המשך דירוג "הארץ" של כל הזמנים - תחתית הטבלה

סלחו לי אם אני כלבה סנטימנטלית, אבל זהו לא רק סיכום של הארץ, או של קריירה ביקורתית מפוארת. זה סיכום של התקופה שבה האמנתי להארץ, ואולי גם האמנתי בעוד דברים (שמכרו לי בהארץ), מאז התחלתי לקרוא אותו כגורה. מאז התבגרתי - והארץ התיילד. החכמתי - והארץ היטפש. הרשת עלתה מעלה מעלה במעלות התוכן והתורה - והארץ התדרדר. העיתון לאנשים חושבים את עצמם - איבד את חשיבותו ואת עצמו. אבל אני עוד זוכרת את התקופה שבה "נכתב בהארץ" היה תו איכות. לא עוד

השופטת: בת כלבה  (מקור)

הציונים מתוך 10. למעשה, כל הקבוצות בתחתית טבלה כבר ירדו מזמן ליגה - רק שאין ליגה. נקווה שיחליפו מאמנים ושחקנים ויחזרו למשחק, כי הם גורמים לציפר להיראות טוב - וזה כבר ממש רע (זה שציפר מחמיץ בחצי מהפעמים מול שער ריק - כבר נידון בחלק העליון של הטבלה: כאן). להלן הנאבקות על התחתית, שמסבות לכלבה בעיקר צער (בעלי חיים) ועצב (במבט הכלב):



ליסה פרץ שיפרה את רמתו הביקורתית של המוסף, במיוחד בתחילת פעילותה, אבל לא בכל פרמטר, ובעיקר: לא באותה התפלגות - ההתפלגות התרחבה הרבה מעבר לשולי הכביש. אמנם, מוסף נמדד לפי הביקורות המצטיינות שבו, ששם חל שיפור ניכר (ויזן גורם לי לכשכש בזנב בכל פעם שאני רואה את שמו. ויש לייבא בדחיפות גם את מבקר הבית החדש שלו בדחק - יוחאי ג'רפי, תגלית מדהימה! מאיפה ויזן מקריץ אותם?). אבל מוסף נמדד לא פחות לפי הביקורות הביזיוניות שלו, שבהן הוא יורד אל תעלת הניקוז, ושמראות שאין על מי לסמוך ואין על מי להישען ומילה זו לא מילה, וכאלה יש רבות מאוד - וללא תחתית. לא נדיר לפגוש מוסף ספרים שלם שאין בו ביקורת אחת בעלת ערך אינטלקטואלי, ביקורתי, או סתם שוות קריאה.

גם המגמה של פלישת האקטואליה לביקורת (כן זה מביא קליקים), שמתבטאת בביקורות של סלבס (נגיד פוליטיקאים לוזרים) חסרי כישרון ביקורת, אבל (שתדעו!) שהם אנשי ספר, דהיינו אנשי פרס - פסולה וחלולה. אותו דבר עם כל מיני מבקרים לספר אחד או שניים, אורחים פורחים, שמשמעותם ביקורם וביקורתם חלפה באותה מהירות של הגעתם והעלמותם (בדיוק כמו הספרים שהם מסקרים). מבקרים לא קרואים אלו (ולפעמים גם לא קוראים) נבחרים לא פעם מטעמי קליקבייט. כל זה מצטבר למחלה המרכזית של "ספרים" מאז ומקדם - העדרם הכמעט מוחלט של מבקרים קבועים, שלא לדבר על בני בית, עד כדי אובדן הבית. מבקרים קבועים, בעלי שיעור קומה וראיה פנורמית של הספרות העברית (לעומק העבר ולרוחב ההווה), שהם קובעי ויוצרי טעם בתרבות - ומילה טובה או רעה שלהם יכולה להזניק קריירה של סופר ביכורים או להפיל סופר מוכר - הם לא דיאדוכים מיושנים, אלא לחם חוקה של מערכת תרבותית בריאה, שיש בה היררכיות ומרכז, ושיש בה תהודה ומשמעות לערימות הספרים היוצאות כקול קורא במדבר.

משמעות המחדל של "ספרים" היא שאיננו מכירים את הקולות החשובים והחדשניים ביותר הפועלים כיום בתחום הפרוזה והשירה, ומוצפים בזבל לא מסונן אך אופנתי, וגרוע מזה - יחצני. למעשה, מבחינה תרבותית, יותר מש-"ספרים" תורם לספרות העברית הוא מחבל בה ומרוקן אותה מערך, תוך השחתת אמות המידה, כי היא הופכת למין פס יצור אינסופי, מתחלף, וחסר קוהרנטיות כלשהי של ספרים וביקורות, ללא דיון (כלומר - כמה ביקורות על אותו ספר, שמסמנות אותו כבעל ערך, רחמנא ליצלן), ושפשוט באות אחת אחרי השנייה, ללא מבנה כלשהו או מגמה או תובנה מערכתית, עד אין קץ. חתול. קוביה. 18. פרשנדתא. גבעה. טלקום. חייתו-יער. פומפה. קפקא. אינטרדיסציפלינריות. ספר שני של חתול. פומפה פומפה. מניירה. הבנתם את הרעיון.

