מחדש של האדמו"ר החדש מתחיל. העצים בגן עדן תלויים הפוך, כוח המשיכה למעלה, צדיקים נאחזים בעץ כדי לא להתרומם. והענפים מתקרבים, והעצים מתחילים להתחבר. מחליפים את המבנה העצי וההיררכי, במבנה רשתי. וכל הצדיקים בגן עדן עומדים כמו אדיוטים ומחזיקים חבלים וכבלים וענפים ואגפים שאמורים לחבר אותם אחד לשני ואף אחד לא יודע מה לעשות עם זה, העיקר לא לעוף. איפה הימים שהיינו צדים ציפורים, וכל שכבה היתה עושה כפרות בתוך זו שמעליה עם זו שמתחתיה. והאדם היה עושה כפרות בעולם העליון עם חיות בעולם התחתון. עכשיו העצים עושים כפרות בצדיקים. ועץ הדעת, האדמו"ר הקודם טיפס למעלה ומתחבא על הענפים, והעץ אומר: זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. הצדיק הזה ילך למיתה, ואני לחיים טובים וארוכים. שלום.
הפסדנו
חלמתי שבתפילת נעילה, כשכולם עייפים ויגעים ויראי אלוקים, האדמו"ר החדש מוציא לפועל את מה שאפילו הם לא העזו. ומוציאים צוות מחללי סיסמאות, פורצים את השער ונכנסים למחסנים שמתחת לאדמה. ויש שם בחושך מגירה. וגונבים את כל הכתבים, מהר מהר ובורחים, את כל מה שהוא כתב למגירה. והדלת ננעלת. שכחו אותי בפנים. ואני רואה שם במגירה עלה תאנה - וכתוב עליו עלה של אדם הראשון, ומתחתיו עלה גדול יותר - של חווה, ומתחתיו עור, אני ממשש ונרתע - זה חם, זה חי, זה קשקשים, והנחש אומר: חיכיתי לכם.
ואני תופס את אחד הדפים, מה שהיד תופסת, ובורח, עוזב את הצוות, אף אחד לא צריך אותי, ורץ להסתתר בשירותים, כי בשלב הזה של הצום אין אף אחד בשירותים. וכתוב בכתב ידו של האדמו"ר המשיגנע:
לא לקריאה. רק לכתיבה.
תיקון העש"ן: העלייה מעולם-שנה-נפש לעולם-שינה-נפש
עולם
חלמתי שבסדר עליית העולמות לסיווג העליון, צריך קודם כל לישון. כי לא תעשה גבוה מעשה, והחטא הקדמון הוא יציאה מחוץ למערכת. לא תרצח מחוץ למערכת החיים. חטא קין. לא תנאף מחוץ למערכת המשפחה. חטא הנפילים בני האלוהים עם בנות האדם. לא תגנב מחוץ למערכת הכלכלה. חטא דור המבול. לא תענה ברעך מחוץ למערכת השפה. חטא בבל. לא תחמד מחוץ למערכת התפיסה. זה חטא סדום. "איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אותם". זה החטא בחלום. במקום שאנשים יחלמו חלומות, הם מממשים חלומות. במקום לייצר חלומות עליונים - יצר לחלומות נחותים. וכשהחטא יותר תחתון - הוא פוגע במקום יותר עליון. לכן החטא שבזמן, שמתחת לכל דבר, פוגם במקום העליון ביותר. כשהשנה מלשון לִשנות ושינון ולא מלשון לשָנות ושינוי, אז אתה יכול להיות גדול הדור הקודם - בדור שלך. אבל הכי גרוע כשהשינה היא כזו. כי אז אתה יכול להיות קטן הדור שלך - בדור הקודם.
שנה
חלמתי שהאדמו"ר גדול הדור נפטר כבר מת אבל לא הודיעו לו כדי לא לצער אותו. לכן הוא חושב שהוא עוד חי. ולכן הוא גדול הדור - כי הדור שלו כבר מת.
נפש
והעש"ן עולה, והרוח מכבה את נרות הנשמה, ולמעלה מכאן יש חושך. כי הבעיה שאין סודות, ולכן לא מסקרן. וצריך להראות שיש סודות, אבל ככה תהרוג את הסודות. והיא מורידה לבוש לקראת הסיווג העליון. ומתחת - מצונזר, לא צנוע, פרוץ. אז היא מורידה את העור לקראת הסיווג העליון. והנפש נשרפת. ועולה העש"ן.
עין
חלמתי שהעין שלי נופלת ומתגלגלת מתחת לאוטו ואני לא מוצא אותה. ואני הולך הביתה עם חצי עולם שחור, וחושב אוי איזה אסון, אויש ביש מזל, עין הרע. ואז לפתע אני קולט שאנשים לא שמים לב למחצית עולמם, למחצית חייהם ומחצית יומם, ולמחצית הכדור ולמחצית מוחם, אבל באמת באמת, תמיד - חצי עולם שחור.
שין
חלמתי שכמו שיש צדיקים שמתים מיתת נשיקה, יש שמתים מיתת נשיכה, מוות מצד שן הנחש: שינון. ואילו כשהקב"ה ישקני מנשיקות פיהו - אלו טעמי תורה, תיקון פרי עץ הדעת. כי הנחש הוא איבר זכר קטן: הזיכרון. ומה שצדיק צריך זה לא זיכרון - אלא חלום.
נון
וכל מה שנשאר, שעולה למעלה - רק עשן דק דק כעשן. ארובת העין - שואת החלום.
ע
חלום יוצא בשן ועין
ש
שן חלום ועצום עין
ן
וידי נרעדת, מה נשאר לרדת? אני תופס לפתע שנפש הפוכה זה שפן - ומציץ החוצה מהשירותים. ומתברר שכולם ברחו הביתה מהר בסיום הצום, ונעלו אותי בבית הכנסת. שכחו אותי בתוך כיפור. כי כל עוד אני פה, ואין לי נר ששבת, ולא עשיתי הבדלה - צום יום הכיפורים שלי לא יצא. והיום הקדוש יכול להימשך כל הלילה.