סיכום הטור - וסיכום העולם בתחילת המאה ה-21. החתולה מגיבה פעם אחת ולתמיד לכל הפוסטים ולכל התגובות בפיד שלה מאז ומעולם.
אמל"ק: קצר מדי, לא קראתי
"לפי שהוציא את עצמו מן הכלל - כפר בעיקר"
המחאה האתיופית. אונס הילדה. ביבי. הפלאפון של אפי נווה. האונס באי. התבטאות הרב פרץ על טיפולי המרה. ביבי. חזרת ברק. ציוץ
של טרומפ. ההתבטאות על מדינת ההלכה (של מי?). עליית פייגלין. המטוס הרוסי. ביבי. התרסקות פייגלין. איזה קשקוש של בני ציפר.
איילת שקד כהבטחה החדשה של הימין החדש. ההטרדה המינית של גנץ. ליברמן מחפש רמטכ"ל. ביבי. ארי שביט פורש/מתנצל/מתבכיין
שהתנצלותו לא זכתה לכבוד הראוי (החלף במטרידן התורן). מדי פעם: משהו עם עזה. סערת הפונדקאות. רעידת האדמה. ביבי (כבר היה?).
המחאה הדרוזית. ספר חדש של יובל נח הררי. משבר הדיור. הכחשת אקלים. עוד משהו עם הומואים. עוד משהו עם סקס (הפלאפון של גנץ?).
ביבי.
חושבים שיהיה פה יותר טוב אחרי ביבי? תחשבו שוב. הזירה הציבורית הפכה בשנים האחרונות לתיבת תהודה לרעשנים מקצועיים (ביבי
וטרומפ הם רק חקייני פייסבוק וטוויטר של צ'אבס וברלוסקוני, ממציאי הפורמט בעידן הטלוויזיה). השקט לא יחזור לחיינו עם החלפת
הרעשן - כי תיבת התהודה השתנתה. כעת - היא מהדהדת תדרים קצרים בהרבה. כלומר: לא ביבי אשם. אתם אשמים. ביבי הוא רעשן (מוכשר,
אובססיבי) שמתאים את עצמו לתדר הפנימי שלכם. ואתם מזמן הפסקתם להקשיב לבאסים, שלא לדבר על התפתחויות בהרמוניה. האקטואליה
החליפה את ההיסטוריה.
מה גרם לשינוי התדרים החיצוני? בראש ובראשונה - עולמכם הפנימי. פייסבוק, כמו ביבי, היא רעשן (מוכשר, אובססיבי) שמתאים את
עצמו לתדר של ההמון (מה שנקרא בלשון מכובסת וכאילו אינדיבידואליסטית - המשתמש). ומסתבר שהתדר הזה הוא באורך של יממה, או
לפעמים שעה - הזמן שבו פוסט נדחק מהקיר לשכחה מתמדת. אם פייסבוק הייתה בנויה כך שזמן מחצית החיים של פוסט היה שבוע או חודש
(או שנה!) - הדיון הציבורי והתרבותי היה נראה אחרת לגמרי, והקולות השונים היו מתפשטים למרחקים ארוכים בהרבה בתוך החברה,
ומאפשרים דיון אפקטיבי, רב-קולי, איכותי בהרבה, ואולי אפילו עם הרמוניה והתפתחות פנימית. כאשר כל פוסט מחזיק מעמד זמן
מינימלי התוצאה היא קקופוניה ותחרות צרחות קופית - לא מקהלה. שוב ושוב/מנצח הדחוף/את החשוב.
כפי שההוויה יוצרת את התודעה - הארכיטקטורה של המדיה יוצרת את התודעה הציבורית. התכנים הספציפיים הם כבר תוצאה של מבנה
המדיום - ולא בהם האשם בהתמוטטות הסדר המערבי. הדמוקרטיה ותרבותה כסיפור, כרומן רב דמויות ומורכבות (ועומק אידאי!), חזרו
אחורה למבנה פיקרסקי ואף אפיזודי ומתחלף, שהוא סוג נחות ופרמיטיבי במיוחד של עלילה: השערוריה הצהובה התורנית שמסעירה אתכם
(עד מחר בבוקר). כאשר המלך לא התחלף (עקרונית), תדרי הסיפור היו ארוכים בהרבה והיה בו יציבות ולכן גם משמעות. לכן מורשת
הדמוקרטיה - ותוצאה לא צפויה שלה - היא רווחה חומרית במחיר של זיהום רוחני. האקטואליה הנחותה ביותר ("החדשות") השתלטה על
התודעה של רבים וטובים (הפיד, הציבור, ולא מעט אנשים שאת פשוט מתפלאת עליהם), על חשבון התרבות, המדע והאמנות. לכן בגרמניה
וברוסיה צמחה תרבותנות ייחודית - כי הן איחרו בתהליכי הדמוקרטיה. ואילו כיום אומצו החדשות כמשקפיים הנותנים פשר לעולם - ולכן
בהיפוך קנטיאני - כקטגוריות החשיבה. ואיזו חשיבה עלובה היא זו (ואיזו אמנות עלובה היא מצמיחה!).