וכשיש כבר מבקר קבוע - הבחירה על הפנים. יותם ראובני כמבקר שירה קבוע זו נפילה שמטילה צל כבד על כלל מפעלו (מי רוצה לקרוא שירה של מי שחושף רדידות תפיסתית כזו של שירה?). אין לו כמבקר כלי כלשהו מלבד טעם אישי, ולא לומדים מהביקורות שלו כלום. הוא גם לא תמיד מבין את השירה שהוא כותב עליה, ולעומת זאת הרבה דרעק זוכה אצלו להוקרה. יכולת האבחנה בין קיטש לחידוש לא קיימת, אף שזהו מכשיר העבודה הראשון בארגז כלים של מבקר שירה - שאצלו הוא ריק לחלוטין, כתיבת תהודה פנימית (ואמנם, זהו הכלי היחיד שיש באמתחתו). טבלת המבקרים שלאחריו היא אוונטה פנים ברנז'אית חסרת ערך לקורא ואנטי תרבותית (אפילו יותר מטבלאות רבי המכר), שמצמצמת טקסטים למספר, אבל לפחות תרמה כמה פרסומות למוסף. כבר היה עדיף להישאר עם רבי המכר של החנויות העצמאיות בלבד ואינדיבוק, או לייבא רשימות מרחבי אירופה והעולם, שלפחות נדע מה הולך בתרבות מחוץ לפופיק. ויוחזר לאלתר הבן האובד - אורין מוריס! אחד משני מבקרי הפרוזה הטובים בארץ (השני - אריק גלסנר), לאחר החלל שהותיר אמנון נבות. יש אנשים שצריך לשמור עליהם בכל מחיר, ועורך טוב יודע זאת (עורך רע חושב שהוא חשוב מהמבקר הכי טוב שלו).



ירידה בדירוג, כפי שכתבתי כאן. הגיע הזמן שרולניק ירפה מאחיזת החנק האידיאולוגית שלו ויאפשר למוסף להתפתח לכיוונים חדשים ומעניינים יותר מהמשכת מורשתו ההולכת ומתנוונת ומתיישנת, שהפכה להטפה כנסייתית. מה עם ההתפתחויות המסעירות בהיסטוריה כלכלית? מה עם חידושים אקדמיים במחקר הכלכלי, סטייל בלוגים כמו "דעת מיעוט", שהוא יותר אינטליגנטי מכל דה-מרקר ביחד? מה עם הדרכה פיננסית בנוסח הסולידית ודומיה, שרלוונטית לקוראים? ומה עם סיקור עמוק יותר של פינטק, של עתיד הכסף והחוזים באפשרויות הבלוקצ'יין, ושאר קשרים בין כלכלה לטכנולוגיה שאינם מתמצים בז'אנר שבחי הצדיקים והמעשיות החסידיות של הצלחת סטארטאפיסטים ומתעשרים חדשים? מה עם ניתוחי נתונים כלכליים בסיסיים נוסח תום שדה ודומיו, או ניתוח מגמות עומק מרחבי הגלובוס למשל?

ומה עם מאבק ראש בראש, מגובה בנתונים ומרובה מתדיינים, בין ליברטריאנים לשמאלנים? למה למאבק האינטלקטואלי המרכזי בתחום והרותח מתמיד אין זכר בדה-מרקר? (שכמובן בחר בעמדה הצודקת, הרולניקית, אז באמת בשביל מה הוויכוח המיותר? דיונים יש אצל היהודים, בגמרא, ואצלנו בכנסייה יש דוגמה). השיח הכלכלי ברשתות פורח, וזה בדה-מרקר נובל. אך למרות הכל, הכלבה מאמינה בעתיד של דה-מרקר, כי הכלכלה הולכת ותופסת בימינו מקום יותר מעניין ומרכזי בחשיבה האנושית, וחבל מאוד אם הדבר לא ישתקף בשיח יותר אינטליגנטי עליה. שיח לאומי ברמה נמוכה על כלכלה הוא לא רק סכנה כלכלית מדרגה ראשונה - אלא גם תרבותית. במובן הזה, תופעת פייגלין היא סימפטום של הריק בדה-מרקר - ושל הפיכתו לשופר של קונספציה (על יום הכיפורים של דה-מרקר: כאן).



עמודי הדעות (בכל החלקים) הם חולשה משמעותית של "הארץ", ומתבלטים לרעה מול שאר חלקי העיתון, וכבר נהיה סוג של בושה לכתוב בהם. העורכים תמיד יעדיפו שיח שבלוני, מוסרני, קטנוני, צפוי ואפוי שהגיע מזמן למיצוי - וזו אחת הסיבות לדעיכת השמאל והאינטליגנציה הישראלית (וגם סימפטום כמובן, כמו בכל מחלה). או שכותבים בעלי שיעור קומה כבר לא קיימים כיום, או שגבם לא כפוף מספיק להיכנס בשערי "הארץ". מצד שני, כשהשיח תת-רמה, מי רוצה להשתתף בו? רק נודניקים מקצועיים. במצב כזה הפתרון היחיד הוא רוולוציוני: לאתחל את עמודי הדעות מחדש. להחליף עורכים לאינטלקטואלים מדרגה ראשונה ולא עשירית, לפטר את כל הכותבים הקבועים (איש מהם לא יחסר לאיש), ולפנות לשורה של כותבים מהשורה הראשונה.

מי צריך להיות עורך הדעות של הארץ? נגיד: אסף שגיב. נגיד: עפרי אילני. אולי: ירון לונדון. ואפילו: בני ציפר (כעורך דעות הוא היה דווקא יכול להיות טוב בהרבה מעורך תרבות ספרות. פספס את ייעודו!). הכלבה אפילו לא יודעת מי עורך הדעות היום, אבל הוא עושה עבודה נוראית, שאיננה יכולה לנבוע רק מאילוצים, אלא מחוסר שיעור קומה. אין הסבר אחר מדוע קל למצוא "מאמרי דעות" בפייסבוק ברמה גבוהה בהרבה מאלו בהארץ. עמודי הדעות הפכו לבמה לאנשים שאין להם מה לומר, ולכן לאנשים שיש מה לומר אין במה, ומה נותר? פייסבוק. וזאת בהיפוך לקלישאה הנהוגה (בדעות בהארץ?) לפיה השיח ברשתות מדרדר את השיח בעיתון - בדיוק להפך. עמודי הדעות בהארץ דומים לשיחת דעות חברתית-קלישאית בסלון השמאלני הארצישראלי המצוי (בקומה למטה, כולל דמות הדוד הימני הנודניק, ששם רק בשביל אשליית הדיון והדגשת נאורותינו), ולא למעבדה רעיונית, ולכן אין בהם כמעט לעולם רעיון חדש, שובר מוסכמות ומשנה תפיסות. כך שבהיעדר ליבידו יצירתי חיובי, הם הפכו לעמודי קיטורים וסגירת חשבונות. ואלתר-מן? לקרוא לו כך זה פשוט ביזיון / שילמד מצור ארליך איך עושים את זה נכון. אבל ההשוואה לטור השביעי במקומה - וצובעת את עמודי הדעות בצבע היאה להם: אדום סמיך של בושה.



כתבתי על גלריה כאן וכאן, אבל אולי מלכתחילה לא הייתי צריכה לכתוב עליה. זה פשוט "הארץ לנוער חושב (ת'עצמו)" - ולא מיועד אליי כקוראת. אם אני מרגישה שגלריה לא מכבדת את האינטליגנציה, זה כנראה כי היא לא מיועדת לאינטליגנציה. בדיוק כמו דגים, צריך למכור עיתונים, וזה העיתון שעוטפים בו את העיתון. לא הייתי נדרשת לעניין כלל אם לא הייתי מתוסכלת מזה שאני תופסת מדי פעם את אהובתי במיטה קוראת בגלריה (!). אבל מצד שני, היא גם מאוד נהנתה מחתונה ממבט ראשון (אני רק מקווה שהיא לא סטרייטית בנפשה, או - במקרה גלריה - סחית בנשמתה). בכל מקרה, היא יפהפיה, ועל כל פשעים תכסה אהבה, גם על החלק היחיד בהארץ שראוי להשתנת כלבות ולחרם קוראים, כי אפילו בסטנדרטים המתדרדרים של הארץ - גלריה היא בושה לשאר העיתון.

אפשר אולי לסכם את גלריה בתופעה אחת מגוחכת ומצחיקה, שמעידה על עומק הדי.אנ.איי. של המוסף הזה, וזוהי תופעת ה-"הכתרות". אם גלריה היה מגזין תרבות נמוכה בלתי מתיימר, מוצר זול בינוני ורגיל מסוגו, הוא היה זוכה ליחס כלבתי מפוהק כמו טבלת שידורי הטלוויזיה. אבל גלריה מתיימר להיות מוסף "תרבות", ומתוך איזו השחתה פנימית עמוקה שהוא מנסה להפיץ בקרב קוראיו הבורים, מרבה להכתיר בכל גיליון אינספור כתרי סופרלטיבים מנותקים לאין שיעור מכל ערך אמת ומבזים (את הקורא): "הסופרת החשובה ביותר באמריקה כיום", "המוזיקאי פורץ הדרך ביותר בעולם בשנים האחרונות", "איש התרבות הגדול ביותר ביקום הנצפה", "האינטלקטואלית המובילה בישראל", "יצירת מופת", "אמנות נדירה", וכגודל הנפיחה - כך הריח הרע שהיא משאירה מאחוריה באפה הרגיש של הכלבה. לכן, באותו מטבע, גלריה הוא "המוסף הבזיוני ביותר ביקום התרבותי הנצפה", ו-"שיא העולב של עיתון הארץ".