הפיכת האקטואליה ל-"מוסר" (מה שנקרא "אידיאולוגיה") מאפשרת גם לאינטלקטואל האנין והאינטליגנטי ביותר להתמכר לזבל הזה (כי
מוסר זה "חשוב"). כידוע, הטריק החשוב ביותר של יצר הרע הוא להסוות את עצמו כיצר הטוב. הקומפלקס אדיר העוצמה של
המדינה-הדמוקרטיה-העיתונות-האקטואליה-המוסר הוא האויב הגדול ביותר של התודעה האנושית והתרבות בימינו - וחונק אותן בעוצמה.
מכאן העוינות האדירה שמפלצת זו - התגלמות הסטרא אחרא בעידננו - מעוררת בכותבת טור זה. למעשה, אני לרוב חסרת אונים למול הפיד
שלי ולמול העולם הרוחני המשתקף ממנו (שלא לדבר על תקשורת ההמונים). העיתון נדד ממקומו היאה לו - ארגז החול של החתול - לקערת
האוכל הראשונה של הבוקר, כשהמוח קם רענן מהשינה.
השאלה החשובה כיום היא לא האם ניתן לחזור אחורה, אלא האם ניתן ליהנות מהרווחה החומרית הדמוקרטית, שמאפשרת יצירת יקומים
רעיוניים (כמו "התדרדרות הארץ" למשל), ללא הזיהום הרוחני שמכחיד יקומים כאלה. הטור הזה היה ניסיון חתולי בכתיבה בז'אנר של
האויב, דהיינו בז'אנר של העיתון. העולם הקקופוני, מחוסר התדרים הנמוכים והעמוקים, עולם הרעש הצורמני, דהיינו העולם שלכם -
מעולם לא היה העולם שלנו, עולם החתולים. אקטואליה וכתיבה עיתונאית לא מעניינים אותנו - מטרת ניסוי הכתיבה הזה היתה להבין
אתכם, לזרום עם הפיד בפייסבוק, ולמשוך ניצולים מתוך הסערה היומית החלולה. אבל קשה להתמיד בעיסוק בתחום שאיננו מעניין,
ובכתיבה צינית בז'אנר הפובליציסטי. בשביל זה יש לכם את ביבי, שיש לו מנוע פנימי בלתי נדלה לעניין אתכם, לרגש אתכם, להסעיר
אתכם. מה תעשו בלעדיו? תמצאו ביבי חדש. אני מבטיחה. לכן: אל דאגה. ביבי הוא מטאפורה, הוא הריק הפנימי שבמרכז הסערה - והריק
הפנימי לא הולך לשום מקום. שערוריה הולכת וסחריר בא - והביבי לעולם עומד.
המלצתי האישית היא לקרוא את העיתונות כחצי שנה אחרי התרחשות המאורעות, כמסנן רעשים. כך גם היה עדיף לקרוא את הפייסבוק, כחצי
שנה אחרי כתיבת הפוסטים, אם הדבר היה ניתן טכנית. למה שאין ערך אחרי חצי שנה - גם אין ערך בזמן אמת, והחיים קצרים מדי עבורו,
וגם קצרים מדי לכתיבה על ביבי (שמה הרלוונטיות שלה בעוד חצי שנה, מלבד כסמל לעידן?). בינתיים, עד שהעולם ישתנה, אפשר ליהנות
מתקופת השפע החומרית הנדירה בה יצא לנו לחיות, ולעסוק בחיי עולם במקום בחיי שעה. להתכרבל בסל החתולי - ולהעמיק
בכתבי
הפילוסוף הנתנייתי
הדגול, שהם המילה האחרונה בתחום החשיבה האנושית, או בכתיבתו של העיגול, שהיא המילה האחרונה בתחום הפרוזה.
כמות התוכן באתר הזה שווה לספר עב כרס. טוב לי תורת פיך מאלפי לייקים ופוסטים.